שר התקשורת שלמה קרעי לא חיכה רגע אחד. עם כניסתו לתפקיד החל בבליץ ראיונות בהם קבע כי שידור ציבורי הוא דבר פסול, והכריז כי יפגע בתאגיד השידור הישראלי. מאז עברו כבר כמה שבועות, אך קרעי טרם הציג תוכנית כלשהי שתתמוך בהכרזותיו הנחרצות ותפרט כיצד בדיוק הוא מתכוון לטפל בשידור הציבורי, או מדוע. המסמך היחיד שנחשף עד כה בקשר לתוכניותיו של קרעי הוא נייר בן ארבעה עמודים שחובר על-ידי ראש המחלקה למחקרי מדיניות בפורום קהלת, ד"ר יצחק קליין.

המסמך, תחת הכותרת המסורבלת "הצעת מדיניות: מודל חדש לסבסוד הפקות מקור ישראליות לשידור באפיקי שידור אודיו-ויזואליים", הוא דוגמה מייצגת לרפורמת חמש שניות בחימום מהיר, שצריכתה מותירה טעם לוואי בוטה של נסיבות פוליטיות נקודתיות.

עוד לפני בחינת פרטי התוכנית, ניכר כי מדובר במסמך בעייתי מבחינה מקצועית. אין בו  מחקר מעמיק או בחינת השלכות עומק ורוחב, הוא אינו מדגים הבנה של מכלול השחקנים הקיימים היום בשוק. אין בו גם שום שיקוף של עבודת המטה העניפה שכבר נעשתה בקשר לשידור הציבורי בישראל, כמו תזכיר החקיקה שפורסם בספטמבר האחרון לאחר חשיבה מעמיקה והמלצות של ועדות מקצועיות שהתכנסו בעשור וחצי האחרונים (חלקן הגדול מונה על ידי ממשלות בשליטת הליכוד, מפלגתו של קרעי, שגם שר התקשורת שחתום על הקמת התאגיד, גלעד ארדן, שייך לשורותיה).

רושם עז נוסף שמותיר המסמך הוא הריק של הבירור העובדתי ביחס לשוק אותו הוא מתיימר לתקן

ניכר במסמך שהוא נכתב בחופזה מבלי לחקור את השוק לעומקו, והוא מציע כלאחר יד  לשנות מודלים שגובש סביבם קונצנזוס של מגוון שחקנים פעילים (רגולטורים, מחוקקים, מפיקים וגופי שידור וגם מומחי אקדמיה, כלכלה ומשפט). מדובר בהצעה מחוררת ובלתי אפויה עד הקצוות, שאת כל עבודת המחקר הנדרשת לביסוסה מחליפות "הנחות" לגבי נתונים מספריים, "למטרות הדגמה בלבד".

קריאה ראשונה במסמך הרזה מגלה שלל טעויות עובדתיות מביכות.

הנה כמה דוגמאות: ד"ר קליין קובע כי מדיניות השידורים בישראל נקבעה לפני 30 שנה ומאז לא שונתה. על קצה המזלג: ועדת קיש הביאה ב-2018 לשינוי משמעותי במדיניות, בעיקר כדי להיטיב עם ערוץ 14, המזוהה עם ראש הממשלה נתניהו. קודם לכן נערכו תיקונים מהותיים במעבר משיטת הזיכיונות לשיטה של רישיונות (אגב, המסמך באמת מתייחס לערוצי הברודקאסט כאילו הם עדיין פועלים בזיכיון, למרות שעברו לפני שנים למשטר של רישיונות). ד"ר קליין קובע כי השחקנים המסחריים עומדים במחויבויות התוכן שלהם במלואן. גם קביעה זו אינה נכונה.

רושם עז נוסף שמותיר המסמך הוא הריק של הבירור העובדתי ביחס לשוק אותו הוא מתיימר לתקן. במסמך לא נכתב כמה כסף מושקע בשוק היצירה המקורית בעברית כולו, מהי המשמעות של ירידה בהכנסות השחקנים המסחריים בשנים האחרונות וההשקעה הנגזרת ממנה, ומהן המגמות העתידיות בהקשר זה, גם בשים לב לעליית שירותי הסטרימינג וה-OTT.

מן המסמך עולה גם חוסר הבנה לגבי המודל להפקות מקור שקיים כיום בחוק תאגיד השידור הישראלי. ההצעה מתהדרת בחידוש, לכאורה, של מנגנון "מאצ'ינג" של כסף פרטי למימון הציבורי. בפועל, מודל כזה קיים כבר בחוק התאגיד ופועל בהצלחה. ההצעה מתהדרת בכך שתיצור גיוון על-ידי חלוקת התקציב הציבורי ל"חבילות" שיחולקו בין גופי הפקה, בעוד שמודל כזה בדיוק קיים בחוק התאגיד, הקובע כי אסור לו לרכוש מגורם אחד בשנה אחת בסכום של יותר מ-10% מתקציב ההפקות של התאגיד.

