שידורי המהפכה

אם למישהו היה ספק, אתמול התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו והצהיר קבל עם ועדה כי הדיבורים על הפיכה משטרית לא היו מוגזמים. בנאום לאומה הצהיר נתניהו כי הוא אינו מתכוון לכבד את הסכם ניגוד העניינים עליו חתם, ושרק בגינו לא הוצא לנבצרות עם הגשת כתב האישום נגדו.

"נשיאת בית המשפט אסתר חיות, שעמדה אז בראש ההרכב [שאיפשר לנתניהו להקים ממשלה למרות היותו נאשם בפלילים], אמרה לאנשים ששוחחו עמה בחודשים האחרונים כי גם בדיעבד לא היתה משנה את עמדתה", כותב גידי וייץ ב"הארץ", "גם למי שהיה המשנה לנשיאה, חנן מלצר, אין הרהורי חרטה. אולם למראה מה שמתרחש בישראל בחודשים האחרונים, קשה שלא להגיע למסקנה שהנפת הדגל הלבן בפני אדם שהואשם בעבירות שחיתות חמורות היא החטא הקדמון, זה שהוביל לכאוס שבו אנחנו נתונים כעת".

"בניגוד עניינים: נתניהו הודיע שיעסוק בהפיכה בעצמו", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". כרגיל בעיתון מאז פרוץ הבליץ החקיקתי, הוא מגויס במלואו. במוסף "הארץ", שמתאמץ לנפק שער מחאה יצירתי בכל שבוע, מדפיסים את מדור "ועדת המדרוג" על השער, ללא "טוב" ו"גבוה", רק "רע ו"נמוך".

הוועדה לבחירות שופטים היא כעת המוקד המוצהר והראשון במעלה של בליץ החקיקה המכונה "הרפורמה המשפטית". ד"ר יעל שטרנהל, מומחית להיסטוריה של אמריקה, כותבת בקונטרס החדשות על "אחד הטיעונים שמוכרים מובילי ההפיכה המשטרית בדרכם להשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים", והוא שבארה"ב שופטים עליונים ממונים על ידי פוליטיקאים.

ייבוא המנגון האמריקאי, כותבת שטרנהל, הוא מופרך ומסוכן. זאת בשל היעדר חוקה בישראל, שבארה"ב "מעניקה הגנות משוריינות לחופש הדיבור, העיתונות, המחאה, והדת. החוקה מצווה שוויון בפני החוק ואת הזכות לאזרחות לכל מי שנולד בתחומי ארה"ב". וגם בשל השוני המהותי בין המשטר הישראלי, בו הממשלה היא כמעט כל יכולה והרשות המחוקקת אחודה עם המבצעת. זאת לעומת ארה"ב שם לנשיא אין את מלוא הסמכויות שיש לראש ממשלה בישראל, והפרדת הרשויות היא ממשית: הקונגרס והבית הלבן יכולים להיות נשלטים בידי מפלגות שונות. בנוסף, ישנו שלטון מקומי חזק שלו מערכת משטרית משלו.

ומה שמעניין עוד יותר: גם האיזונים והבלמים האלו הולכים ומתמסמסים בארה"ב. "ככל שהפוליטיקה האמריקאית נעשית דומה יותר לזו הישראלית — מתרחקת מהרעיונות הנשגבים של מנסחי החוקה במאה ה–18 ומקבלת אופי של שדה קרב — כך גם המנגנון של בחירת שופטים על ידי פוליטיקאים מתגלה כבעייתי יותר. השיטה האמריקאית היא כיום תמרור אזהרה למה קורה כשמעניקים לפוליטיקאים את הכוח הבלעדי למנות שופטים. ואם זה קורה במדינה בעלת מסורת שלטונית ותיקה ומבוססת כמו ארה"ב, קשה בכלל לדמיין כיצד ייראה מינוי שופטים בישראל", מסכמת שטרנהל.

הסדר ניגוד עניינים האוסר על נתניהו לעסוק בנושאים הנוגעים למשפטו היה הפתרון של בית המשפט העליון למצב האבסורדי בו אדם הנאשם בשחיתות חמורה מתמנה לראש ממשלה, כותב וייץ, "אם יצפצף על ההסדר, יוכל היועץ המשפטי לממשלה להוציא אותו לנבצרות. בפועל, מערכת אכיפת החוק אינה נוקפת אצבע בשעה שנתניהו משתין מהמקפצה, תופעה שהגיעה לשיא אתמול.

"בערב ביטל נתניהו על דעת עצמו את ההסדר כשהודיע שיעסוק בעצמו בהפיכה; לפנות בוקר אישרה הקואליציה שלו את חוק הנבצרות, ששולל מהיועצת המשפטית את הנשק היחיד שנותר בידיה כדי להגן על האינטרס הציבורי מפני הגחמות של השליט. לא במקרה זהו הראשון מבין חוקי ההפיכה שעבר שלוש קריאות בסבב הנוכחי. אישורו מזכיר לשם מה התכנסנו כאן מלכתחילה: כדי להבטיח את שלומו ואת מעמדו של הנאשם מספר 1".

"'האמת היא שאלה בחורים לא מאוד מבריקים והדברים יצאו מכלל שליטה'. המילים ששמו יוצרי הסרט 'כל אנשי הנשיא' בפיו של 'גרון עמוק', בכיר האף־בי־איי המנתח את הסתבכותו של ממשל ניקסון בפרשת ווטרגייט, נשמעות כתיאור הולם למתרחש בישראל, בייחוד השבוע", כותב עמוס הראל, ומונה את "רשימת ההסתבכויות של הממשלה" עם מדינות ידידותיות (פירוט חלקי בהמשך הסקירה, באדיבות נדב איל).

