סוגיית שיעורי הצפייה בערוץ 14 עלתה לכותרות בימים האחרונים, בהמשך לעלייה ברייטינג של הערוץ בחודשים האחרונים ועם שבירת שיא רייטינג של הערוץ בתוכנית הדגל שלו, "הפטריוטים", בעת ששודר בה ראיון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מגיש "הפטריוטים", ינון מגל, התהדר בטוויטר כי זו הפעם הראשונה בה שיעור הצפייה בערוץ 14 עקף את זה של ערוץ 12, מונופול הטלוויזיה של ישראל, ואילו סמנכ"ל התוכן בחדשות 12, גיא סודרי, השיב לו כי באותה נקודת זמן בערוץ 12 יצאו לפרסומות (משידור הסרט "לשחרר את שולי"). משם המשיכה ההתפלמסות בנוגע להבדלים בשיעורי הצפייה בין 21:53 ל-21:56.
בדומה לכמעט כל דיון על מדידת הרייטינג של ערוצי הטלוויזיה בישראל, הוא לקה בחסר אחד גדול ובולט: האזרחים הערבים בישראל.
מגל וסודרי, כנהוג בתקשורת הישראלית, התייחסו לנתוני הרייטינג של הצופים היהודים בלבד. זאת למרות שכחמישית מאזרחי ישראל הם ערבים, למרות שחלקם צופה גם צופה בערוצים בעברית ולמרות שוועדת המדרוג בוחנת את הצפייה הזו ומספקת במקביל לנתונים המדירים את החברה הערבית גם נתונים על כלל המדגם, יהודים וערבים כאחד.
אם ערוץ אחד מצליח לעניין בשידוריו גם יהודים וגם ערבים ואילו ערוץ אחר מרחיק מעצמו כחמישית מהצופים הפוטנציאליים, יש לכך חשיבות ציבורית ועיתונאית
לפני נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, ביום חמישי האחרון צפו 255 אלף יהודים בני 4 ומעלה בסרט "לשחרר את שולי" לעומת 273 אלף שצפו ב"הפטריוטים". ואולם, כשבוחנים את נתוני כלל המדגם מגלים כי בסרט "לשחרר את שולי" צפו 283 אלף בני 4 ומעלה בעוד שהתוכנית "הפטריוטים" נותרה על נתון של 273 אלף בני 4 ומעלה. במילים אחרות, לפי ועדת המדרוג לא היו אפילו אלף בני 4 ומעלה מתוך החברה הערבית בישראל שצפו בראש הממשלה בנימין נתניהו מתארח בתוכנית של ערוץ 14.
מרבית כלי התקשורת בישראל המדווחים על נתוני הרייטינג מתעלמים ממדידת ועדת המדרוג את הרגלי הצפייה של החברה הערבית. הם מתרצים זאת בכך שזהו הפילוח המעניין את חברות הפרסום, המתמקדות בצרכן היהודי ואינן מתעניינות בשיעורי הצפייה של הצרכנים הפוטנציאליים מהחברה הערבית.
יתכן שזוהי אכן נקודת המבט של חברות הפרסום והמפרסמים, אולם גם אם יש היגיון עסקי בהתמקדות בהרגלי הצפייה של האזרחים היהודים בלבד, אין בה היגיון תקשורתי. כשעיתונאים מדווחים על מגמות בצריכת המדיה בישראל, אין סיבה שיתעלמו מקבוצת אוכלוסייה אחת בשל דת, לאום או כל מאפיין אחר. מה עוד שהנתונים קיימים ומונחים לפניהם.
הבחירה לדווח על הצופים היהודים בלבד היא מעשה עיתונאי פגום, ומספקת לצרכני התקשורת תמונת מציאות מעוותת וחסרה. הדרת הצופים הערבים היא גם מעשה לא אתי. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות אוסר על פרסום סקרי דעת קהל מפלים, שמתבססים על מדגם מייצג של אוכלוסייה אחת ומדירים אוכלוסייה אחרת.
"כללי האתיקה משמיעים בקול גדול שחופש העיתונות אינו החופש לפרסם דברים המדירים קבוצה מסוימת, ובפרט לא קהילה, עדה או מיעוט", קבעה ערכאת הערעור של בית-הדין לאתיקה. "אין לפרסם דרך קבע סקרים המדווחים על דעת הקהל בקרב הציבור היהודי בלבד ולא לסקור דרך קבע את דעת הקהל בקרב כלל אזרחי ישראל. כאשר הסקר רלבנטי לכלל הציבור, יש לערוך אותו בקרב כלל הציבור".
אם ערוץ אחד מצליח לעניין בשידוריו גם יהודים וגם ערבים ואילו ערוץ אחר מרחיק מעצמו כחמישית מהצופים הפוטנציאליים, יש לכך חשיבות ציבורית ועיתונאית. אבל כלי התקשורת המסקרים את מלחמות הרייטינג בישראל מתעלמים מהנתון הזה ומקבלים כמובנת מאליה את הנחת המוצא המדירה, לפיה הדיון הציבורי הלגיטימי היחיד הוא דיון פנים-יהודי. באופן אירוני, זוהי בדיוק נקודת המבט של ערוץ 14.