החיים עצמם (1)

בשער "ישראל היום" הפנייה לכתבה של שמעון יעיש תחת הכותרת "התוכנית לפתרון משבר הדרכונים". למרות החותמת "בלעדי" המצורפת לכותרת, כתבה דומה, שגם היא כלל לא מציעה פתרון למשבר הדרכונים, מתפרסמת גם ב"גלובס". נראה שמינויו, סוף סוף, של שר למשרד הפנים, עורר גם את דוברות המשרד.

"משבר הדרכונים" הוא אות ומופת לכישלון של התשלובת הפוליטית-תקשורתית של מדינת ישראל. במשך שנים המדינה לא מסוגלת לספק לאזרחיה באופן תקין שירות חיוני ופשוט: הנפקת דרכון. חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, ה"משבר" הזה נמשך, ואף פוליטיקאי לא משלם מחיר, לא פוליטי ולא תקשורתי.

הרי לא מדובר ב"משבר" אמיתי. אין כאן בעיה מסובכת או כשל מערכתי מורכב. צריך לגייס עוד כמה מאות אנשים שישבו בדלפק, או להביא עוד כמה מכונות ביומטריות. במשך שנים ממשלת ישראל כושלת בכך, והעיתונות, שמקדישה משאבים ניכרים לכיסוי הזירה הפוליטית, כמעט ולא עוסקת בכך, לא דורשת פתרון, לא דורשת אחריותיות מהשר הממונה.

שר ממונה? כבר כמה חודשים שאין שר ממונה, כי ראש הממשלה בחר למנות לתפקיד עבריין מועד שבית המשפט פסל את מינויו. אבל הדסקים הפוליטיים, העיתונאים המסקרים את הפרלמנט שלנו, עסוקים בתככים, בסקופים, בפרשנויות שאף אחד לא יזכור כשיתברר שהן מוטעות ובהחמצה עקבית של ההתרחשויות שהם מסקרים. העשייה הפרלמנטרית, העבודה המיניסטריאלית - כל אלה מתקיימות מתחת לרדאר. לאף אחד לא אכפת. לא לשרים, לא לעיתונאים. הם הרי לא עומדים בתור.

החיים עצמם (2)

העיתונים מבליטים בשעריהם את מספר הנופלים במערכות ישראל ומי שנרצחו בפעולות טרור: 24,213 ו-4,255. כלומר, בממוצע, 380 חללים בשנה. בישראל מתים מדי שנה כ-2,500 איש מנזקי זיהום אוויר (לפי הערכת ה-OECD), 5,000 מזיהומים בבתי-חולים, כ-8,000 מנזקי העישון, כ-10,000 מהשמנת יתר ותזונה לקויה (מהתקפי לב ועד סכרת).

האם היה ראוי לקבוע גם עבורם יום זיכרון, שלקראתו יפרסמו העיתונים בהבלטה את מספר הקורבנות ההולך וגדל? כנראה שלא. למרות שישנו יום זיכרון המוקדש לקורבנות הסכסוך, העיתונות הישראלית לא עושה דבר כדי ללחוץ על המערכת הפוליטית שתטפל בו, בדיוק כשם שהיא לא עושה דבר כדי שאותה מערכת תטפל בחברות ותאגידים הפולטים זיהום אוויר או מוכרים מוצרי טבק ומזון מזיק, או סתם תנהל כיאות את מערכות הבריאות, החינוך, הפנים ואתם יודעים, החיים עצמם.

זיכרון

ימי הזיכרון והעצמאות הצפויים להתקיים בשבוע הבא תופסים את הכותרות הראשיות בעיתונים.

ב"הארץ" התמונה הראשית היא של נתניהו בטקס יום השואה: "אתמול קרא לפוליטיקאים 'להשאיר את הוויכוח מחוץ לבתי העלמין'", נכתב בכיתוב התמונה. לצידה שתי הפניות, לטור של יוסי ורטר: "הקואליציה לקחה בשבי לא רק את הדמוקרטיה אלא גם את הטקסים הלאומיים. כבר עכשיו ברור שבחגיגות ה-75 למדינה לא יהיה זכר לנורמליות"; ולטור של עמוס הראל: "נתניהו מנסה לשדר מתינות ומראשי מערכת הביטחון נחסכה דילמה, אך הרעל שהתפזר באוויר הישראלי בעקבות ההפיכה יאפיל גם על יום הזיכרון".

הכותרת הראשית של "הארץ" היא לטור פרשנות של גידי וייץ: "נשאלת השאלה אם השיטות ששימשו אותו מול אויבים מחוץ ומבית מופעלות גם נגד המתנגדים להפיכה המשטרית. כלומר, אם הקפאת החקיקה בתקופת המועדים הלאומיים אינה אלא תרגיל שאחריו תונחת המכה על הראש. אדם שמכיר היטב את ראש הממשלה ושמתנגד להפיכה מאמין שנתניהו יחתור למגע ברגע הנוח ביותר מבחינתו, וממליץ למובילי המחאה לישון בנעליים: 'להערכתי הוא לא ויתר. כשתהיה לו ההזדמנות לעשות את זה, זה יקרה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכשאנשים כוחניים נכנסים ל־dead end, הם מגיבים בהפעלת כוח נוסף ולא חותרים לפשרה'".