ומה עם המדינות הלא ידידותיות? אלו אינן עיוורות לנעשה בישראל וסבורות כי "המשבר הפנימי מציב את ישראל בנקודת תורפה חסרת תקדים, שכדאי לנצלה בקרוב. מבחינת תנועת המחאה זו אינה סיבה, כמובן, לחדול מהמאבק הפוליטי המוצדק. אבל מוטב להיות ערניים גם לתקופה הביטחונית החריגה הנוצרת כאן. זהו שילוב של תחילת חודש הרמדאן, רצון של היריבים לסגור חשבון ופרשנות מרחיקת לכת שלהם בדבר חולשתה האסטרטגית של ישראל. מיס־קלקולציה כזו עלולה להסתיים רע, מה גם שקשה יותר כעת לסמוך על ניקיון שיקוליה של הממשלה בירושלים".

הסכנה הביטחונית מבחוץ משתלבת עם הסכנה הביטחונית מבפנים: "באופן בלתי נמנע גולשת המחלוקת לתוך הצבא הסדיר. בחדשות 12 בטלוויזיה ליווה השבוע הכתב יוסי מזרחי משפחות של מתגייסים חדשים בדרכן לבקו"ם. החלוקה הפוליטית שהשתקפה בכתבה היתה חדה וברורה. מתגייסים לחטיבת גולני ותלמידי ישיבות ההסדר הביעו תמיכה בנתניהו ותקפו את 'הטייסים הסרבנים'. למחרת, בגיוס לחטיבת הנח"ל, נשמעו דברים הפוכים".

"חורף 2023 יירשם בהיסטוריה שלנו כרע שבזמנים וכטוב שבזמנים. כתקופה שבה מדינת ישראל צללה במהירות, כמו מטוס שנחטף בידי קנאים, לתהום עמוקה של קיצוניות, משיחיות ובערות. אבל גם כתקופה שבה קם עם ויצא להילחם. לא על מחירי הקוטג' או גובה השכירות אלא על הערכים הבסיסיים ביותר של חופש, שוויון ודמוקרטיה", כותב יוסי ורטר. עבורו, לפחות, מדובר גם ברגע של הרמוניה. סוף סוף המציאות התיישרה עם התארים המבזים והמשמיצים שהוא נוהג להצמיד תדיר לנתניהו (היום: איש מושחת וחורש רע, רודן נהנתן ומנותק).

גם ה"ג'רוסלם פוסט" מציג עמדה ברורה: "נתניהו מסרב להקפיא חקיקה למרות אזהרות גלנט והשב"כ" נכתב בכותרת הראשית, ומתחת לה: "ראש הממשלה מתכוון לעסוק בליבת הרפורמה למרות הוראות היועצת המשפטית לממשלה". גם כותרת אחרת על השער מזהירה "עשרות אלפים יפסיקו להגיע - מילואימניקים בכוחות המיוחדים של צה"ל מזהירים מהשפעה מערכתית". כותרת אחרת מצטטת סקר שהזמין העיתון לפיו מפלגת ימין ליברלית חדשה תזכה לשמונה מושבים: "תוצאות מרשימות ליועז הנדל".

הזרוע המודפסת בעברית של קבוצת אלי עזור, השולט גם ב"פוסט", אמבילוונטית יותר, כרגיל. הכותרת הראשית המטעה היא "לא עוצר את החקיקה אבל נכנס לאירוע", לצד תמונה גדולה של נתניהו. מדוע מטעה? משום שאי-עצירת החקיקה ו"הכניסה לאירוע", כלומר הפרת הסדר ניגוד העניינים והוראות היועצת המשפטית לממשלה, הן פעולות מאותו הצד ולאותו הכיוון, ומילת החיבור ביניהן אינה "אבל" אלא "גם".

הפרודיה, או ההירתמות לדף המסרים של נתניהו, ממשיכה גם בכותרת המשנה, עם "נתניהו קרא אמש להידברות כדי 'להגן על המדינה מפני קרע בלתי ניתן לריפוי' אך הבהיר כי הרפורמה במערכת המשפט תימשך". איזו משמעות יש ל"קריאה להידברות" של נתניהו. עם מי בדיוק הוא מידבר? איזה פעולות הוא עושה בחודשים האחרונים שיכולים להיכנס תחת המטרייה של "הידברות"? הרי החקיקה בגינה נקרע הקרע נמשכת במלוא העוז, ונתניהו ממשיך בשיסוי ובהסתה במלוא העוז. לצטט שקר גס ובוטה של פוליטיקאי בלי למסגר אותו ככזה הוא מעשה אנטי-עיתונאי גם בזמנים רגילים, קל וחומר במרץ 2023.

מתחת לכותרת הראשית, הפנייה ללא פחות מ-15 טורי פרשנות, שכל אחד יוכל למצוא בהם משהו שמתאים לו. גם זו אמירה: בתקופה היסטורית שלא היתה כמותה במדינת ישראל, בה עומדות למבחן סוגיות עקרוניות וערכיות היורדות לשורש מהות חיינו המשותפים כאן כעם במדינת ישראל ובארץ ישראל, אין לנו, ב"מעריב", עמדה.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "לא עוצר", לצד תמונת בול של נתניהו "בנאומו אמש", כשהוא נראה סובל למדי. התמונה הגדולה יותר היא של מפגין נעצר בידי שוטרים. גלנט, קובעת כותרת בעמוד הראשון, "התקפל" אחרי שתיכנן לנאום נאום נגד החקיקה. "הרמטכ"ל וראש השב"כ הציגו בפני נתניהו תמונת מצב קודרת", נכתב בכותרת לדיווח של הכתב הצבאי יוסי יהושע. "נתניהו קיבל בימים האחרונים מסרים חריפים מהצבא על התפרקות אפשרית, בגיבויו של השר גלנט שהעביר מסרים דומים". מתחת לידיעה על התפרקות הצבא, ידיעה על התפרקות הכלכלה, מאת גד ליאור.

