הפרסומים אודות נסיונותיו של נתניהו למנות מקורבים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתפסים כחלק מהמהלך של ממשלת נתניהו השישית להחליש מוסדות דמוקרטיים לטובת מה שתומכיה מכנים "הגברת המשילות". משילות, בהקשר של ההפיכה המשפטית, נתפסת כיכולת של הממשלה לממש את המדיניות שלה באין מפריע, ללא ביקורת, בקרה, איזון או התערבות חיצונית, בין אם על ידי בג"צ, מערך הייעוץ המשפטי, התקשורת, או האקדמיה. בהמשך לקו מחשבה זה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולה להוות אבן נגף למשילות אם הנתונים שהיא אוספת או מנגישה לציבור לא "מיישרים קו" עם מדיניות הממשלה.
אך בעוד שבשנים האחרונות נתניהו הרבה לתקוף את מערכת המשפט ואת מערכות החדשות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעולם לא הופיעה ברשימת אבני הנגף של משילות ממשלות נתניהו לדורותיהן. מדוע, אם כן, חשוב לנתניהו לבסס את השפעתו דווקא על הלמ"ס? התשובה לשאלה טמונה ברצון של נתניהו לשלוט בנתינים דרך נתונים.
השנים האחרונות זימנו לנו מגוון אפשרויות ללמוד על תפיסת ה"משילות באמצעות דאטה" של נתניהו, שביטאה חתירה עקבית לניהול אוכלוסיה באמצעות נתונים דיגיטליים. חוק המאגר הביומטרי משנת 2009, שיצר מאגר טביעות אצבע ותמונות פנים של כלל תושבי ישראל, היה סנונית ראשונה למגמה שנמשכה לאורך ממשלות נתניהו לדורותיהן.
תהליכי ההדטה שעוברים אזרחי ישראל בשנים האחרונות משקפים פיחות בחוזה החברתי בינם לבין המדינה, שהחל עוד לפני ההפיכה המשטרית
בשנת 2018 ממשלת נתניהו פרסמה תזכיר חוק שביקש להעניק לעובדי מערך הסייבר (הכפוף ישירות לראש הממשלה), סמכויות נרחבות המאפשרות להם לדרוש מידע מגופי ממשלה וחברות פרטיות, ולהחרים ציוד בלי צורך בצו בית משפט.
שנתיים לאחר מכן, עם פרוץ משבר הקורונה, ממשלת נתניהו בחרה באופן תקדימי להפעיל את טכנולוגיית איכוני הטלפונים הסלולריים של השב"כ (שפותחה במקור כדי להילחם בטרור), כדי לנטר את תנועתם של כלל האזרחים, לעקוב אחר החייבים בבידוד ולקטוע את שרשראות ההדבקה.
איכוני השב"כ לא הצליחו בסופו של דבר למנוע הדבקה, אבל הקסם הטכנולוגי של המעקב הדיגיטלי היה בהחלט מדבק. בבחירות 2020, קמפיין הליכוד השיק אפליקציית מעקב שאספה מידע על עמדות פוליטיות של אזרחים, ואיפשרה למשקיפים מטעם המפלגה להזין נתוני אמת על הצבעה מתוך הקלפיות ביום הבחירות. גם העסקה שנתניהו חתם עם חברת פייזר, שהעניקה לישראל בכורה עולמית לקבלת חיסונים נגד הנגיף, נעשתה תמורת העברת נתוני בריאות של האוכלוסייה לחברת התרופות.
הדוגמאות האלו משקפות תפיסה חדשה של אזרחים כנתיני-נתונים (data subjects). באמצעות איסוף נתוני עתק דיגיטליים על כלל האזרחים, ניתן לדעת אותם, לשלוט בפעולותיהם, לנבא את רצונותיהם - וזאת מבלי ליידע או לשאול אותם על כך.
תפיסה כזו של משילות באמצעות נתונים מקפלת בתוכה אמונה שנתוני-עתק הם הפתרון לכל בעיה חברתית, ניהולית, רפואית או בטחונית. אמנם נתניהו אינו אדם דתי, אבל אפשר לומר שהוא מאמין ב"הדטה" (dataism): אמונה כמעט דתית בנתוני עתק כערך עליון.
ברור מדוע תהליכי הדטה קורצים למנהיגים בעלי נטיות סמכותניות: נתוני העתק מספקים תשובות אבסולוטיות לשאלות מורכבות, ואין דרך לתת להם פשר או להתחקות אחר תהליך קבלת ההחלטות אליהם הם מובילים.