שר התקשורת איוב קרא וח"כ יואב קיש מהליכוד, באחת הישיבות בנוגע ל"חוק ערוץ 20", 28.12.2017 (צילום: מרים אלסטר)

המסמך מכיל גם רשימה של קביעות מופרכות, כמו הקביעה כי שינויים טכנולוגיים כשלעצמם מאפשרים לכל מי שרוצה בכך לשדר תוכן אודיו-ויזואלי ולכן אין יותר צורך בפיקוח של המדינה על שוק התוכן האודיו-ויזואלי. הדבר דומה לטענה שלפיה אין ליקויי תחרות בשוק העיתונות משום ש"כל מי שרוצה יכול להקים עיתון".

אם מחבר המסמך היה טורח לברר סוגיה זו, היה מגלה כי חסמי כניסה בשוק התקשורת אינם רק, או אפילו בעיקר, רגולטוריים. ניתן היה למשל לשאול את ד"ר מרים אדלסון, רעייתו של שלדון אדלסון המנוח, אילו סכומים אדירים יש להשקיע בנסיון חדירה לשוק העיתונות הכתובה, הלא מאוסדר, והאם מהלך זה יכול להיחשב כלכלי וכדאי בפני עצמו. התשובות, לפי הפרסומים השונים מהעשור וחצי האחרונים, הם: "הפסד של יותר ממיליארד שקל", ו"לא".

גם אם ד"ר אדלסון לא היתה זמינה, נחוץ עיוורון של ממש של מחבר המסמך כדי להתעלם משני ארגזי החול הרגולטוריים שהתקיימו בישראל בשנים האחרונות, בהם נבחנה סוגיה זו בדיוק, דהיינו, מהם החסמים וההיתכנות של שחקנים חדשים בשוק התקשורת.

וראה זה פלא, למרות חיסול הרגולציה (באופן מפלה), גם לאחר ארבע שנים מאז חקיקת החוק, הערוץ, ששינה את שמו לערוץ 14, אינו בעל מודל עסקי בר קיימא

הראשון שבהם, הגדלת מספר השחקנים בשוק הברודקאסט באמצעות פירוק הערוץ השני (לחברות רשת וקשת). ניסוי שהתברר ככושל תוך פחות משנה עם מיזוג רשת וערוץ 10. ארגז החול השני היה העברת חוק ערוץ 20 (רפורמת קיש שהזכרנו כבר). ממשלת נתניהו איפשרה לשחקן החדש בשוק הברודקאסט לקבל מקום ואפיק זהים לאלה של ערוצי השידור הגדולים, אך ללא מחוייבות בהשקעות מקור או בהשקעה בשידורי חדשות וללא הפרדה מבנית. וראה זה פלא, למרות חיסול הרגולציה (באופן מפלה), גם לאחר ארבע שנים מאז חקיקת החוק, הערוץ, ששינה את שמו לערוץ 14, אינו בעל מודל עסקי בר קיימא. גם לא ראינו אף מתחרה נוסף שקפץ על ההזדמנות להיכנס לשוק בתנאים המפתים של העדר רגולציה. למעשה, המהלך נחל כישלון כה חרוץ שהשר קרעי עצמו הכריז כי יאריך את תוקף ההקלות בחקיקת בזק, פן יקרוס הערוץ.

קביעה מופרכת שלישית היא הניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו ולהכריז כי המדינה תקבע מה יהיו הנושאים והתחומים של יצירה ישראלית מקורית, אבל היא תעשה זאת על-ידי העברת כל התקציב המיועד לכך לחברות פרטיות. מדובר באוקסימורון: אם המדינה רוצה להתערב בקביעת התכנים, שתעשה זאת בכפיפות לכללי המשפט המנהלי ותוך פיקוח ציבורי על העברת הכספים והשימוש בהם. אם המדינה רוצה לקדם תחרות בין חברות עסקיות בשוק, מה לה להתערב בשוק באמצעות הקצאת כספים? יש צורך להחליט: מעורבות שלטונית או שוק חופשי.