ההפניות מהשער לטורי הפרשנות לא בוטות מדי אבל הכיוון חד-משמעי. "נתניהו מעדיף את הימין הקיצוני - ולעזאזל המדינה", ההפניה לטור של בן-דרור ימיני, היא המפורשת ביותר מביניהן. סימה קדמון, ממקום גלותה בעמודי החדשות, היא כרגיל התקיפה ביותר נגד ההפיכה המשטרית. שער המוסף לשבת של העיתון נושא את הכותרת "כל חוקי המהפכה" ומונה "144 הצעות חוק שמזקקות את חזון קואלייצית נתניהו". זה המקום להפנות לפרויקט מעקב החקיקה של שותפינו ב"שקוף".

"הדינמיקה הפנימית בליכוד ובמפלגות הקואליציה, התחרות הפנימית בין הסיעות ובין החברים בכל סיעה, דוחפת בהכרח להמשך החקיקה", כותב נחום ברנע, "מי שמדבר על רגיעה בהמשך הדרך, מפזר אשליות. אנחנו הולכים לקראת עימות חוקתי שהמדינה לא ידעה כמוהו, או, לחילופין, לקראת משבר כרוני". אחריו, מונה נדב איל כמה ממעללי הקואליציה בשבוע החולף":

הוגשו הצעות חוק להשתלטות על ועדת הבחירות, לתוספת 12 מנדטים לקואליציה, לעונש מאסר על החזרה בשאלה, חוק נגד נוצרים (ראש הממשלה מיהר להתנצל בפני האוונגליסטים), בוטל חוק ההתנתקות (משבר דיפלומטי עם ארה"ב, ירדן ועוד), שר האוצר נאם בצרפת מעל דוכן עם מפת ארץ ישראל השלמה - זו התנ"כית, כשהוא מצהיר שאין עם פלסטיני, חברת כנסת שלחה את הממשל האמריקאי לעזאזל, שרי המשפטים והאנרגיה התארחו אצל בן למשפחת פשע, שרת התחבורה חוללה משבר דיפלומטי עם האמירויות, שר האוצר מתעלם מאזהרות בכירי משרדו, חוק שנועד למנוע אלימות נגד נשים נדחה, שרה מבטיחה לכבוש את עזה, סגן השר המתפטר אבי מעוז בתגובה לברכת רמדאן שיצאה ממשרד החינוך: "אוי לנו אם משרד החינוך דוחף את ילדי ישראל לחיים בשותפות, לשותפות גורל עם המיעוטים בקרבנו".

איל סבור שלא מדובר באובדן שליטה. כלומר, לא אובדן שליטה של השרים, המקדמים בתקיפות את עולם הערכים שלהם, אלא באובדן שליטה של נתניהו עליהם. "נתניהו", הוא קובע, "מבין שהוא בצרה ענקית בסיפור ההפיכה המשפטית". וגם: "השיחה עם נשיא ארה"ב ביידן היתה קשה יותר ממה שהציבור הישראלי תופס". איל גם מציג מתווה פשרה. כי מה אתה שווה בלי מתווה? עמית סגל, שנדחק למקום הרביעי השבוע במוסף, אחרי ברנע, איל וימיני, מגיש הפעם אוסף ויצים מתון, נטול הרוח הקרבית האופיינית, שבסיומו נבואה כוללנית על חזרתה הצפויה של ממשלת אחדות. אפילו השם בנט מוזכר.

"נתניהו לא מתערב, ולא בגלל הוראה של היועצת המשפטית. הוא לא מתערב משום שהוא מוביל את הטירוף", כותב בן-דרור ימיני.

ומה ב"ישראל היום"? הכותרת המוזרה היא "האזהרה של גלנט, הזמן של נתניהו". ככה זה כשניצבים מול אירוע בקנה מידה היסטורי ומנועים מלגבש עמדה עצמאית כי מעלינו יש בעלת בית שצריך לנחש מה היא חושבת, יוצאות כותרות דביליות. הדיווח בעמודי החדשות חוזר להיות ישראל-היומי טיפוסי, במתכונת שטבע עמוס רגב: ציטוטים, ציטוטים ועוד ציטוטים, עם השלד העובדתי של המאורעות וללא כל עבודה עיתונאית עצמאית.

באופן יוצא דופן, אחרי הכרוניקה החדשותית מופיע ראיון בן כמה עמודים עם שר התקשורת שלמה קרעי, שמשום מה לא נכנס לאחד המוספים. אולי כי הוכן בחופזה אחרי שאלה ירדו לדפוס. הכותרת המקדמת אותו משער העיתון "הפרטת התאגיד ירדה מסדר היום", אינה מדויקת. מה שקרעי אומר, אחרי שהוא חוזר על ההצהרה המטופשת "תקשורת ציבורית היא דבר מיותר בעידן של שוק חופשי, אינטרנט מהיר ונגיש" (מה?), הוא כי חיסול התאגיד לא התבטל אלא רק נדחה עד לאחר העברת חוקי ההפיכה המשטרית.

