אילה חסון, מגישת חדשות ברשת 13 והעיתונאית האהובה ביותר על המחנה הביביסטי, חצתה את הקווים חזרה לבית הגידול שלה בשידור הציבורי. העיתוי מזהיר: תאגיד השידור נמצא, שוב, בקרב על חייו. שוב, מול ראש הממשלה נתניהו, שלרגע לא הפסיק לחשוב שמה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו.
מדוע פתאום, אחרי יותר משבע שנים ברשת (וקודם לכן בערוץ 10, שהתמזג אליה), ויתרה חסון על המשבצת היוקרתית של מהדורת שישי ועברה להגיש תוכנית פרה-פריים בערוץ נצפה פחות? ברקע ישנם חילוקי דעות בדבר תנאי עבודה, ומן הסתם גם שכר, אולם אלו שיקולים שיש בהם עניין בעיקר לחסון ולבני משפחתה. מה שמעניין ציבורית הוא ההקשר הפוליטי: האם מדובר בהחלטה עיתונאית עצמאית של קברניטי התאגיד, אולי מתוך רצון לשפר את עקומת הרייטינג, או שמדובר בתשלום של אותם קברניטים לראש הממשלה שמנופף מעליהם בשר התקשורת חסר העכבות שלו?
פרטי הפרטים של מאחורי הקלעים עדיין אינם ידועים, אולי גם לא יוודעו לעולם, אבל מספיק להסתכל על מה שלפני הקלעים כדי לענות תשובה ברורה ונחרצת על שאלה אחרת: האם חסון תמשיך בכאן 11 את מפעל התעמולה המניפולטיבי שבנתה בחדשות 13, תייבא איתה את עדר הפאנליסטים מנוגדי העניינים ואת ההתמסרות לספינים התקופתיים מבלפור, או שתחזור למקורות כעיתונאית ביקורתית ונשכנית?
ובכן, חסון לא התכוונה להשאיר אתכם הרבה זמן במתח. תכניתה אמש, הראשונה שלה בתאגיד, הבהירה מעבר לכל ספק שבדומה למשטר החדש, שמדבר דמוקרטיה ומתכוון דיקטטורה, גם חסון מבטיחה שידור ציבורי עיתונאי ולכולם, ומביאה למסך הציבורי את כל הרעות החולות של תעמולה פוליטית בשידור מסחרי.
אילה חסון במונולוג הפתיחה בתוכנית הראשונה בהגשתה עם חזרתה לשידור הציבורי, 5.3.23 (צילום מסך)
הצרימה התחילה כבר במונולוג הפתיחה. "רבים שואלים אותי למה בחרת לשנות", פתחה חסון את התכנית, "התשובה ארוכה וזה עדיין לא הזמן לומר אותה אבל דבר אחד חשוב אני כן רוצה להגיד לכם", נו נו אני נרגשת. איך אני אוהבת שרוצים להגיד לי דברים. "אסור שכל התקשורת תהיה בבעלות פרטית של בעלי ההון". אני מזפזפת אחורה כדי לוודא ששמעתי טוב, שמי שעד לפני ליטרלי דקה עבדה אצל אותם בעלי הון ממש (יותר משבע שנים, כאמור) ניהלה כל אותה עת ערוץ ישיר ונסתר עם מרקס.
יש לה גם מסר: "שידור ציבורי חייב להיות אחר. נטול אינטרסים. הוא חייב להיות בשביל הציבור כולו: ימין ומרכז ושמאל חילונים ודתיים יהודים וערבים כולם", היא מבשרת. התרגשות! האם המשרתת של דף המסרים של פוליטיקאי אחד, נגד כל השמאל, אבל גם הימין, המרכז, החילונים והדתיים אם הם לא מתיישרים עם האינטרסים המתחלפים שלו - גילתה פתאום את האור של עיתונות שאינה מחויבת למקור אחד, מניפולטיבי ומסית?
"אני רוצה שכולכם תרגישו שיש לכם כאן קול, שאיש לא מתייחס אליכם כאן בהתנשאות, בביטול או מהנדס לכם את התודעה עם כותרות, סקרים ושאר ירקות". חסון? שרק לפני רגע הינדסה לנו את התודעה בערימות עם כותרות וסקרים (אולי גם ירקות, מי זוכר)? מי זוט! רגעים ספורים אחר כך מתברר שהאקדח שהונח במערכה הראשונה יתאבד במערכות הבאות. כל מה שחסון מצהירה עליו במונולוג הפתיחה מלא הפאתוס הזה קורס לתוך עצמו במהירות האור, כאילו עבר ליד חור שחור. וזה עוד לפני שדיברנו על חלקו השני של המונולוג, שבו היא מדברת על "משטרת המחשבות", אבל דבר-דבר, אי אפשר להכיל את כל הטוב הזה בבת אחת.
