שר התקשורת, ד"ר שלמה קרעי, מעוניין להלאים את השידור הציבורי בישראל ולהפוך אותו לעוד זרוע של הממשלה. זאת השורה התחתונה בתוכנית שהגיש למשרד האוצר מתוך כוונה שתיכלל בחוק ההסדרים ותצא לפועל בהקדם. המסמך שבו היא מפורטת, שנחשף השבוע, כתוב בשפה כאילו-מקצועית, הוא מחולק לסעיפים מסודרים ונוקב במונחים כמו "איכות" ו"היגיון עסקי" – אבל אם מתעמקים מבעד להיבטים הצורניים אפשר להבחין שהוא בעצם לא תורם דבר ל"איכות", ואין בו שום היגיון, עסקי או אחר.

עיון במסמך מעלה שה"מודל" המוצע בו לא משרת אף אינטרס ציבורי – למעט המטרה הסמויה שלו, שהיא ריקון תאגיד השידור הישראלי מתוכן, ולבסוף סגירתו.

התוכנית של קרעי נוּסחה בפורום קהלת, שמעורב לעומק גם בתוכנית לסירוס מערכת המשפט שמקדמת הממשלה הנוכחית. פורום קהלת, שאחד מחוקריו חתום על המסמך, הוא גוף שכביכול תומך בשוק חופשי – אבל למסמך הזה אין שום קשר לשוק חופשי. ההיפך הוא הנכון, המשמעות המיידית של התוכנית היא העמקה מסיבית של המעורבות הממשלתית בתכני השידורים.

התוכנית המוצעת מבוססת על העברת תקציבים בסך מאות מיליוני שקלים לידי הממשלה, שתקים קרן שתחלק את הכסף לפי ראות עיניה ועל-פי קריטריונים שהיא עצמה תקבע. כפי הנראה מדובר בכספים המתוקצבים היום לתאגיד השידור הציבורי.

אפשר לראות בזה חלק מהתהליך הכללי של פירוק המבנה הדמוקרטי המבוסס על הפרדת רשויות על-ידי הקואליציה הנוכחית, ששיאו (עד כה) הוא הכוונה להנחיל שליטה מלאה של הרשות המבצעת על תהליך מינוי השופטים – ולקיים מבנה חוקתי המוודא שאם אפילו השופטים-מטעם האלה במקרה יפסקו בניגוד לרצון הממשלה, הממשלה תוכל להימנע ממימוש הוראות בית-משפט על-ידי הפיכת החלטותיהם באמצעות הרוב האוטומטי שיש לה בכנסת.

למודל המוצע אין שם. אין לו שם משום שבאף חברה דמוקרטית אין מודל שבו גוף ממשלתי, שיושב במשרד ממשלתי, מחלק כסף ציבורי לחברות מסחריות כדי שיפיקו שידורים בהתאם לסדר העדיפויות של הממשלה

באותו האופן, ה"תוכנית" הנוכחית ל"סבסוד הפקות מקור ישראליות לשידור באפיקי שידור אודיו-ויזואליים" לוקחת תקציבים המיועדים לשידורים בלתי תלויים, שקבלת ההחלטות לגביהם נמצאת בידי גוף המנוטרל במידה מקסימלית מהשפעת הממשלה – ומעבירה את השליטה בהם ובתכנים ש"יסבסדו" לידי הממשלה.

זה כתוב במסמך במפורש, במונחים פוזיטיביים: "המדינה צריכה לקבוע את סוגי היצירה שהיא מעוניינת לעודד". בחלק אחר של המסמך מובהר שה"עידוד" הזה אמור להחליף את "כל ההסדרים החוקיים הקיימים לסבסוד יצירה ישראלית", שיבוטלו.

סעיף אחר במסמך מבקש לקבוע ש"כספי הקרן לא ישמשו להפקות בעלות תוכן אנטי-ציוני, גזעני, או [כאלה] השוללות את אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מי יחליט אילו הצעות יוגדרו כך, וייפסלו מקבלת תקציבים? לפי המודל המוצע, התשובה ברורה: גורם ממשלתי יחליט על כך.

בדומה לכך, התוכנית מבקשת גם לקבוע ש"לפחות 10% מהחבילות ישמשו להפקות בתחום הציונות, ההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל, ומורשת יהודית". מי יחליט מהי ציונות, איזו גרסה של ההיסטוריה הישראלית ניתן להעלות על המסך במימון ציבורי ועד היכן נמתחים גבולותיה של ארץ ישראל? שוב, גורם ממשלתי.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בדרכו לישיבת ממשלה. 29.1.2023 (צילום: יונתן זינדל)

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, השבוע בדרכו לישיבת ממשלה (צילום: יונתן זינדל)

מעבר להעברת השליטה על התכנים מידי גוף מקצועי בלתי תלוי לידי הממשלה, לתוכנית המוצעת יש עוד היבט בעייתי: היא מבקשת להפוך את השידורים המולאמים לכאלה שיחתרו למכנה המשותף הנמוך ביותר, שכן על-פי הנאמר בה הסבסוד "צריך להגיע לחברות עסקיות שמעוניינות למשוך ציבור צופים גדול ככל האפשר". כל מי שמבין דבר וחצי דבר בתעשיית התקשורת יודע ששידורים מסחריים המיועדים לקהלים רחבים הם שידורים פופוליסטיים המכוונים למכנים משותפים נמוכים.