וייץ מספק גם הערכות נוספות, לפיהן הרפורמה אכן ז"ל, ויחליף אותה "אירוע ביטחוני מאז'ורי". "נתניהו ניצב בצומת, וכל פנייה שיבחר בה מובילה אותו לתהום", נכתב בכותרת הטור, שהיא הכותרת הראשית של העיתון, "אם ראש הממשלה יפשיר את ההפיכה המחאה רק תתעצם, אם יגנוז אותה יסכן את הקואליציה שלו וגם הסדר במשפטו יגבה ממנו מחיר כבד - הרשעה, קלון וירידה מהבמה, אולי לתמיד".

"מבחן הזיכרון" היא הכותרת הראשית של "מעריב", הממשיכה בכותרת משנה מיתממת, שעורכי העיתון מתעלמים מהאבסורד שהיא כוללת: "החשש מעימותים מכוערים בטקסי יום הזיכרון הוביל את ראשי המערכת הפוליטית לקריאה חד-משמעית לשרים ולחברי הכנסת: אל תכניסו פוליטיקה לבתי העלמין", נכתב שם, ובהמשך ציטוט של נתניהו, הפוליטיקאי המשפיע בישראל שבונה את הקמפיין הפוליטי שלו על שיסוע העם לגזרים: "חייבים להיות מאוחדים כדי להיות ראויים להקרבת יקירינו".

ב"ישראל היום" הצביעות לוקחת עוד צעד קדימה, והעיתון אפילו משנה ממנהגו הפסיבי: "הסכם קדושת יום הזיכרון", נכתב בכותרת הראשית, לצד צילום של לפיד וגנץ וצילום של נתניהו וגלנט (עם החותמת "בלעדי"), "יו"ר יד לבנים ניסח מסמך הקורא לשמור על ממלכתיות במהלך היום. בעקבות פניית 'ישראל היום': נתניהו, גלנט, גנץ ולפיד אימצו את הקריאה". כמה נוח לנתניהו שהעיתון הנפוץ במדינה עוזר לו לייצר שקט תעשייתי בימים בהם לא נוח לראש הממשלה לשאוף את הרעל שהוא מפיץ בכל שאר ימות השנה. וכמובן, בל נשכח כיצד: באמצעות מכונת תעמולה ש"ישראל היום" היה הקטר שלה במשך שנים.

החותמת "בלעדי", הנדירה כל כך ב"ישראל היום", מככבת גם בידיעה הראשית בעמודים 2-3, שהגיבור הגדול שלה הוא "ישראל היום", שבפעולה עיתונאית מורכבת ונועזת הביא את ארבעת הדמויות הפוליטיות שהוזכרו לעיל לצאת בהצהרה לא משותפת שמכירה בחשיבותו של יום הזיכרון וקוראת לכבד אותו. בשבוע הבא: תחקיר בלעדי של "ישראל היום": ראשי הקואליציה והאופוזיציה בעד צבא חזק וכלכלה משגשגת.

ב"ידיעות אחרונות" מציגים את הצד השני של המטבע, מול ההצהרות הסתמיות שמבליט "ישראל היום": "למרות בקשות המשפחות: השרים יגיעו לבתי העלמין", נכתב בכותרת הראשית של העיתון.

"אם מי מראשי או חברי מפלגות האופוזיציה עוד שקל בדעתו להגיע לטקס הדלקת המשואות, באה מסיבת העיתונאים התגרנית של השרה מירי רגב והתירה את הספקות", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "'הטקס הוא של הממשלה, לא של הכנסת! יו"ר הכנסת הוא אורח!' היא שיקרה את נשמתה, דורסת מסורת של עשרות שנים שהופרה רק בעידן נתניהו. זה בקודקס ההפעלה הבסיסי שלה. 'סרטון ברכה של ראש הממשלה, זהו הנוהג!', המשיכה לסלף את המציאות. 'מי שיפעל בניגוד לחוק, לא יהיה'. קשקוש. אין חוק שאוסר על מחאה בטקסים. עדיין".

ורטר מזכיר גם את איומה של רגב כי אם תהיה מחאה בטקס, השידור יעבור לחזרה הגנרלית שתוקלט מראש: "כל פוליטיקאי או איש ציבור שמתנגד להפיכה המשטרית ולביזויה המתמשך של הממלכתיות חייב להיעדר מן הטקס השנה. זה מצער, אבל זה מחיר המציאות. טקס המשואות הסוכרתי והקיטשי הוא קונצנזוס ישראלי יוצא דופן. אבל גם יוצאי הדופן מחמיצים בשנה הזו. הקואליציה שחטפה את הדמוקרטיה כבת ערובה ומאיימת לחסלה, לקחה על הדרך גם את הטקס הלאומי וביזתה אותו, עוד בטרם שודר פריים אחד ממנו".