מגוון. הפאנל של חסון (צילום מסך)
באולפן כאן 11 מפציע העתק-הדבק כמעט מוחלט של ה"פאנל" המרהיב של חסון מרשת 13. יש גם שלושה עיתונאים - מיכאל שמש, רועי שרון וגילי כהן - אבל מעבר לדיווחים חדשותיים, הם בקושי מקבלים רשות דיבור. לצידם מעטרים את האולפן דובר צה"ל לשעבר רונן מנליס שהוא עכשיו פרשן בתאגיד, הגנרל הכושל לשעבר גל הירש, ושלושה עורכי דין שמתחרים ביניהם על תואר מי הכי לא הייתי רוצה שייצג אותי בבית המשפט: דוד פורר, אפרת שהם-הילדסהיימר, וכמובן אלדד יניב, האיש והזיג-זג. כן, מה שקורה אחר כך הוא בדיוק כמו שזה נשמע.
במסגרת גיוון הדעות, הטייסים שהודיעו כי לא יתנדבו ליום המילואים השבועי שלהם במחאה על שינוי שיטת המשטר, סופגים גינוי כמעט מקיר לקיר. שהם-הילדסהיימר, הפרשנית לענייני מורל, לא מבינה מדוע שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים באופן שיחסל סופית את הפרדת הרשויות בישראל, גורם לטייסים לשבור את הכלים ומסבירה ש"זה אומר משהו על הקשר שלהם (מה?), על הרוח שלהם, ומחייב בדק בית"; גל הירש מסביר שבקוקפיט ובטנק יש אנשים מכל המגזרים (כן? בפעם האחרונה שבדקתי רבע ממשלה בכלל לא שירתה בצבא), ומנליס ויניב חושבים שזה לא בסדר מה שהטייסים עשו אבל צריך לשמוע מה הם אומרים כי הידברות זה דבר חשוב. גינויים חמורים מקבלים גם טייסי אל על שלא התנדבו להטיס את ביבי קינג והרעיה.
לא נמצא במדינת ישראל חבר פאנל שמדבר את הקול של המחאה הזו, שרבים ממש שותפים לה. איזה יופי של פאנל מגוון שכל חלקי החברה הישראלית באים בו לידי ביטוי. ניסיונה של העיתונאית גילי כהן לאתגר את הירש בשאלה אם הוא תומך בחרם שהוכרז שעות קודם על אל על, נענה במתקפה חריפה מצידו של פורר, שכלל לא טרח לזכור את שמה של הכתבת המדינית הבכירה של כאן 11. הוא דורש ממנה קודם כל לגנות את סרבני ההסעות של הזוג נתניהו, כי כבר דקה וחצי שלא היינו בקרב המשמים של הגינויים, הספורט הלאומי של תקשורת ההבלים הישראלית.
אילה חסון מראיינת את אריה דרעי, כאן 11, 5.3.23 (צילום מסך)
אבל כל זה מתגמד לנוכח האייטמים הבאים עלינו לרעה. לאחר פתיח של חסון על המחבלים שמשתחררים לחייהם מהכלא כאילו כלום, היא מבשרת על שחרורו של "המחבל מהפיגוע בקו 37". 17 נרצחו אז, לפני עשרים שנה, בפיגוע הנורא ההוא באוטובוס בחיפה. מרביתם ילדים. חסון מראיינת אב שכול שמספר על מלחמת החורמה שהוא מנהל כדי לשלול את אזרחותו של המחבל, מוניר רג'בי, ומסביר כיצד ה"ארגונים לזכויות המחבל" נאבקים בו, ואיך בג"ץ, הדין הבינלאומי והיועצים המשפטיים מונעים ממנו לממש את רצונותיו.
ההסתה הפרועה בשידור חי נגד ארגוני זכויות אדם, הייעוץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון זוכה רק להנהון מצדה של חסון, שאמרה לנו כמה רגעים קודם שהשידור הציבורי יהיה אחר. כנראה התכוונה: אחר, יותר גרוע. והפאנל, שוב, באותו בקול אחיד, נסב רק על שאלה באיזה אופן צריך לשלול אזרחות, תוך חבטות חוזרות ונשנות בבית המשפט העליון – שכזכור דווקא אישר את הפרקטיקה השנויה במחלוקת הזו ממש לאחרונה.