לא די בכך ששידורים כאלה אינם תורמים דבר וחצי דבר נוסף לאינטרס הציבורי מעבר למה שהשידור המסחרי כבר מספק, בסבסוד שידורים כאלה גם אין שום צורך, משום שהמשדרים ויצרני התוכן המסחריים כבר מייצרים אותם ממילא.

דווקא ממי ששואפים להשתית את המשק הישראלי על אדנים קפיטליסטיים ואמונה בשוק חופשי ניתן היה לצפות כי יבינו שסבסוד ציבורי מיועד למזער כשלי שוק, ולא לעוות את השוק הקיים באמצעות סובסידיות. שידורים מאיכות נמוכה, שיפנו לפי התוכנית ל"ציבור צופים גדול ככל האפשר" לא יעסקו בסוגיות שגופי שידור ציבורי בכל העולם עוסקים בהן ומחויבים להן, ולא יקיפו את סוגות השידור שרק משדרים לא-מסחריים עוסקים בהן.

אנשי תקשורת מפגינים נגד הניסיון לסגור את תאגיד השידור הישראלי. תל-אביב, 29.1.2023 (צילום: אבשלום ששוני)

אנשי תקשורת מפגינים נגד הניסיון לסגור את תאגיד השידור הישראלי. תל-אביב, השבוע (צילום: אבשלום ששוני)

השידור הציבורי, אפילו בצורתו המינימלית, נותן מענה לכשלי שוק. הוא ממלא שני תפקידים – יצירת "מדורת השבט" על בסיס ערכים משותפים רחבים (להבדיל ממכנים משותפים נמוכים) ומתן מענה לצרכים התרבותיים של קהילות קטנות. אמנם בהצעה יש מס שפתיים לשידורים בערבית, רוסית ואמהרית, אולם מיעוטים שפתיים אינם המיעוטים היחידים הזקוקים לתמיכה ציבורית כדי שיוכלו להיחשף לתכנים המיועדים להם. רק שידור ציבורי שאינו מוטה רווח יכול לשרת ציבורים כאלה.

אם לא די בכך, אחד הקריטריונים המרכזיים לזכייה בכסף מהקרן שתוקם (חוץ מלהציע הצעה שתמצא חן בעיני הממשלה) הוא להיות עשיר. להביא כמה שיותר כסף מהבית כדי להשלים את התקצוב הממשלתי. העיקרון הזה, באופן טבעי, יגרום לכך שחלק הארי של התקציבים יגיע לגופים שנהנים מראש מגב כלכלי חזק – ובעיקר לערוצים המסחריים.

חוק השידור הציבורי הישראלי הוא חוק חדש יחסית, שנחקק ב-2014 על-ידי ממשלה שגם בראשה עמד בנימין נתניהו. גדוּלתו של החוק הזה היא הוצאת השידור הציבורי מידיים ממשלתיות והעברתו לניהול ציבורי מלא – תהליך ארוך וכואב שהתחיל ב-1965 והסתיים ב-2017, עם סגירת רשות השידור ועלייתו לאוויר של תאגיד השידור הישראלי.

רשות השידור עצמה עברה תהליך ארוך שהחל בהגדרתה כ"שירות ממלכתי" עם הקמתה, דרך הליכי מינוי פוליטיים שמעת לעת הציבו בראשה מנהלים חסרי כישורים והכשרה בתחום השידורים אך בעלי קשרים פוליטיים – ועד הליכי אישור תקציבה, שאמנם הגיע ברובו ישירות מהאזרחים (באמצעות האגרה), אך צריך היה לקבל את אישור הממשלה. עם סגירת הרשות הפך תאגיד השידור הציבורי לבית חם להפקות מקור ישראליות שזכו לשבחי הביקורת וגם לשיעורי צפייה נאים ובמגוון פלטפורמות – בעיקר הפלטפורמות הדיגיטליות. ה"מודל" החדש מאיים לחסל את המצב הזה, ומעניק לשרי הממשלה מעמד של עורכים.

למודל המוצע, אגב, אין שם. אין לו שם משום שבאף חברה דמוקרטית אין מודל שבו גוף ממשלתי, שיושב במשרד ממשלתי, מחלק כסף ציבורי לחברות מסחריות כדי שיפיקו שידורים בהתאם לסדר העדיפויות של הממשלה, ושיתאפיינו בכוח משיכה רחב ולא בשיקולי איכות. בכל הדמוקרטיות המערביות נהנה השידור הציבורי מעצמאות, ותהליך קבלת ההחלטות בו מתבצע על בסיס מקצועי – על-פי חוק. העיקרון הזה הוא עיקרון בסיסי, שנובע מההבנה ששידור ציבורי נועד לשרת את האינטרס הציבורי הרחב – ולא את האינטרס של הממשלה.

פרופ' עמית שכטר, חוקר מדיניות תקשורת, מכהן כנשיא מכללת אורנים וכיו"ר האגודה לזכויות האזרח. פרופ' שכטר עמד בראש המחלקה לתקשורת וכיהן כדיקן מדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שימש כיועץ המשפטי לרשות השידור, היה חבר בשורה של ועדות ציבוריות בתחום התקשורת, ובשנים 2014–2015 עמד בראש הוועדה להסדרת עתיד השידורים המסחריים שמונתה על-ידי שר התקשורת גלעד ארדן

* * *

לעיון במסמך

להורדת הקובץ (PDF, 946KB)