ב"ישראל היום" מספר בעלי טורים לועגים למחאה נגד ממשלת נתניהו בשם הממלכתיות, מאיתן אורקיבי שטוען שהממשלה הקודמת קרעה את העם בדיוק כמו נתניהו ועד מתי טוכפלד שמתרעם על מחאה שכוונה כלפי חבר הכנסת בועז ביסמוט ביום השואה למרות ש"לא בא לדבר על פוליטיקה" אלא רק "לכבד את זכר הנספים". אורקיבי וטוכפלד הם חלק מחבורה של אנשי תקשורת שלא נפל להם האסימון: חלק גדול מהציבור הישראלי הפסיק לקבל את כללי המשחק שקבע נתניהו, לפיהם לו ולשלוחיו מותר לשקר ולנכלל וכל השאר צריכים להיות "ממלכתיים".

הרי הממשלה הקודמת לא קרעה את העם, בדיוק להיפך: היא היתה אחת הממשלות המגוונות והמכילות שמשלו כאן. מי שקרע את העם גם אז היה אותו נתניהו ואותם השותפים שלו שמיתגו את בנט ושקד, שני אנשי ימין קשה, כתומכי טרור ומיררו את חייהם וחיי אנשי מפלגתם. כבר אי אפשר ביד אחת להכות וביד השניה לנופף בגנות האלימות. הרי ביסמוט הוא מי שבמשך שנים היה עורך ראשי וכוכב טלוויזיה שניצל את מעמדו כדי לשסות ולהרעיל. כבר אי אפשר להיות יום אחד תועמלן ויום אחר "לכבד את זכר הנספים".

אך הגיוני שמי שמסרב להבין זאת הם אנשי תקשורת מ"ישראל היום", כלי תקשורת שנבנה כולו על בסיס התרמית הזו: ביטאון של תעמולה מגויסת הפועל במתכונת של צנזורה עצמית כבדה - ומציג עצמו כעיתון.

ב"מעריב" מעניקים ליו"ר יד-לבנים, אלי בן-שם, בימה יותר מכובדת מזו של "ישראל היום", ומראיינים אותו על פני מספר עמודים במוסף לשבת: "יש קרע עצום [...] אף אחד לא בוחר להיות חלק מיד לבנים. הגורל מפגיש שם את כל המגזרים, יהודים ונוצרים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים, מתנחלים ועירוניים, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, משפחה אחת עם כל כך הרבה מגזרים וזהויות שהילדים שלה אכלו ושתו יחד, נלחמו יחד ונפלו יחד, ועכשיו הרפורמה קורעת את העם וגם את המשפחה הזו לגזרים.

"[...] חלק גדול מהמשפחות דורשות שהפוליטיקאים לא יגיעו לבתי העלמין לטקס יום הזיכרון. אבל השרים וחברי הכנסת כבר שיבצו את עצמם לטקסים בבתי הקברות. אני חושש שיהיו מהומות, כי המשפחות אומרות לי, אנחנו לא רוצים לראות אף פוליטיקאי, לא מימין ולא משמאל. יש לי אלפי משפחות מאוד נחושות וקבוצות של אנשים רציניים שיש בתוכם אלופים ותתי-אלופים שמתקשרים אליי בחמש לפנות בוקר ובשעות הקטנות של הלילה ומזהירים אותי שהם יעמדו בפתח בתי העלמין ולא יתנו לאף פוליטיקאי להיכנס".

"גם בשנה שעברה נשמעו דרישות מצד משפחות שכולות לחברי הממשלה של בנט ולפיד לא להגיע ולא להשתתף בטקסי יום הזיכרון", שואלת המראיינת, שרי מקובר-בליקוב. "אי אפשר להשוות את מה שהיה בשנה שעברה לשנה הנוכחית", מגיב בן-שם, "בשנה שעברה זו היתה קבוצה מאוד קטנה של הורים, שחלקם היו אנשים פוליטיים שקשורים למפלגות מסויימות, וגם אז דיברו בעיקר על הטקס של נפגעי פעולות האיבה [...] הפעם זה אירוע אחר לגמרי. הפעם פונות אלינו אלפי משפחות ושולחים לנו אלפי הודעות ומכתבים. הפעם משפחות כותבות מדם לבן - יתומות שלא הכירו את אבא שלהן, הורים שכולים ליותר מילד אחד [...] הפעם הדרישה להרחיק פוליטיקאים היא לא לקונית, זה משהו מעמקי הלב, מהקישקעס. אי אפשר להתעלם ממנה".