קרעי מצהיר כי הוא רוצה "לפתוח את השוק" ושיהיו כאן עוד ועוד ערוצי טלוויזיה. איך השוק יחזיק כאן עוד ועוד ערוצים, אם הקיימים לא מצליחים להתקיים בחסות שוק פרסום סטגנטי? קרעי: "כשתהיה תחרות יגדל שוק הפרסום". באמת שקשה לא להתפעל מהקלות שבה הדוקטור מצליח לפלוט שטויות בלי שמץ מבוכה. כאילו, איך אפשר בכלל להתחיל לפרק את השטות הזו? אני מרים ידיים. עוד פנינה: הקהל היום הוא "קהל שבוי". איך, למה, מדוע, מי שובה אותו, מי מכריח את הצופים ללחוץ על השלט? לקרעי פתרונים. מי יודע, אולי הוא משדר לנו מסרים בגימטריה ואנחנו פשוט לא מבינים.

המראיין, אמיר אטינגר, עושה את עבודתו, שואל את השאלות הנדרשות ומקשה על השר, אבל לדבר עם קרעי זה כמו - מה הדימוי שאני מחפש? - ובכן, כמו לדבר עם יאיר נתניהו. למשל: לממשלה אין אחריות על הטרור, שהוא בגלל בג"ץ. וכך זה ממשיך עוד ועוד, להעיף את היועץ המשפטי לאוצר, להכניס לכלא את המילואימניקים הסרבנים, לפטר את היועמ"שית לממשלה. האמת, מזל שיש לנו את קרעי. פניה המכוערות של ממשלת נתניהו השישית, ללא מסיכות, ללא איפור, ללא היגיון.

לא פעם ראשונה עבור נתניהו

היסטוריית אי הציות של נתניהו לפסקי דין בראי עתירות שהגישה הצלחה. לא ניתן לומר שהמקרה הנוכחי הוא חסר תקדים, כי היו לפחות שניים לפניו... https://t.co/2tqHQhgZPv

— הצלחה - לקידום חברה הוגנת (ע"ר) (@htl2008) March 24, 2023

האשמים

עיתון אחד נגד ההפיכה המשטרית, אחרים יושבים על הגדר, אבל איך בכלל הגענו עד הלום? מי הכין את הקרקע? שתי כתבות, ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", ראיונות עם חברת הכנסת לימור סון הר מלך ועם שרת התחבורה מירי רגב, מעניקות תזכורת.

ב"מעריב" כתבת השער של המוסף היא ראיון עם חברת הכנסת ממפלגת הגזענות וההסתה עוצמה-יהודית, לימור סון הר מלך. בהפנייה על השער מוצגת הח"כית כמי שגדלה "בבית חילוני", בעומק הכתבה מסתבר שזה היה בית חילוני ששמרו בו שבת וכשרות. אבל לא זה העניין, העניין הוא העמדות והדעות שסון הר מלך מקדמת, ואלו, גם אם הלשון מכובסת יחסית למה שהורגלנו אליו בחודשים האחרונים, הן עמדות גזעניות ומסיתות. השיא כמובן הוא בתיאור הפוגרום בחווארה כמחאה שקטה. לציוץ של הדובר שלה שקרא "למחוק את חווארה" היא לא מוכנה להגיב.

נייטרליות אינה ערך עיתונאי. היא לא ערך בכלל. עיתון צריך להיצמד לאמת, לעובדות, ולשאוף להציג תמונת עולם מלאה ומורכבת. עיתון לא צריך לתמוך בגזענות ובהסתה. מוזר, אבל צריך לכתוב את הדברים האלה. עם כל הכבוד לכתבת שרי מקובר-בליקוב, שמנסה לשאול שאלות ועושה עבודה סבירה, הכתבה כולה - מתמונת השער המרימה והלאה - מנרמלת את הדעות של חברת הכנסת הנכבדה.

כלי תקשורת צריך לקחת עמדה. האם ישנם ערכים שהוא עומד מאחוריהם ללא "אבל"? האם גזענות והסתה הם משהו שהוא שולל באופן קטיגורי? רגע, אבל מדובר בחברת כנסת, אנשים בחרו בה, היא ודומיה ממלאים תפקידים, חלקם בכירים, בפרלמנט הישראלי, אי אפשר להתעלם ממנה. נכון, אבל הכהניסטים הגיעו לכנסת בדיוק בגלל שכלי התקשורת לא לקחו עמדה מול הסתה וגזענות, והפכו אותם קודם כל לכוכבי תקשורת.

כתבות כמו זו עם הר סון מלך, ובאופן כללי מתן בימה נרחבת ולא ביקורתית לגזענות והסתה, יכולות לנבוע מתאוות רייטינג חסרת מצפון ומוסר וחנופה לקהל מדומיין, ויכולות להיות גם תוצאה הרת אסון של כוונה טובה, נטולת יכולת ביצוע עיתונאית, להראות את כל פניה של המציאות. הראיון עם מירי רגב ב"ידיעות אחרונות" הוא דוגמה לסוג אחר של אנטי-עיתונות, שנובע ממניעים אחרים. לא תאוות רייטינג אלא דילים פוליטיים ואינטרסים זרים.

הראיון קיבל שער מקדים אתמול, מקודם ברשתות החברתיות של העיתון, זוכה לקידום בשער היום וכובש את שער המוסף "7 ימים" (המתפרסם היום בשני חלקים). אתמול הכותרת היתה "להעמיד לדין את הטייסים שקוראים לסרבנות". הכותרת היום היא "צריך להגיד לפריבילגים: החגיגה נגמרה".