לדיון מצטרף עבריין מורשע, שמתעקש בימים אלה לממש את זכותו לכהן כשני שרים במדינת ישראל. פורר, שכבר כמה רגעים לא החריש אוזניים, תמה איך לקח לבג"ץ כמה שנים להכריע בסוגיה הסבוכה של שלילת אזרחות אבל החליט תוך זמן קצר לשלול ממאות אלפי מצביעי ש"ס את בחירתם בעבריין (ממתי הציבור בישראל בוחר שרים? עזבו אתכם). פורר, עורך דין כזכור, לא מבחין בין שלילת אזרחות (ערעור מינהלי שההכרעה בו ניתנה בפרק זמן קצר דווקא) לשלילת תושבות, שלגביה אכן לקח הרבה שנים להכריע. הוא גם לא מתייחס לסיבה בגינה התארך ההליך: בג"ץ, שממש לא רצה להתערב, נתן לנבחרי הציבור עוד ועוד ארכות כדי שיפתרו את העניין בעצמם בחקיקה. הנבחרים, כרגיל, העדיפו שמישהו אחר יוציא בשבילם את התפוחים מהאש.
דוד פורר (צילום מסך)
חסון, בינתיים, שבה ומדגישה את חשיבות שלילת האזרחות של המחבל מקו 37, וכמה כדאי שביהמ"ש לא יתערב בזה, רק פרט שולי קטן כולם שוכחים. הפיגוע בקו 37 היה פיגוע התאבדות. אין מחבל. הוא מת. יומיים לאחר מכן מת גם האיש שהסיע אותו לשם ותכנן איתו את התופת. רג'בי, עליו נסוב הדיון, ריצה 20 שנות מאסר משום שידע על הפיגוע ולא מנע אותו. פרט רלוונטי לדיון בשאלה של שלילת אזרחות. אולי, סתם אני אומרת, כדאי לעשות גוגל לפני השידור.
וגם זו לא התחתית. כי אחרי מופע האימים הזה מופיעה הכותרת המסקרנת "אכיפה בררנית", דוקטרינה, אגב, שפותחה בכלל על-ידי בית המשפט העליון הסמולני לפני שנחטפה על ידי מכונת התעמולה של נתניהו. בשלב הזה כבר סילקו את כל העיתונאים מהאולפן ונותרו בו רק האנשים שמייצגים את כל חלקי החברה הישראלית. אם נתניהו היה מרכיב אותה בחדר הסיגרים שלו בקיסריה.
במרכז האייטם: ביקורת על ההחלטה לחקור את ח"כ צביקה פוגל, שתמך בפומבי בג'נוסייד, אך לא את חולדאי, אולמרט וברק, שתמכו בהתנגדות למדיניות הממשלה. אם בפאנל המגוון היו מחפשים יושרה אינטלקוטאלית היו מזכירים את זאב רז ודוד חודק שנחקרו גם נחקרו במשטרה. אבל אז איך היה אפשר להאשים את מערכת המשפט (טפו!) באכיפה בררנית? מישהו עוד היה אומר שיש הבדל בין אזהרה מפני השלכות של תהליכים מסוכנים לבין השתתפות פעילה בתהליכים כאלה. כשחסון הבטיחה לא להנדס תודעה, היא כנראה התכוונה שלא תזהם את האולפן עם עובדות. מזל שאפשר לקנח בריאיון מחבק עם אריה דרעי. אחד האנשים החזקים במדינה, שבימים אלה הופך אותה כמו גרב משומשת כי כתוב בתורה שהוא צריך להיות שר. איך אמרה חסון? ללא פחד וללא משוא פנים.
בימים שבהם כל מילה יכולה לבטא בדיוק את ההיפך ממה שהיא באמת אומרת, מה הפלא שתכנית שמתיימרת במפורש להיות "נטולת אינטרסים" היא בעצם מעוז האינטרסנטים כולם, ומגישה שמתחייבת לשמש כ"קול של כולם" נותנת את הבמה באופן בלעדי למקהלת קול אחד, בלי ערבים, בלי שמאלנים, בלי ימנים-שאינם-ביביסטים, בלי עולים, ועם מינימום נשים. "מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בורות היא כוח" הבטיח אורוול וחסון מקיימת. עכשיו גם בשידור הציבורי הקרוב לביתכם.