העבודה הזאת לכם

בראש סדר היום של העיתונים ניצבים ימי הזיכרון והעצמאות, הצפויים להתקיים בשבוע הבא בצל בליץ החקיקה של ממשלת נתניהו השישית והמחאה הציבורית העזה שעורר. אבל לא כל העיתונים.

כצפוי, המחלוקת סביב ימי הזיכרון והעצמאות נעדרת מהעיתונות החרדית, במעין שיקוף אירוני של מאבק העסקנים החרדים לעצב מחדש את המשטר בישראל כך שיוכלו להמשיך וליהנות מהחיים במדינת רווחה מערבית יהודית מבלי להשתתף בנשיאה בנטל השמירה על ביטחונה, שאותם ימי זיכרון ועצמאות מסמלים.

החקיקה לסירוס מערכת המשפט נתמכת בידי ארבעה גורמים פוליטיים: ראש הממשלה נתניהו, המעוניין להימלט ממשפטו הפלילי; המתנחלים, המעוניינים בהרחבת מפעל ההתנחלויות עד לסיפוח השטחים; נציגי הפלוטוקרטיה האמריקאית, המעוניינים בסירוס כלל מערכות השלטון ("אנחנו בפורום קהלת עקביים בזה שאנחנו רוצים ממשלה חלשה וכנסת חלשה ובית משפט חלש"); והחרדים, המעוניינים בביטול חובת הגיוס על ילדיהם.

המניע של הקבוצה האחרונה, שהוא השקוף והקל ביותר לאבחנה מבין הארבע, עלה לאחרונה למרכז הדיון הציבורי סביב המאבק על עצמאות מערכת המשפט, עם הצפתו בדיונים בין הקואליציה לאופוזיציה בבית הנשיא.

ב"המבשר" הכותרת הראשית מוקדשת למכרז של רשות מקרקעי ישראל לבניית 5,300 יחידות דיור לציבור החרדי במחיר מוזל בקרית גת. כותרת אחרת היא "קריאת קודש" של האדמו"ר מויזניץ' "לחזק ולהנהיג" הפרדה בין נשים לגברים בתחבורה הציבורית. הכותרת הראשית של "הפלס" מרחיקה עד לאוקראינה, שם נפרשה סוללת טילי הפטריוט הראשונה. לצידה כותרת בולטת על אסון בתימן ועל כנס של עסקנים מקורבים לזרם החרדי המסוים אליו פונה העיתון.

שער "יתד נאמן" מתעלם גם הוא מפצצת ימי הזיכרון והעצמאות, אך מתפקע מאירוניה. הכותרת הראשית היא "מיליארדים מאיראן למליציות: בנק הטרור העולמי", ציטוט של שר הביטחון גלנט "בשיחה עם כתבים צבאיים". "אנחנו נמצאים בפני עידן ביטחוני חדש בו ייתכן איום ממשי בכול הגזרות בעת ובעונה אחת", מצוטט עוד גלנט בכותרת המשנה, המסתיימת בפנייה לאלוהים: "שמור שארית ישראל".

תמצית האבסורד בכותרת אחת: ציבור שלם בישראל שלא מעוניין להוציא מקרבו אנשי צבא, רק כתבים צבאיים; שפונה לכוחות עליונים שיגנו עליו, אך מסקר באדיקות את הכוחות התחתונים שעושים זאת בפועל - בלעדיו.

סביבה

במוסף G של "גלובס" מזכירה גלי וינרב כי משבר האקלים הוא משבר אקולוגי כללי שיוצרת ההתנהלות של המין האנושי בעולם ומאיימת על עצם קיומו: "חרקים הם יותר ממחצית המינים בטבע ויש להם תפקיד קריטי, בין היתר בשרשרת המזון. בתי הגידול נעלמים, חומרי ההדברה נעשו רעילים יותר ושינויי האקלים מוציאים מערכות אקולוגיות מסנכרון. אם נמשיך להרוג את החרקים בסופו של דבר נגמור גם את עצמנו".

המהפכה המשטרית

"בקואליציה מבינים: חקיקת הרפורמה המשפטית תוקפא לפחות בעוד חודש", נכתב בכותרת דיווח של יהודה שלזינגר ב"ישראל היום". ראשי מפלגות הקואליציה הסכימו להתרכז בקידום חקיקת התקציב, שאמורה להיחתם בתוך כחודש מתחילת מושב הקיץ; והחקיקה שתפטור את החרדים מגיוס, שהקואליציה התחייבה בפני המפלגות החרדיות המרכיבות אותה כי תסתיים עם חקיקת התקציב.

"ההחלטה לשים בצד את העיסוק של הקואליציה ברפורמה אין משמעותה שהסיפור נגמר", מבטיח בטור פרשנות צמוד אמנון לורד, מאנשי התקשורת המקורבים ללשכת נתניהו. כמה עמודים אחר-כך, מקורב אחר, יעקב ברדוגו, כותב "בחודשים בקרובים צפויה הקואליציה לנסות ולהעביר חלקים ברפורמה בשום שכל, בזהירות ובאחריות, ותוך הפקת לקחים מהכישלון".