"ידיעות אחרונות" מציג בשבועות האחרונים עמדה ברורה למדי מול המהפכה המשטרית של ממשלת נתניהו השישית. הוא נגד. חוץ מעמית סגל, פרשניו, מהוותיקים ועד אלו שהצטרפו בשנים האחרונות, סבורים שמדובר באסון למדינת ישראל, כל אחד בניסוחיו. אם העיתון מצפה מקוראיו להאמין למה שהוא מפרסם, איך הוא מצפה מהם לאכול ראיון ארוך ומובלט עם אחת הפוליטיקאיות המובילות באותה ממשלה, המקדמת בדיוק את העמדה ההפוכה? מדוע העיתון נותן לה את הבימה לפזר תעמולה ושקרים בוטים (כמו למשל שהמפגינות ב"צעדת השפחות" מקבלות 1,400 שקל לשעה), ועוד מקדמים את כל זה בכותרות עליזות?

המוזסלוגים יזכירו כי ישנה ברית נושנה בין הפוליטיקאית לבין העיתון, שבאה למשל לידי ביטוי בהימנעותה בהצבעה על "חוק ישראל היום" המפורסם. במשפט המו"לים תואר הקשר הזה, שהחל עוד ב-2009. אבל זה הסבר, לא תירוץ. הראיון עם רגב מזכיר לנו ש"ידיעות אחרונות" אינו עיתון אלא מכשיר בידיו של המו"ל הנאשם בפלילים נוני מוזס. כרגע הוא תומך במחאה. מחר זה יכול להשתנות. שר התקשורת שלמה קרעי הצהיר שהוא מתכוון לשנות את חוק בעלויות צולבות. זה אותו חוק שהוציא את מוזס משוק הטלוויזיה לפני שנים.

קרעי מעוניין להסיר את המגבלות הרגולטוריות מעל השוק, באופן סלקטיבי, כך שיחלישו את ערוץ 12 ויאפשרו לפטריק דרהי, איל הכבלים הבינלאומי, להקים כאן ערוץ חדשות בעברית. מוזס הוא בן ברית ותיק של דרהי, שגם מכר לו את אחזקותיו בחברת הכבלים. האם מתחת לפני השטח מתרקמת ברית ישנה-חדשה בין נתניהו למוזס?

שקר האנרכיזם

"האנרכיסטים הופכים לאלימים: אלימות במוקדי המחאה השונים", נכתב בכותרת על שער "המבשר". לפי הכתב חיים מרגליות, "השתוללו אלפי מפגינים במספר רב של מקומות, תוך שימוש באלימות נגד אזרחים, שוטרים ואנשים שביקשו להגיע למחוז חפצם". כך גם ב"יתד נאמן": "אנרכיית השמאל הפרובוקטיבי, שיאים של התפרעויות אלימות", נכתב בכותרת על שער העיתון, המפנה לכתבה של י. שוורץ.

כשעיתונים חרדים כותבים בביקורתיות על הפגנות המונים ומכנים את המפגינים אנרכיסטים, הצביעות קוברת את פניה מבושה. החברה החרדית הרי ידועה בהפגנות שהיא עורכת, למטרות שונות ומשונות, תוך ניצול הצייתנות והמשמעת לקומץ רבנים ועסקניהם. אבל הצביעות היא הבעיה הקטנה - הגדולה היא תרבות השקר של העיתונות החרדית, שאינה מבדילה בין חדשות לפרופוגנדה.

העיתונים החרדים פשוט משקרים. המפגינים נגד הבליץ החקיקתי של ממשלת נתניהו - ובתוכו שלל חוקים המקדמים כפייה דתית קיצונית בואכה מדינת הלכה - אינם אנרכיסטים. הם אינם מקדמים אנרכיה (חיסול השלטון, חוסר סדר קיצוני) אלא להיפך, נלחמים למען סדר שלטוני והפרדת רשויות.

המפגינים נגד המהפכה המשטרית אינם אלימים. מאות אלפי אנשים במאות ואלפי מוקדי מחאה במשך שבועות ארוכים לא השתמשו בנשק, לא תקפו, לא הרביצו, ואם היה מקרה אחד או שנייים יוצאי דופן, הם בטלים בשישים לעומת האלימות שהופגנה נגד המפגינים. המקרה הספציפי שהשקרנים ב"יתד נאמן" וב"המבשר" מנופפים בו הוא ההתקפה האלימה על השר אבי דיכטר. סרטון המתקפה האנרכיסטית זמין ברשת, רואים בו בבירור כיצד המפגינה, אישה מבוגרת, מנופפת בהתלהבות יתר בדגל שהיא אוחזת והלה פוגע בראשו של השר, מוקף המאבטחים, שאפילו לא עוצר לרגע את הילוכו בשל כך.

החרדים, ואחיהם התועמלנים מצבאות בנימין ויאיר נתניהו, משתמשים במושג "אנרכיסטים" תוך הפגנת בורות ביחס למשמעותו ההיסטורית. "'מה זה אנרכיזם?', ספרו של המהפכן אלכסנדר ברקמן, הוא לא רק מבוא מוצלח למחשבה האנרכיסטית, שחיבר אקטיביסט נלהב. הוא גם מבהיר מדוע אי אפשר לכלול בתוך התיאוריה הפוליטית הזאת את מחאת ההמונים שיוצאים להגן על הדמוקרטיה הישראלית", נכתב בכותרת למאמר ביקורת של איתי מאירסון במוסף "ספרים" של "הארץ".

"בימים אלה", כותב מאירסון, "כשספרו של ברקמן מונח על השולחן בצמוד לעיתון היומי, בין שני דברי הדפוס האילמים האלה ניצת זרם חשמלי שקוף, שמוטב היה לשניהם בלעדיו. 'אנרכיסטים' - כך מכנים שוב ושוב ראש הממשלה בנימין נתניהו ונאמניו את מאות אלפי המפגינים, שיוצאים מדי שבוע לרחובות במחאה על הבליץ החוקתי שיזמה הממשלה כדי להפוך אותה לכל־יכולה.

"לא צריך לקרוא את ברקמן כדי לתפוש את הפרדוקס הטמון בתווית שבה בחר נתניהו, ובכל זאת יש להזכיר: בעוד אנרכיסטים יוצאים להפגין כדי להפיל את המשטר, המוני המוחים של 2023 יוצאים להפגין כדי להגן עליו. אלה אינן הפגנות המבקשות להגן רק על ערכים ערטילאיים כמו חברה, עם, קהילה, מסורת, מוסר או אפילו מדינה או דמוקרטיה, אלא על מוסדות שלטון ממשיים — מוסדות עם משרד, עם שעון נוכחות, עם כתובת אימייל, עם צ'יפ לשער החנייה — המוסדות שיהיו הראשונים לעלות באש במקרה של הפיכה אנרכיסטית.

"לפיכך, לא על המניע של המפגינים אנחנו יכולים ללמוד מברקמן, אלא דווקא על המניע של נתניהו. כשראש הממשלה מכנה אותם אנרכיסטים, הוא לא מתכוון לאמצעים, למטרות או לסיסמאות שלהם. הוא מכנה אותם אנרכיסטים כדי לסמן לציבור כי מי שמתנגד למהלכי הממשלה הזאת מוציא את עצמו מהפוליטיקה; שהדיון הדמוקרטי האמיתי — על הפשרות, ריבוי הדעות וכיפופי הידיים הכרוכים בו — הוא רק זה שמתקיים בתוך הקואליציה, בין ימין (איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ') לשמאל (דוד ביטן, אמיר אוחנה), ומשום כך אין שום טיעון פוליטי לגיטימי נגד המהלך החוקתי שהממשלה בראשותו מובילה.

השקר הזה, בלבוש אחר, צץ גם במאמר של ישראל הראל, עלה התאנה הימני של "הארץ". "מהי סרבנות צוותי האוויר, היחידות המיוחדות והזרועות הארוכות - אם לא הפיכה צבאית!", הוא כותב, סימן הקריאה במקור. ובכן, הפיכה צבאית היא כשהצבא משתמש בכוח כדי לתפוס את השלטון. כשלוחמים מודיעים כי לא ימשיכו להילחם עבור משטר שהם אינם מאמינים בו, זוהי לא הפיכה צבאית. זה כל כך ברור שאפילו לא צריך להוסיף סימן קריאה. אבל לטובת הראל ודומיו, נוסיף עוד דוגמאות: כשאני סוטר לך אני עובר עבירה של תקיפה. כשאני מסרב להסכם בינינו לסטור למישהו שלישי, אינני עובר עבירה של תקיפה. כשאני לוקח בהיחבא כסף מהקופה בזמן שאנחנו משחקים מונופול, זו רמאות מצידי. כשאני מסרב להמשיך לשחק אחרי שתפסתי אותך גונב מהקופה - זו אינה רמאות מצידי.

וגם ב"ידיעות אחרונות": נוה דרומי, השלוחה של ערוץ 14 בעיתון, מקבלת טור בעמוד 3 של העיתון כדי לכתוב על המפגינים "האנרכיסטים". כאן השקר לובש פנים חדשות. לא כל המפגינים הם "אנרכיסטים", רק "קומץ", וצריך לכלוא אותם (למה? כי הם "זרקו שטרות כסף על חרדים רוקדים". עבירה פלילית מפורסמת, שאולי תיחקק במהלך הקדנציה). ואילו "הפוליטיקאים של הסחים מהמרכז שמאל בחרו בילדותיות לוותר על המשא ומתן ולדלג ישר לרחובות".

מעניין באיזה יקום אלטרנטיבי חיה דרומי, בו מישהו בממשלת נתניהו ניסה לקיים משא ומתן כלשהו לפני בליץ החקיקה שהחל במהירות שיא עם כינון הקואליציה, ואיזה קשר בדיוק יש לפוליטיקאים הנרפים של "הסחים מהמרכז שמאל" (רגע, הם סחים או אנרכיסטים? אי אפשר לצאת איתכם ראש) למחאה ההמונית, שפרצה ומתנהלת ללא כל קשר אליהם?

השקר הוותיק והגדול יותר הוא כמובן שקר האיזון הקדוש, לפיו הקדושה שבהצגת מגוון של עמדות ודעות פוטרת את כלי התקשורת מהמחוייבות הרגילה לבדיקת עובדות.

יוקר המחיה

"חג של הביוקר", נכתב על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "הפסח הזה יקר - יקר מאוד", נכתב בכותרת המשנה. מדובר בשער יוצא דופן בחודשים האחרונים. בתקופת הממשלה הקודמת ובעיקר במערכת הבחירות יוקר המחיה היה נושא עיתונאי לגיטימי, בממשלה הנוכחית פתאום נעלם יוקר המחיה.