שוטרים אוכפים את תקנות סגר הקורונה בתל-אביב, 15.1.2021 (צילום: תומר נויברג)
כיצד נפתור משבר בריאותי-חברתי ונקטע את שרשראות ההדבקה בקורונה? התשובה היא דאטה: נעקוב אחר הטלפונים הסלולריים של כלל האוכלוסיה, הדאטה שתיאסף תגלה לנו מי היה ליד חולה קורונה ונשלח אותו לבידוד.
כיצד נמקסם הגעת הבוחרים הנכונים לקלפי? התשובה היא דאטה: נסמן את התומכים הפוטנציאליים מקרב כלל בעלי זכות הבחירה, ננטר בזמן אמת מי עדיין לא הגיע לקלפי, ונפעיל לחץ חברתי ותעמולתי ממוקד על מי שצריך להצביע.
חוקרת המדיה יוזה ון-דייק מתארת את הקשר הגורדי בין הדטה לבין מעקב נתונים. בלי מעקב דיגיטלי שוטף, תקרוס תשתית נתוני העתק שעל בסיסה מתקבלות החלטות. לאזרחים עצמם אין כמעט תפקיד בתוך תהליך ההדטה. האינדיבידואליות שלהם מושטחת, הדעות שלהם לא רלוונטיות. הם פסיביים כמו הנתונים הנאגרים בטבלאות האקסל הארוכות.
לשורה בטבלת אקסל אין פנים ואין זכויות. תהליכי ההדטה שעוברים אזרחי ישראל בשנים האחרונות משקפים פיחות בחוזה החברתי בינם לבין המדינה, שהחל עוד לפני ההפיכה המשטרית. בעוד שמדינות מודרניות תמיד אספו מידע על אזרחים לצרכים ניהוליים, המבט של המדינה על האזרח היה חלק מהחוזה החברתי בו האזרחים מעניקים למדינה את הסמכות לדעת אותם, כדי שהמדינה תיטיב איתם.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתוך סרטון שבו הוא מבקש מתומכיו להשתמש באפליקציית "אלקטור"
תפיסת משילות באמצעות דאטה מהפכת את החוזה החברתי הזה. המבט החדש של המדינה משקף זלזול וחוסר אמון עמוק באזרחים - מצד הריבון. את הנסיונות של נתניהו להשתלט על הלמ"ס אני מציעה לקרוא לאור תפיסת משילות ההדטה.
תקופת משבר הקורונה התאפיינה בפער עמוק בכמות, באיכות ובנגישות של שני סוגים של נתונים ממשלתיים: נתונים אודות הציבור, ונתונים עבור הציבור. הסוג הראשון - נתונים אודות הציבור - משקף את התיאבון של הממשלה להגביר תהליכי הדטה - לדעת, לשלוט ולנהל את הציבור באמצעות נתונים. נתונים אלה נאספו בחשאי, באופן גורף ובאמצעות טכנולוגיות מתקדמות (כמו איכוני השב"כ, או ניטור מידת הציות לסגרים על פי נתונים מחברות כמו ווייז).
בעוד שנתונים אודות הציבור הם מסיביים, חשאיים ומשמשים לחישובים שונים לצורך קבלת החלטות (תהליכים שהוטל עליהם חסיון של 30 שנה, ושבג"צ דחה עתירות כלי תקשורת שדרשו את פרסומם), הסוג השני של נתונים - נתונים עבור הציבור – הם המידע שפורסם לציבור אודות היקפי התחלואה, מספר מקרי המוות או יעילות איכוני השב"כ.
למרות שמשרד הבריאות השיק דשבורדים תחת אתוס של הנגשת מידע ושקיפות, הנתונים עבור הציבור היו תמיד חלקיים, חסרים, לעתים מוקלדים ידנית. הם הכילו טעויות, הסתירו מידע ולרוב לא אפשרו חישוב עצמאי של נתונים. את נתוני הקורונה, הנתינים נדרשו לקבל פשוטם כמשמעם, כעובדות לאחר מעשה, ולא כבסיס לדיון משותף או כהסבר לקבלת החלטות.
ללא ביקורת שיפוטית, לא יהיה מי שיקבע שאמות המידה שהממשלה מפרסמת על מנת להצדיק החלטות מדיניות בדיעבד, אינן אלא להטוטים מספריים
למעלה מכך, בחינה של האופנים בהם הנתונים הללו הונגשו הראתה כיצד מתבצעות בהן מניפולציות באופן שיגדיל את התמיכה הציבורית במדיניות הממשלה. במאמר אקדמי שפרסמתי לפני כשנתיים ניתחתי את רטוריקת הנתונים של ממשלת נתניהו בתקופת הקורונה. המספרים שפורסמו היו שרירותיים, מעוגלים, קליטים (לפעמים אפילו מתחרזים).