אתנחתא קומית: ברדוגו, אמן השיסוי והמשטמה, כותב ש"הגיע הזמן לחזור לערכי ארץ ישראל הישנה והטובה [...] למדינה של סולידריות, לניהול מחלוקות ממקום של ויתור". כשהבריון מפסיד, הוא פתאום מזמר בשבחי הפייסנות. אמנם, ברדוגו טבול כל כך ברעל, שגם את מסרי הפיוס הוא עוטף בשנאה ל"יפי הבלורית והתואר" ו"אהרן ברק". האמת היא שאין כאן באמת סתירה: ברדוגו לא מדבר לעם ישראל אלא לביביסטים, אותם הוא מכין לשיהוי בתוכניות ההפיכה של המנהיג.

משפט המו"לים

ב"הארץ" כותב ורטר על "התפתחויות שלא ניתן להפריז בחשיבותן" במשפט נתניהו והמו"לים אלוביץ' (ורעייתו) ומוזס. הראשון, הודעתו של סנגורו של נתניהו, עו"ד בועז בן צור, כי "אם הרפורמה תעבור כמתוכנן, הוא לא יוכל לייצגו עוד". השני, הצעתו של עורך-דינו של האלוביצ'ים לפנות ל"גישור פלילי", סוג אחר של עסקת טיעון. והשלישי: הסכמת התביעה וההגנה לצמצם את מספר העדים שיצטרכו להיחקר בבית המשפט, מכמה מאות לכמה עשרות, וכמו כן לקצוב את זמני העדות של כל עד ועד.

מסתבר שניתן להפריז בחשיבותן של ההתפתחויות. לגבי הראשונה, שכלל לא התממשה, כבר ורטר עצמו כותב כי "הצעד הזה (שלא הוכחש על ידי הפרקליט הבכיר) היה כל כך קיצוני, עד כי החשדניים שבינינו תהו האם הדבר תואם בין הסנגור לנאשם, על מנת להצדיק ירידה של האחרון מעץ ההפיכה". השני, נגמז אתמול, כנראה אחרי ירידת הטור של ורטר לדפוס, על-ידי היועצת המשפטית לממשלה שלפי אבישי גרינצייג ב"כאן", החליטה כי היא אינה מעוניינת בגישור פלילי.

נותרה ההתפתחות השלישית, שהיא אכן משמעותית ותביא לראשונה את המשפט להתנהל בטווחי זמן נורמליים ולא בריפיון שנקטו השופטים עד כה כשאיפשרו להגנה למשוך את הזמן עד אין קץ.

ב"גלובס" מראיינת ניצן שפיר את עו"ד אלעד פנחס, לשעבר פרקליט בפרקליטות מיסוי וכלכלה ומי שהוביל את הטיפול בפרשת הצוללות והמליץ שלא לחקור את נתניהו כחשוד בפרשה ובפרשה נוספת, "פרשת המניות". "טענות על תפירת תיקים כורתות את הענף עליו יושבת הפרקליטות ופוגעות ביכולת של המדינה לאכוף את החוק", הוא אומר לכתבת "גלובס".

"אני מכיר את האנשים שעוסקים בתיקי ראש הממשלה. הם אנשים טובים ובעלי מקצוע מעולים. זה לא אומר שהם לא יכולים לטעות, אבל בוודאי ובוודאי שלא תופרים תיקים. זה מונח שיכול לעלות אותו רק מי שלא מכיר את המערכת ולא יודע איך היא עובדת. יש יותר מידי גורמים מתחתית השרשרת ועד הגורם העליון - לא יכול להיות שיתפרו תיקים".

על ה"רפורמה המשפטית" אומר פנחס, מושבניק חובש כיפה: "זו אינה רפורמה, אלא שינוי משטרי מהותי. הרפורמה כלל לא מטפלת בנושאים המהותיים המטרידים את האזרח כמו עינוי דין. כאדם מאמין, הביקורת בחלק מהציבור הדתי ביחס לחקיקה היא חשובה. היא מקשה על מיתוג הביקורת כעניין פוליטי. מדובר בעניין משטרי, שהוא במהותו לא עניין של ימין ושמאל. השתתפותם של דתיים ואנשי ימין בהפגנות, מראה שהניסיון לשים את הציבור בתבניות דוגמטיות, נדון לכישלון. הניסיון לחלק את העם לשבטים, ולקבוע מה צריכות להיות הדעות לפי השאלה לאיזה 'שבט' אתה שייך, הוא גם לא נכון וגם מהווה סכנה של ממש לאחדות העם".

פנחס מתייחס גם להיבט נוסף, מדובר פחות, של המתקפה שמוביל נתניהו בשנים האחרונות נגד מוסדות המדינה: "אם פעם זה היה כבוד להיות פרקליט, היום צריך להסביר לקרובים שלך, ואף לקרובים ביותר, שאתה לא תופר תיקים. כי הרבה מקומות מהדהדים את הטענה. זה משליך על מעמד הפרקליטות ככלל".

כלכלה

"ככל שנתניהו עדיין מפוכח ברגעים מסוימים, הוא ודאי מבין שעל צמיחה ופלוסים בעו"ש המדינתי הוא לא יוכל לבנות בעתיד הקרוב. גם אם יעשה אחורה פנה מהשיפוץ הדיקטטורי, ייקח זמן לתקן את הנזקים בשוק המקומי, ובעיקר בעין החשדנית שהעולם הנאור בוחן אותנו דרכה", כותב ורטר ב"הארץ", "בריאיון היה לנתניהו קשקוש של אנשי מכירות חלקלקים בסגנון הזאב מוול סטריט: זה 'אבק' (שישקע), אמר על בריחת המשקיעים והכסף והנתונים הרעים שנערמים בבנקים, בבנק ישראל, בקרנות הון סיכון. 'הכסף הלא חכם נע עם העדר החוצה, הכסף החכם נכנס פנימה, והוא יעשה עוד הרבה כסף'. הוא כמעט הוסיף למשפט החלול הזה קריצת עין, בסגנון: 'תסמכו עליי'. כמה הוא מנותק ותלוש. לא פלא שהוא מתראיין רק לערוצים הזרים, ולערוץ הבית שמאמץ בחום את שקריו".

ב"גלובס" מראיינת הילה ויסברג את תהילה ינאי, מייסדת חברת המידע העסקי Coface BDI. "כזה זינוק ברמת הסיכון של עסקים בישראל - לא זכור לי. ואני מנכ"לית כבר 34 שנים", היא מצוטטת בכותרת.

ציטוטים נוספים: "אני רואה עלייה דרמטית ברמת הסיכון של החברות במשק"; "מעולם לא ראיתי כזה זינוק במספר האורות האדומים, בתקופה כל כך קצרה"; "יש עלייה מאוד גדולה בהסדרי פריסות תשלומים שחברות נאלצות לעשות כי הן לא מצליחות לעמוד בתשלומים שסוכמו; בהחזרי צ'קים, בפיגורים בתשלומים, בתביעות משפטיות. בהסתכלות קדימה - אנחנו צפויים לראות עלייה במספר הכישלונות העסקיים. השד יודע מה צפוי לנו. תלוי מה יהיה (עם המהפכה המשפטית, ה"ו)";

"אנחנו ניצבים כרגע מול אי ודאות כלכלית שהמקורות שלו נעוצים גם במשבר העולמי, וגם בחשש מפני הפיכה משטרית"; "לא מזמן ערכנו סקר בקרב 900 חברות במשק הישראלי. זה סקר אדיר בהיקפו. 19% מהחברות שסקרנו, כמעט אחת מחמש חברות - דיברה על הוצאת כספים לחו"ל. חלק מהן כבר הוציאו כספים וחלקן מתכוונות להוציא"; "כלכלה לא אוהבת אי ודאות, ויש אי ודאות גדולה שמרחפת ממעל, במידה רבה בגלל חוקי המהפכה המשפטית שעדיין לא הוסרו מהשולחן";

"הסיטואציה הנוכחית - היא חריגה לעומת כל מה שראינו עד היום. ואת צודקת, ראיתי הרבה משברים. כשהשורש הוא כלכלה, כדרכם של משברים, אנחנו יוצאים מהם. העולם יוצא מהם. כרגע אנחנו ניצבים מול סיטואציה שבה אי הוודאות גוברת על כל אלמנט אחר של ודאות. אם אכן ההפיכה המשטרית תצא לפועל, אנחנו מדברים על מהפכה טוטאלית לעומת כל מה שהכרנו עד היום. אני מקווה שלא נגיע לשם, כי אם כן, אז אנחנו מדברות על שינוי קיצוני, מהותי, באופי המדינה כפי שהכרנו עד היום".

ערוץ 14

"בערוץ 14 שוררת בשבועות האחרונים אופוריה — ובצדק: בן־לילה הם שילשו את הרייטינג שלהם ונהפכו לערוץ השלטון הישראלי. אין סיבה לחשוב שהמגמה הזאת תתהפך — פוקס ניוז לימדה מזמן שיש ביקוש יציב וחזק לסחורה הזאת. לכן, סביר להניח שהודעה שהתגלגלה ביום שלישי בלילה למשרדי ערוץ 14 לא הטרידה במיוחד את הבוסים, השופרות ומפריחי תיאוריות הקונספירציה", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה מרקר", "פחות מ–12 שעות לפני שנפתח בדלאוור המשפט של חברת דומיניון נגד פוקס ניוז, הודיעו השתיים שהגיעו להסכם שבמסגרתו תשלם האחרונה לדומיניון 785 מיליון דולר כדי ליישב את התביעה ולסיים אותה.