ראש האופוזיציה בנימין נתניהו מתראיין במשדר ההשקה של ערוץ 14, אצל המראיינים ינון מגל ואראל סג"ל (צילום מסך)

רביעית, הטיעון ה"מעין דמוקרטי" המופרך, שלפיו "הרייטינג יקבע את האיכות", נעדר כל היגיון. ראשית, אין שום יכולת להעריך מראש את הפופולריות של תוכן טלוויזיוני, למעט כזה המיועד למכנה המשותף הנמוך כגון תוכניות ריאליטי או פורנוגרפיה, ואפילו אז יש הפתעות. שנית, ההנחה שלפיה תאגיד השידור איננו מוכוון צפיה כי ממילא תקציבו מגיע מן הציבור היא הנחה שגויה. לגופו של עניין, תכני המקור של התאגיד בארבע השנים האחרונות היו אבן שואבת למיליוני צופים ישראלים וזכו בהכרה בינלאומית. המחשבה שלפיה ועדה שלטונית תוכל להעריך בצורה טובה יותר מה יביא רייטינג ומה לא, היא מחשבה פגומה מאוד.

אם לא די בכל אלו, ההצעה איננה מסבירה היכן ישודרו התכנים אשר ימומנו בכסף ציבורי, שהרי התאגיד היום הוא גם פלטפורמת שידור ולא רק בית הפקות. אם הכוונה היא שהשידורים יתקיימו באמצעות המשדרים המסחריים, ההצעה איננה כוללת את השאלה כיצד יחולקו וישובצו, משום שהיא עוסקת רק בחלוקת הכסף בין הגופים המפיקים. ההצעה מתעלמת גם מהרגולציה הקיימת היום ומגבלות ההפקה העצמית של הערוצים המסחריים.

המסמך של פורום קהלת אינו מציע לבטל רק את הפקות המקור של התאגיד, אלא את כל חובות ההפקה המקורית הישראלית בשוק התקשורת

מעבר לכך, ההצעה איננה כוללת פירוט לגבי המבנה הארגוני של הקרן ולגבי הפיקוח, הקצאת הכספים ובדיקת ההצעות וכן לגבי הפיקוח על ההוצאה שלהם בפועל. שר התקשורת הצהיר בשבועות האחרונים לא רק שהוא מעוניין לחסל את השידור הציבורי, אלא גם את הרגולטורים של השידור בישראל. אם כך הדבר – מדוע להקים גוף רגולטורי בירוקרטי חליפי? מי ערב שהגוף הזה לא יהפוך לפוליטי ובלתי ענייני וירבה מנגנונים לריק?

המסמך של פורום קהלת אינו מציע לבטל רק את הפקות המקור של התאגיד, אלא את כל חובות ההפקה המקורית הישראלית בשוק התקשורת, המוטלות על השחקנים המסחריים. המהלך הזה, שנכתב כבדרך אגב, הוא מכת מחץ מיידית ליצירה המקורית בישראל, שמבוססת כעת ברובה המוחלט על התאגיד מחד ומאידך על החובה המוטלת על המשדרים הקיימים.

מפרסמי ומקדמי הנייר מניחים שהערוצים המסחריים ימשיכו להפיק מיוזמתם את אותה כמות של יצירה מקורית, ואולם הדבר לא נתמך בשום נימוק או עובדות ולמעשה אין לו כל יכולת להעריך באיזה תקציב הגופים המשדרים ימשיכו להפיק בהיעדר חובה. העדויות בשטח ועל המסך, הרווי בתוכניות ריאליטי ואולפן, מכוונות למציאות עובדתית אחרת לגמרי. כפי שהדבר קיים במדינות אחרות וכפי שראינו כבר בעבר, בלא חובת השקעה מינימלית לא יושקעו כספים בתכנים היקרים והאיכותיים וייווצר מירוץ לתחתית.

יש לציין גם כי ההצעה הזאת מנוגדת למגמות הקיימות במדינות אחרות, שבהן יש חלוקה מחדש של חובת ההפקה המקורית, בין הגופים המשדרים המקומיים לבין שחקנים בינלאומיים המכניסים כסף רב מצפייה ומשוק הפרסום הישראלי אך אינם מחוייבים בשום חובת הפקה ואף אינם משלמים מסים בישראל.

השורה התחתונה ברורה: זאת אינה "רפורמה" והיא מבוססת על אדני שווא. ככזאת, היא אינה בת קיום. מודל השידור הציבורי בישראל נבחן לעומקו ותוצאת הבחינה גולמה בחוק השידור הציבורי הישראלי, שקדמו לו לא פחות מ-14 ועדות שעסקו בנושא. גם ככל שרוצים לבחון סוגיה זו מחדש, יש לעשות זאת באופן ראוי, מקצועי ומעמיק. המסמך היחיד שנחשף עד כה בקשר להצהרות הגרנדיוזיות והבוטות של שר התקשורת קרעי, רחוק מלהיות כזה.

אופן ההתנהלות של השר, והפער האדיר בין הצהרותיו לבין הצגתה של תוכנית ממשית כלשהי, מעלה את החשש שלנגד עיניו לא עומדים קידום התחרות והגיוון, או טובת הציבור הישראלי.