אנחנו כנראה נשמע רבות בעתיד הקרוב אודות המימן כדלק העתיד, כאילו שהוא הולך לפתור לא רק את בעיות האנרגיה של העולם אלא גם את משבר האקלים. הוא לא, ועל כך בהמשך, ובכל זאת, זה היה המסר המטעה בכתבה של סוניה גורודיסקי שהתפרסמה ב"מעריב" בערב יום כיפור, "פאנל מיוחד" של "הבכירים בתחום" שהוקדש לפרישת מסך מתעתע מעל סוגיית השימוש במימן לתחבורה בישראל.
כדי להבין את התעתוע, חשוב לדעת שלא כל מימן הוא מלמיליאן. לדלק מימני יש יתרונות רבים כיוון ששריפה של מימן עם חמצן מספקת רק מים, כלומר בלי מזהמי אוויר ופליטות גזי חממה. אבל אם המימן מיוצר בתהליך מזהם ועתיר פליטות, כלומר מדלקים מאובנים ובעזרת אנרגיה המופקת מדלקים מאובנים, הוא לא ירוק ולא בטיח.
יש מימן חום, ומימן אפור, ואפילו מימן כחול, אבל הם כולם מופקים מדלקים פוסיליים (ובעברית, דלקים מאובנים או דלקי מחצבים) כמו פחם או גז טבעי, ולכן תהליך הייצור שלהם פולט גזי חממה. רק מימן ירוק, המופק ממים בתהליך המונע ע"י אנרגיה מתחדשת (כמו אנרגיה סולארית למשל), באמת לא פולט גזי חממה, שהם הגורמים הישירים למשבר האקלים.
אז לפני שנבחן מי ומה בכתבה של "מעריב", נבהיר שבמדינת ישראל מימן הוא תחליף מכובס למתאן, כלומר לגז טבעי, שממנו מופרד המימן ושריפה שלו עתידה לספק את האנרגיה הדרושה לתהליך ההפרדה. זאת ועוד, בעוד שכעת לא ברור עדיין כמה מימן באמת ישמש בשוק המקומי והאם זה כדאי - ברור בהחלט שהפקת המימן מגז טבעי לא רק שלא מונעת את ההתחממות הגלובלית אלא אפילו מאיצה אותה.
חברות האנרגיה הפוסילית המזהמות משחקות על ההבדל הזה, בין מימן שהופק באופן עתיר פליטות לבין מימן שלא. הן מדברות באופן עמום שמאפשר להן כאילו להתיירק אבל בפועל להמשיך בשלהן, בזמן שמשרד האנרגיה ממשיך במדיניות האגרסיבית שלו של קידום הגז הטבעי. "מעריב", למרבה הצער, במקום להתגייס לטובת הציבור ולפזר את הערפל, נרתם לטובת האינטרסים של החברות ועוזר להן לתעתע בציבור.
"מעריב", 15.9.21
הכתבה של גורודיסקי מתיימרת לראיין בכירים בתחום (אין בכירות בתחום?), אלא שמבט ברשימת הדוברים מראה שרובם ככולם הם בעיקר בעלי אינטרס כלכלי צר, ואפילו כזה שמנוגד לאינטרס הציבורי או לדעה המקובלת בתחום בקרב העולם המדעי והסביבתי. האם זה מקרי? נעסוק בכך בהמשך הטור.
הכתבה, כמו כותרת המשנה המבטיחה שבראשה, דווקא מתחילה בטוב. גורודיסקי כותבת על התחממות גלובלית ועל יעדי איפוס פליטות עד שנת 2050 של האיחוד האירופי וארה"ב (אם לדייק, לא מדובר באפס פליטות של דלקים מזהמים, כי אין כזה דבר, אלא באפס פליטות של גזי חממה ממגזר הדלקים) ועל יעדים מקומיים של "הפחתת פליטות גזי החממה ב-85%".
אלי עזור, מו"ל "מעריב" (צילום: מרים אלסטר)
משם מגיעה גרודיסקי לפתרון "היצירתי" כהגדרתה, לזיהום ממגזר התחבורה, והוא המימן. ושוב צריך לדייק ולומר, שאמנם שריפת דלקים גורמת לפליטות מזהמי אוויר רבים, אבל ההתחממות הגלובלית היא כתוצאה מפליטות גזי חממה וביניהם פחמן דו-חמצני שהוא תוצר השריפה של דלקים מאובנים. כלומר, יש זיהום ויש פליטת גזי חממה. שני דברים שונים.
גורודיסקי אפילו מציינת כי "אמנם מימן נחשב לדלק נקי, אך הפקתו עשויה להיות מלווה בפליטות ניכרות של גזי חממה". כאשר "הפתרון לכך הוא הפקת 'מימן ירוק' מפירוק המים. תוצר הלוואי של התהליך הוא חמצן, והפקתו נעשית באמצעות חשמל מאנרגיה מתחדשת. מלבד אפס פליטות, אחד היתרונות הבולטים של המימן הירוק הוא שההיצע שלו כמעט בלתי מוגבל".
עד כאן הכל טוב ויפה, וגם מדויק וירוק, תרתי משמע, אבל אז מתחיל שיח המומחים, שרובם, כאמור, מומחים מטעם, וההבטחה לא רק שלא מגשימה את עצמה אלא שהכתבה הופכת לשיח יחסי ציבור, בעוד שהמימן הירוק נעלם כלא היה, מבלי שגורודיסקי תטרח להסביר זאת לקוראים. כתבת "מעריב" גם לא שואלת שאלות קשות את המרואיינים שלה (ובקושי שאלות בכלל), לא מעמתת אותם עם העובדות שהציגה בהתחלה, ולא מאמתת את התגובות עם המדע.