"[...] מדוע הסכים מרדוק לשלם לדומיניון 787 מיליון דולר במזומן — פי 20 מהשווי של החברה לפני שש שנים ופי שלושה מהשווי שלה? הרי ברור שהנזק שנגרם למוניטין של החברה לא מגיע לשבריר מהסכום הזה. מרדוק שילם את הכסף דקה לפני שנפתח המשפט של דומיניון, כי במסגרת הליך גילוי מסמכים, לפני שהמשפט החל, כפה השופט בתיק על פוקס ניוז למסור לתובעת את כל התכתובות הפנימיות בתוך הערוץ בנושא תיאוריית 'גניבת הבחירות' שהיא פירסמה מדי ערב. התברר שהכוכבים הגדולים של פוקס, בהם קרלסון ושון האניטי, שנתנו במה לטענות על גניבת בחירות, לא האמינו לרגע למה שהם סיפרו לצופים שלהם. מרדוק עצמו, במייל למנכ"לית של החברה, קבע שמדובר בקשקוש ש'יגרום נזק'.

"[...] מרדוק הסכים לשלם לדומיניון 787 מיליון דולר כי ידע היטב שכאשר הוא והבכירים שלו יעלו על הדוכן וייחקרו על ידי עורכי הדין של דומיניון, יתברר מעל לכל ספק שפוקס ניוז, שמתחזה שנים ארוכות לארגון חדשות, היא בעצם ארגון אנטי־עיתונאי שראשיו — חלקם אנשים מהמפורסמים ביותר בארה"ב — מוכנים לשקר לציבור, לזרוע רעל ולערער את יסודות הדמוקרטיה, כדי למקסם רייטינג והכנסות לרשת ולעצמם. פוקס היא לא רק מכונת רווחים שמדפיסה למרדוק 2–3 מיליארד דולר בשנה, אלא גם בפועל המכונה הפוליטית החזקה ביותר בארה"ב — היא קובעת כבר שנים את סדר היום במפלגה הרפובליקאית. בקיצור, פוקס היא מה שערוץ 14 נהפך בהדרגה להיות.

"מרדוק הצליח להרעיל את ארה"ב עם פוקס במשך עשרות שנים — עד שנתפס על חם בהפצה של תיאוריית קונספירציה שקרית אחת יותר מדי. אבל בסופו של דבר מדובר בתביעה אזרחית ואין שום חוק, בוודאי לא בארה"ב, שקובע שהפצת שקרים, גם אם הם מערערים את יסודות הדמוקרטיה, היא אסורה.

"מי שמזפזפ לפעמים ופוגש את התכנים של ערוץ 14 על המסך או ברשתות החברתיות ונחרד, צריך להפנים — ייתכן שזו רק ההתחלה. להידרדרות המהירה שראינו בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים בדמוקרטיה הישראלית יש הרבה אבות ואמהות, אבל לסוג התקשורת והמידע שהציבור נחשף אליו יש כנראה חלק גדול במיוחד בתהליכים המפחידים שמתרחשים כאן בשנים האחרונות. מנתניהו ומחלק משותפיו ניפטר במוקדם או במאוחר — אבל מהרעב, מההתמכרות ומהצמא של מיליוני ישראלים לשקרים, למניפולציות ולרעל יהיה קשה יותר להיפרד".

דובדבן

אופייה של הממשלה הקיצונית בתולדות ישראל משתקף גם בבחירות למדליקי המשואה בטקס הנעילה של יום הזיכרון. ברגיל, מדליקי המשואה הן דמויות המסמלות ממלכתיות, אולם השנה דמויות כאלה, גם אם היו מתבקשות להשתתף, כנראה שהיו מסרבות. המחלוקת צצה גם ביחס לדמות שאפשר היה לצפות שלא תהיה שנויה במחלוקת: מפקד יחידת דובדבן (שבהתאם לתקופה ולממשלה, הוא מתנחל חופש כיפה).

ב"מקור ראשון" מתפרסמת כתבה המהללת את המדליק, המזוהה רק באות ד', כגיבור ישראל, אולם בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח ברוח אחרת: "פקודיו לשעבר של מפקד דובדבן: 'הוא לא ראוי למשואה'". "לוחמים בצוק איתן תחת פיקודו של סא"ל ד', שאיבד את עינו בקרב - טוענים כי שיקר בתחקיר על מותו של בניה רובל ז"ל ואינו מתאים למעמד המשואות. האלוף טולדנו: 'גאה על הבחירה בו'". לפי הלוחמים, תיאור הקרב על-ידי ד', המופיע גם ב"מקור ראשון" (שמצטט את "מעריב"), הומצא על-ידו.

ענייני תקשורת

בנוהל. אביגדור ליברמן על שער "מעריב".