תקלה במחלקה המסחרית

"הארץ" התגייס לסיקור המהפכה המשטרית, וגם גייס אותה לקמפיין מנויים (בדיוק כמו חדשות 13, אחרי שנאלצו להיפרד משרון גל ואילה חסון ומיתגו את עצמם מחדש ככלי תקשורת עיתונאי). להפיכה יש נקודת אור מסחרית נוספת מבחינת "הארץ": רוב המודעות בקונטרס החדשות (כולל מודעות הפרסום הממשלתי) מוקדשות למחאה. לא כולם בעדה.

מודעת רבע עמוד לא חתומה (חוץ מהמילה "השקופים" שבאופן אירוני מופיע לידה וגו של מסיכה) מציגה תצלום של אהרון ברק עם הכיתוב "ואז ברק אמר: אין מרוקאי שראוי להיות שופט בעליון", ולידו הכיתובים "הגיע הזמן לגוון את בג"צ" ו"נמאס מהאפליה בבג"צ" (כנראה לא היה תקציב לקופי). הציטוט של ברק מיוחס לנעמי לויצקי, שתיארה אותו כביכול בפודקאסט של הלוביסט נדב פרי. בפועל, לויצקי ציטטה את ברק אחרת: "אני לפני 20 שנה עבדתי על 'כבודו', ובאחת השיחות אמרתי לברק 'אתה חייב להביא לפה שופט מרוקאי. אתה חייב. הוא אמר לי 'אני רוצה, אבל אין'".

מודעה נוספת מתפרשת על פני עמוד שלם, בחציה העליון מופיעות תמונותיהם של אהוד ברק, יאיר גולן ודן חלוץ עם הכיתוב "אתם הורסים את צה"ל! לסרבנות! די לאנרכיסטיות!", בחציה התחתון ציטוטים בזכות הרפורמה המשפטית עם הכיתובים "הרפורמה המשפטית טובה לישראל", "הגיע הזמן לגיוון בבג"צ" ו"יריב, רוטמן, העם איתכם". בתחתית המודעה ברקוד המוביל לעמוד קמפיין מימון המונים.

גולש שזעם על הקמפיין קיבל ממו"ל "הארץ" עמוס שוקן תגובה חד-משמעית: "תקלה קשה במחלקה המסחרית שלנו שבניגוד להוראה הקבועה להעביר כל מודעה פוליטית לאישור, במקרה הזה לא עשו את זה, והמודעות נכנסו בלי שהועברו קודם לאישור שלי או של העורך הראשי. ברור לי שלא היינו מאשרים מודעות שקריות כמו שתי אלה. הארץ נחרץ במאבק נגד הדיקטטורה עד לניצחון".

מי עומד מאחורי הקמפיין? לא ברור. במלל שבעמוד מצוין רק כי "הקמפיין ביוזמת ברל'ה קרומבי ובשיתוף עם עוד עמותות ימין". קרומבי הוא איש פרסום ימני. הלוגו בראש העמוד הוא של גוף עלום המתקרא "תקומה". הגוף הסולק את התרומות הוא עמותת "תורת לחימה". אותו ב"הארץ" היו צריכים להכיר. בדצמבר האחרון פרסמו מאמר חריף של חוקר צה"ל פרופ' יגיל לוי שעסק בעמותה, הנלחמת בשוויון לנשים ובערכים ליברליים בצה"ל.

עיתון ללא עיתונאים

"הפעם 'גלובס' הלכו הרבה יותר רחב", כותבת המו"לית אלונה בר-און בציוץ בטוויטר, המפנה לסקר הכובש היום את שער העיתון והעמודים הראשונים. לא 500 נשאלים, אלא 2,000. גם בעיתון עצמו מתהדרים בכותרת בעובדה הזו: "סקר ענק ויוצא דופן. משאל גלובס בעקבות המצב הלאומי. 2,000 נשאלים, פי 4 מסקרים רגילים".

שווה להתעכב על הכותרת הזו. איזה ערך חדשותי יש לקהל קוראי "גלובס" בידיעה לפיה העיתון השקיע כסף והזמין סקר גדול מהרגיל? כותרת כזו היתה יכולה להופיע בעלון פנימי לעובדים, או אולי במכתב של מחלקת המנויים. אם העובדה שהסקר גדול מהרגיל היא הכותרת החדשותית הכי משמעותית שניתן להוציא מהסקר, מה זה אומר על המשמעות החדשותית של הסקר?

גם בכפולת העמודים הפותחת נמשכת העריכה המוזרה. שני עמודים מלאים מוקדשים להצגת השאלות - וזהו פחות או יותר. מה עם התשובות? יתפרסמו ברובן בהמשך. מסגרת מיוחדת מוקדשת לפרטים הטכניים של הבדיקה ("איך בדקנו ולמה"). זהו מידע ראוי וחשוב, אבל מדוע ב"גלובס" חושבים שהוא המידע הכי חשוב? בקיצור, שלושת העמודים הראשונים של העיתון מעוררים את התחושה שעבור העורכים ב"גלובס", הסיפור החדשותי המעניין הוא "גלובס".

מה שעוד יותר מפתיע, הוא שאפשר היה בהחלט להוציא מהסקר כמה כותרות מהממות. למשל, שהתמיכה ברפורמה המשפטית, כפי שהיא מכונה ב"גלובס", הינה נמוכה (17% בלבד תומכים בכל סעיפי הרפורמה) והיא אף הולכת ויורדת (2% פחות מהסקר שפורסם ב"גלובס" לפני חודשיים). קשה להימלט מהתחושה שב"גלובס" פשוט לא אהבו את תוצאות הסקר, ולכן בחרו באופן המוזר של ההצגה הסטרילית שלו, הנמשכת גם בכפולת עמודים נוספת, מה מנדבים לנו "חמש תשובות".