המרואיין הראשון הוא שלומי בסון, המשנה למנכ"ל בז"ן (בתי זיקוק לנפט), שנדמה כי הוא מוביל את השיח ומקבל גם בולטות בעימוד הכתבה. אם תספרו אזכורים ומילים אני בטוח שהוא זוכה בגדול, וכנראה לא במקרה. אבל על כך בהמשך.
דורון כהן, עורך "מעריב" (צילום מסך)
בסון פותח בציון מעלותיו של המימן הירוק: "מהאגזוז יוצאות לו טיפות מים. אפס פליטות. גם מהלך הייצור של המימן הירוק הוא אפס פליטות", אבל אז עובר בטבעיות לדבר על תפקידה של בז"ן במשק האנרגיה המקומי ועל תחנת הדלק המימנית הראשונה שבז"ן תקים בישראל בשיתוף סונול ומשרד האנרגיה, ולא טורח להצהיר ולהסביר שהמימן שבז"ן תייצר הוא לא ירוק ולא ממים אלא מגז טבעי, וכרגע, אם בכלל, גם לא בתהליך מאופס פליטות.
גם עמיחי ברם, סמנכ"ל תפעול והנדסה של סונול, מספר על השינויים שעוברים על החברה נוכח העובדה "שעולם האנרגיה עומד להשתנות", ואומר שסונול, כמו בז"ן, "מבינים שהדור הבא של הרכבים החשמליים יהיה של כאלה המונעים במימן", אך לא טורח לומר, וגם לא נשאל על ידי המראיינת, שברוב העולם מדברים על מעבר למכוניות חשמליות הנטענות מרשת החשמל, בעוד שמימן ישמש יותר לתחבורה כבדה ולהנעת כלי שייט ומטוסים.
מי שמצטרף לחגיגה הוא ד"ר גדעון פרידמן, המדען הראשי במשרד האנרגיה: "ככלל, המדיניות שנראית לי כאסטרטגיה הנכונה לישראל היא ייצור מימן מגז טבעי כי יש לנו מאגרי גז גדולים, אם נוכל לייצר מימן ללא פליטת CO2 מהגז הטבעי. אנחנו מחפשים כל מיני דרכים לעשות את זה ונבדוק את זה. זה יכול להיות רלוונטי בשנים הקרובות, עד שהאנרגיות הירוקות יוזלו". כלומר, ד"ר פרידמן שב ומציע לנו מתאן ולא מימן.
לחגיגה הזו מצטרף גם יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, שטוען כי "ממשלת ישראל מפספסת בהתייחסותה לסיפור המימן" ומלמד אותנו שיעור לגבי פליטות פחמן מדלקים פוסיליים: "בעתיד ילכו כנראה למימן. זה פשוט. אפשר לייצר אותו בעזרת אנרגיית שמש, וזה יהיה כנראה הפתרון האופטימלי לדורות הבאים - עם אפס פליטות".
אבל גם אריה לא מספר לנו שהמימן שלנו מקורו בגז טבעי, והייצור שלו כרגע לא מתוכנן בעזרת אנרגיית השמש, אלא בעזרת שריפת דלקים פוסיליים. ומה ש"מעריב" לא מספר לנו הוא שהשם המפוצץ "המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה" הוא בעצם גלגול של "מכון הנפט", ושלא מדובר במכון אקדמי אלא פשוט בגוף לובי של חברות הנפט והגז.
"מעריב", 9.7.2021
האם יש עוד משהו ש"מעריב" לא מספר לנו? הכתבה מוצגת בעיתון ובאתר ככתבה עיתונאית לכל דבר, אבל האם מדובר בכתבה או בכתבה קנויה, כלומר בפרסומת? לפני חודשיים "מעריב" פירסם כתבה באותו פורמט בדיוק, עם "בכירים בתחום" שדיברו עם גורודיסקי על עתיד התעשיות הפטרו-כימיות. בכתבה ההיא הסגיר "מעריב" (בקטן, בין השורות), כי מדובר למעשה בתוכן שיווקי שבז"ן שילמה עבורו. המשנה למנכ"ל בז"ן, כאמור, הוא גם המרואיין הבולט בכתבה הנוכחית.
מזל שיש בחדר גם מומחה מטעם הציבור, פרופ' דורון אורבך מאוניברסיטת בר אילן, מומחה בינלאומי בתחום האלקטרוכימיה והאנרגיה, ששופך מים צוננים על ההתלהבות ומציע פרופורציות אחרות, הן במשק התחבורה: "במכוניות חשמליות קטנות, תאי דלק מימן הם לא הפתרון האידאלי"; והן במשק האנרגיה הלאומי: "אנרגיית שמש היא זו שתביא את הבשורה הגדולה לנושא האקלים: בהסתכלות על ההתחממות הגלובלית, שהיא צרה צרורה, התחבורה היא דבר קטן. הדבר החשוב ביותר הוא לייצר פחות חשמל משריפת דלק".
מימן יכול להיות אחד מהדלקים החדשים והירוקים העתידיים, אבל מדינת ישראל לא הולכת לשם כרגע, אלא אל הגז. מדינת ישראל גם לא הולכת אל השמש, כעצת פרופ' אורבך, ודבריו של אורבך הולכים לאיבוד בים המלל של "בכירים בתחום" ומומחים מטעם בכתבה של גורודיסקי ושל "מעריב", שהיא לא יותר ממכבסת מילים, או אולי מכבסת צבעים. מונעת בהרבה גז.