לקט. ב"גלובס" ויתרו על סיקור תחום הסביבה, אחד התחומים היחידים בהם בלטו בשנים האחרונות, אבל לא על מיחזור. בכפולה הפותחת של גיליון סופ"ש מופיע "מדור חדש", מהדורת סיכום שבועית של "המשרוקית". פותח את המדור השקר הקבוע והוותיק של נתניהו, המציג את עצמו כמי שהתנגד לעקירת היישובים היהודים בגוש קטיף, למרות שהצביע שוב ושוב בעד ההתנתקות ורק אחרי שהיתה מעשה מוגמר התפטר מהממשלה.

האופן השקרי בו מתאר נתניהו את התנהלותו בזמן המאבק על ההתנתקות הוא דוגמה מהדהדת במיוחד להיותו נוכל חסר בושה, אבל האופי היבשושי והסטרילי של "המשרוקית" מכתיב עיסוק רק במעטפת השקר: בניגוד להצהרתו לאחרונה בראיון לערוץ 14, נתניהו לא היה "יו"ר האופוזיציה" בעת שבוצעה העקירה משום שלמרות שהתפטר מהממשלה, נותר בליכוד, מפלגת השלטון שביצעה את ההתנתקות. יו"ר האופוזיציה היה טומי לפיד משינוי.

נתונים. "המשרוקית" מספקת גם עמוד שלם בהמשך הגיליון, העוסק בהצהרות השונות לגבי הורדת התחזית הכלכלית לישראל של חברת הדירוג מודי'ס. השקרנים: משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, שבירך על כך שסוכנות הדירוג קבעה שכלכלת ישראל יציבה, בעוד שהקביעה "יציב" היתה למעשה שלילית: היא היוותה נסיגה מהתחזית הקודמת, שהיתה "חיובי"; ח"כ שמחה רוטמן, שכתב כי מודי'ס קבעה שהפגיעה בכלכלה לא נגרמה בשל ניסיונות ההפיכה המשטרית אלא בשל המחאה נגדה. במודי'ס אמרו בדיוק ההיפך.

בכלל, כחלק מהטשטוש האידיאולוגי ש"גלובס" נקלע אליו, ניכרת הנטייה לעיתונות של נתונים, ז'אנר חיובי מאוד בפני עצמו - גם אם אינו יכול באמת לעמוד בפני עצמו. העמודים 12-13 מוקדשים למדור במיקור חוץ (המרכז להעצמת האזרח), "המוניטור", שבודק הפעם את מימוש פרק התחרותיות בהחלטות ועדת טרכטנברג, שקמה בעקבות המחאה החברתית ב-2011. הנתונים הקרים מוכיחים כי למחאה, שיש מי שאוהבים להספיד כחסרת משמעות, היתה כלי אמיתי לשינוי כלכלי וחברתי.

"רוב ההחלטות יושמו במלואן והביאו לשינוי בחלק מענפי המשק ובסדרי עבודת הממשלה", קובע "המוניטור", בעיקר רפורמות הקשורות לייבוא - ממסחר מקוון ועד הקמת נמלים חדשים. טרכטנברג עצמו מצוטט כאומר: "הנחנו את התשתית המוסדית ואת ארגז הכלים הדרוש לעידוד תחרות במשק, אך לצערי הממשלה לא קידמה מדיניות אגרסיבית יותר כלפי מי שצברו כוח שוק רב מאוד. זה מאבק מתמשך מול ריכוזיות וקבוצות לחץ: מי שיש לו הרבה מה להפסיד (המונופולים) תמיד ישקיע במניעת תחרות יותר מאשר הצרכן הקטן, לכן האחרון נפגע.

"המפתח הוא מעורבות ציבורית מתמדת והתארגנות של קהלים רחבים. זה היה סוד ההצלחה של המחאה, העוצמה שבהתאגדות של המונים, אשר כך יכולים לתת ביטוי לאינטרס המשותף".

בהמשך הגיליון עוסק דרור מרמור בסוגיית הגיוס בראי הנתונים. מרמור מזכיר את הטענה השכיחה על הירידה במוטיביציה וצניחת אחוזי הגיוס, המשמשת בין היתר להצדקת הוויתור על מודל "צבא העם" ולוויתור על הניסיון לגייס את החרדים. מרמור מצביע על כך שהירידה בשיעורי הגיוס דווקא אינה מעידה על ירידה במוטיביציה, משום שהגידול במספר הלא מתגייסים מוסבר ברובו הגדול על-ידי העלייה בשיעור החרדים באוכלוסייה. במילים אחרות: שיעור הגיוס באוכלוסיה הכללית נותר בעינו, פחות או יותר. מה שהשתנה הוא הגידול במספר החרדים שאינם מתגייסים.

דגלים. "כל הארץ דגלים" היא הכותרת של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ושל מוסף "עסקים" של "מעריב", המפנות לכתבות על יצרני דגלים, שרואים ברכה בעמלם בזכות המחאה נגד המהפכה המשטרית.