דוגמה אחרת היא האופן בו ממסגרים את התשובה לשאלת הסקר "האם יצאת להפגין נגד הרפורמה המשפטית". לפי הסקר, 19% יצאו להפגין נגד הרפורמה. זה נתון מדהים, שמשמעותו היא שכמעט שני מיליון אזרחים יצאו להפגין. אם מנכים את החרדים והערבים, כהמלצת ראש ממשלתנו, יתכן שהמספר יהיה גבוה עוד יותר. ודוק: מדובר באנשים שיצאו להפגין - מעשה אקטיבי של מעורבות אזרחית, מה שאומר שמספר התומכים הדוממים במחאה גדול עוד יותר. במקום זאת, ב"גלובס" בוחרים להדגיש (עמוד 5) את הנתון ההפוך: 81% לא יצאו להפגין.

דוגמה נוספת היא האופן בו מוצגת התשובה לשאלה "מהי לתפיסתך הבעיה הכי חמורה של מערכת המשפט כיום". נשים רגע בצד את העובדה ש"אכיפה בררנית" (13%) היא טענה המופנית בעיקר כלפי המשטרה. התשובה הפופולרית ביותר, 29% מהמשיבים, היא "סחבת משפטית". בפסקת ההסבר מציינים כי "מדובר בתשובה מעניינת במיוחד על רקע העובדה שנושא זה לא מקבל מענה ישיר במסגרת הרפורמה המשפטית". שזה כמו להגיד שהתמודדות עם מחלת הסרטן ועם מיעוט התוכניות הראויות לצפייה בנטפליקס לא מקבלות מענה ישיר במסגרת הרפורמה המשפטית.

ובכן, הסחבת המשפטית לא מקבלת גם מענה עקיף ב"רפורמה המשפטית", משום שזו אינה רפורמה משפטית והיא אינה עוסקת בסחבת המשפטית בשום צורה או אופן. כל מי שנזקק לשירותיה של מערכת המשפט יכול להעיד על הבעיה הכרונית של התמשכות אינסופית של הליכים, והתועמלנים של בליץ החקיקה של ממשלת נתניהו השישית אכן משתמשים בצורות שונות בבעיה האמיתית הזו כדי לנסות להצדיק את הבליץ - למרות שזהו שקר גס.

עינוי הדין במערכת המשפט נגרם באופן ישיר ממספר השופטים הנמוך, בכל קנה מידה, ביחס למספר האזרחים. חוקי ההפיכה המשטרית כלל לא נוגעים בבעיה הזו, שהפתרון לה הוא תקציבי. אפילו לא בשוליים שלה, כמו למשל הקמת בית דין לערעורים. העובדה שה"רפורמה" של נתניהו, לוין ורוטמן כלל אינה עוסקת בבעיה מספר אחת של מערכת המשפט, זו שנוגעת לכל אזרח ולא רק לקומץ פוליטיקאים שהסתבכו בפלילים, מתנחלים המעוניינים לספח את יש"ע או חרדים המעוניינים להנציח כאן חברה טפילית, היא עובדה מהממת שהתשובה בסקר מאירה עליו אור יקרות. ב"גלובס" לא רואים את האור.

שווה להתעכב גם על ההחלטה המוזרה של העיתון לפרסם את הסקר בפרקים. לא זכור לי מקרה דומה, בו עיתון עורך סקר ומפרסם את התשובות טיפין טיפין. קשה להימלט מהתחושה ש"גלובס" נדחק למתודה המוזרה הזו משום שהוא סובל ממחסור בכוח אדם עיתונאי. בשביל להזמין סקר לא צריך מערכת עיתונאית, רק פנקס צ'קים. ואם אין מה לפרסם בעיתון, אפשר לפרסם את הסקר בהמשכים.

כתבנו כאן בעבר כיצד הפך המוסף G לניסוי בעיתון ללא עיתונאים, על-ידי פרסום של כתבות מתורגמות או של כותבים חיצוניים - בעלות נמוכה ביחס לזו של עיתונאים שכירים או ללא עלות כלל. "גלובס תרבות", המוסף שהתקפל בחזרה אל העיתון תוך זמן קצר, היה כבר אב טיפוס מתקדם של הניסוי.

גם בקונטרס הראשי, היום, ראש מכון אקדמי מקבל עמוד שלם לפרשנות, והכלכלן הראשי של בנק הפועלים מקבל רבע עמוד ל"טור אורח". מדור "המוניטור" הוא של המרכז להעצמת האזרח (היום חתום על המדור כותב מהתנועה לחופש המידע) ולוח הדירות הוא בשיתוף אתר מדלן.

תתקדמו

הכותרת שנתנו ב"ידיעות אחרונות" לדיווח על השימוע שנערך בסנאט האמריקאי למנכ"ל הרשת החברתית טיקטוק היא "סרטוני החתולים המדברים בסכנה". להתייחס לתופעה אינטרנטית כאל "סרטוני חתולים מדברים" היה אנכרוניסטי גם לפני 20 שנה. כיום זו כבר סבאות מתקדמת, על גבול הדמנטית. וכשמדובר בטיקטוק, האפליקציה שממשלות ברחבי העולם אוסרות על עובדיהן להשתמש בה מחשש לריגול סיני, זו כבר רשלנות עיתונאית של ממש.