למשל, הודעה לתקשורת על כך שהממשלה תטיל סגר מהודק אם התחלואה תעלה ל-3500 חולים ומקדם ההדבקה יהיה 1.35 עד תאריך מסויים, או סגר מלא אם התחלואה תעלה ל-4500 חולים ומקדם ההדבקה יהיה 1.45 שבועיים לאחר מכן. טבלאות האקסל שפרסמו את מצב התמותה היו לעתים טאוטולוגיות: בעמודה מצב רפואי, כל המקרים היו "מת", וסיבת המוות של כל המקרים היתה "מוות".
סוגיית יעילות איכוני השב"כ, שעמדה בבסיס המחלוקת שנדונה בעתירות לבג"צ אודות הנחיצות בהפעלת אמצעי מעקב בטחוני כל כך דרקוני להתמודדות עם משבר אזרחי, הפכה אף היא לאמנות הצגת נתונים לאחר העובדות.
בפרסומים לתקשורת נמסר ש-70% מתוך 70 אלף חולי הקורונה שאותרו, אוכנו על ידי השב"כ. עם זאת, בחינה מדוקדקת של הטבלה שנלוותה לפרסום הראתה שהנתון מתייחס רק ל-2468 חולים שאותרו בלעדית על ידי השב"כ מתוך 3495 המגעים שאותרו באותו השבוע, ולא לכך שאותם 2468 חולים שאותרו בלעדית על ידי השב"כ מהווים רק 3.5% מתוך כלל המגעים שהונחו להיכנס לבידוד מיותר ולא חלו.
ההערכות האפידמיולוגיות, שעל בסיסן החליטה הכנסת להאריך את איכוני השב"כ, אחת לשלושה שבועות ולמשך שנה, דיווחו שוב ושוב על מספרים מדוייקים של מקרי תחלואה, תחלואה קשה ומוות שנמנעו בזכות השימוש באיכונים במספרים מוחלטים, משל היו הם אירועים שהתרחשו ולא הערכה הנגזרת ממודל סטטיסטי.
נתונים שלאחר העובדות שימשו בסיס מופרך לקבלת החלטות. פסק הדין של שופטי בג"צ בעתירות הביע ביקורת על שיטת המדידה ופרסום הנתונים של הממשלה. כך כתב כבוד השופט יצחק עמית:
מתגובתה של הכנסת לעתירה עולה כי מניתוח עצמאי שערכה ועדת החוץ והביטחון של כל הנתונים עליהם דיווח משרד הבריאות לוועדה החל ממועד חקיקת החוק, התגלו פערים, והחל מאמצע חודש אוקטובר נחזתה ירידה ביעילות של איכוני השב"כ ושל החקירות האפידמיולוגית באיתור מגעים שלאחר מכן אובחנו כחולים. התברר כי מקורו של הפער הוא בשיטת חישוב של משרד הבריאות, שבדיעבד התבררה שאינה משקפת את מצב הדברים לאשורו ואשר בהתבסס עליה הוצגו משך חודשים נתונים שהיו ככל הנראה שגויים".
אכן, נתוני אמת הם אבן נגף למשילות סמכותנית באמצעות נתוני עתק. נתונים ציבוריים אמורים להוות בסיס למדיניות, להתחלת הדיון הציבורי ולא לסופו. ברור לכן מדוע חשובה לנתניהו השליטה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ביום שהמוסד האמון על איסוף נתונים אודות הציבור ועל פרסום נתונים עבור הציבור יהיה נתון לשליטה פוליטית, כל המידע הציבורי ייראה כמו שנראו טבלאות יעילות איכוני השב"כ.
ללא ביקורת שיפוטית, לא יהיה מי שיקבע שאמות המידה שהממשלה מפרסמת על מנת להצדיק החלטות מדיניות בדיעבד, אינן אלא להטוטים מספריים. ואנחנו האזרחים, נצטרך לקבל נתונים כעובדה מוגמרת מבלי לשאול שאלות. מאזרחים, נפוך לנתינים, וגרוע מכך, לנתונים.
פרופ' ענת בן-דוד היא חוקרת תקשורת דיגיטלית במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, וחברת הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית"