בשביל לגנוב מדינה מהאזרחים שלה, צריך לטמטם אותם. אי אפשר לעקור את האיזונים והבלמים מהדמוקרטיה כשכולם שמים לב. ובשביל לטמטם אזרחים צריך שהם לא יכירו את העובדות. שלא יראו את המערכת המורכבת של רשויות ומוסדות והיחסים ביניהם, אלא ידמיינו הכל כמעשיית עם פשטנית: טובים, רעים ופתרונות חותכים. מישהו, כמובן, צריך לספר את הסיפור הזה, ומי שמספר סיפורים למדינה שלמה, היא התקשורת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא שולט עדיין בתקשורת הישראלית. יש לו ערוץ, היה לו עיתון, יש לו הרבה עיתונאים שתולים לאורכו ולרוחבו של שוק התקשורת. הוא לא צריך יותר מזה. התקשורת החופשית עושה בשבילו את העבודה יופי. בעיקר, אבל לא רק, כשהיא מעדיפה נרטיבים על עובדות ופשטות על מורכבות. כמו שהיא עושה כשהיא מסקרת את המהפכה המשפטית דרך הפריזמה של זירת אגרוף: אהרן ברק בקצה אחד, יריב לוין תורן בקצה השני. יש דמון, יש מלאך, תחליטו מי הוא מי.

וכך בדיוק היא גם עשתה לקראת צאתו של פסק הדין בעניין מינויו לשר של אריה דרעי. במרבית האולפנים, רוב הזמן, הרוח השלטת, ולא משנה מה היתה עמדתו של הדובר ביחס לסוגיה שבמחלוקת, היתה שהשופטים יעשו, ובכן, מה שבא להם. שהכל מונע מפוזיציה. מפוליטיקה. מנרטיב. ניתחו איזה שופט שמרן ואיזה ליברל, מי מינה את מי ולמה. הרעיון הזה, ששופט כותב פסק דין על סמך החוק והפסיקה ועובדות המקרה, לא חצה בדרך כלל את סף הדלת של החדר הירוק, ובוודאי שלא הכתיב את הדיון בפסק הדין הצפוי.

המהדורה המרכזית של חדשות 12; 18.1.23 (צילום מסך)

המהדורה המרכזית של חדשות 12; 18.1.23 (צילום מסך)

והוא הרי היה צפוי. חודשים ארוכים ידענו שהיום הזה יגיע, הכתבים והפרשנים המשפטיים, המנחים באולפן, העורכים בקונטרול, כל אלה יכלו להתכונן, ללמוד את החומר, את - סליחה על המילה, אני באמת מצטערת, אני יודעת שזה לא מנומס - העובדות. כך שכשיגיע פסק הדין, יהיה אפשר לקרוא אותו (את כולו!), להבין את הדקויות, להסביר את המורכבות, לפצח את הטיעונים המשפטיים, ולהציג לציבור את המציאות, כפי שהיא.

במקום זה, קיבלנו, ובכן, את מהדורת החדשות של ערוץ 12 ב"שידור מיוחד" לרגל מתן פסק הדין. העיתונאים שלרלרו אינסוף שעות על הפוזיציה, הוכו בהלם שהתוצר שקיבלו לא היה סינק אלא מסמך בן 143 עמודים מלא במשפטים ארוכים. כל שופטי המותב – 11 במספר – נשענו על הנתונים העובדתיים שאירעו במציאות וניתחו אותם. שבו בפירוט להרשעותיו של דרעי. להתחייבותו בפני בית המשפט שהייתה הבסיס להסדר הטיעון שנכרת עמו. להפרתה המיידית של ההתחייבות ולהתחמקותו משאלת הקלון. כולם ללא יוצא מן הכלל (כולל השופט אלרון, עוד נגיע לסיקור של מה שכתב) הגיעו למסקנה שלא ניתן להכשיר את מינויו של דרעי לשר באופן שנבחר, ונימקו.

מפגינים מחוץ לביתו של אריה דרעי, לאחר פסק הדין נגד מינויו לשר, ירושלים, 18.1.23 (צילום: יונתן זינדל)

מפגינים מחוץ לביתו של אריה דרעי, לאחר פסק הדין נגד מינויו לשר, ירושלים, 18.1.23 (צילום: יונתן זינדל)

המחלוקת בין השופטים כלל לא נסבה על חומרתם של הדברים. כולם הסכימו שהפגם שנפל כאן הוא אירוע שאי אפשר להשלים עמו. הוויכוח בין העשרה לאחד נגע לשאלה אם ניתן לכפות על דרעי לפנות כעת ליו"ר ועדת הבחירות, המוסמך לבחון אם יש או אין קלון בהחלטתו להעלים מס בעודו מכהן כחבר כנסת, או שהאפשרות הזו כבר הוחמצה עת דרעי דילג על ועדת הבחירות ומיהר לחוקק חוק יסוד פרסונלי שיאפשר את הדילוג הזה.

הנימוקים המשפטיים נחלקו, בעיקרם, בין הקביעה שישנה חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, לבין השימוש בדוקטרינה של השתק שיפוטי. באולפנים כבר הכירו את המילה "סבירות", אבל נדמה היה שההשתק, למרות שנזכר פה ושם בשבועות האחרונים, כולל בדיון ששודר מבית המשפט העליון בשידור חי, פשוט גמר אותם. הכרעת חלק משופטי ההרכב לפסול את מינויו של דרעי דווקא מן הטעם הזה, לא הייתה בתכניות. מה, אין רק סבירות בעולם? בימים שבהם כל אחד חושב שהוא משפטן כי הוא שמע פעם הרצאה של פורום קהלת ביוטיוב או עוקב אחרי אביעד גליקמן בטוויטר, מה הפלא שהגילוי שיש עוד עילות במשפט ישראלי הוצג במרבית הערוצים כהפתעה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע לבקר את אריה דרעי, לאחר פסק הדין נגד מינויו לשר, ירושלים, 18.1.23 (צילום: יונתן זינדל)

ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע לבקר את אריה דרעי, לאחר פסק הדין נגד מינויו לשר, ירושלים, 18.1.23 (צילום: יונתן זינדל)

מה יעשה עכשיו נתניהו, שאלו שוב ושוב העיתונאים, כעת כשהבין שפסילתה של עילת הסבירות לא תועיל לו. אין מה לומר, כה מרגיע לדעת שמי שאמונים על סיקור עיצובה של מערכת המשפט מחדש לא התקדמו משנה ב' בלימודי משפטים.

מי שקורא פסקי דין מכיר את העניין הזה שקודם כל מתחילים מהשאלה מה קרה, ורק אחר כך ניגשים להבין מה זה אומר. נשיאת העליון מרים נאור, שהלכה לעולמה לפני שנה בדיוק ונחשבה לסמן שמרני בבית המשפט העליון, היתה שבה שוב ושוב על הכלל שלפיו הדין נגזר מהעובדות. זה עיקרון יסוד, וזה גם חלק ממה שהופך פסקי דין לא פעם לארוכים ומתישים לאללה. 70 העמודים הראשונים של "והיום איננו כלה" הם בינג' מסעיר בנטפליקס לעומת פסק דין בהרכב מורחב. ככה זה כשיש תיאור עובדתי שכל ניואנס שלו הוא קריטי. בטח כשנדרש ניתוח משפטי של כל ניואנס שכזה. אין מה לומר, בהחלט אירוע שלא קל לתמצת אותו לפאנץ' קליט בטוויטר.

זה כמובן זר ליושבי האולפנים, שכהרגלם מחפשים שורות תחתונות מהירות. היה משהו קומי-טראגי בניסיון של נבחרי חדשות 12 להגיד במהירות האור משהו קוהרנטי על פסק הדין על כל 143 עמודיו. וכך נורו סביב השעה 16:00 באוקטבות משתנות מילים כמו "צבר" ו"השתק", חלקי ציטוטים וניסיון לנוע בין ההתפלפלויות המשפטיות מבלי לגמרי להבין אותן. האפור היום אפור מאוד. רק שתהיה לנו כותרת זריזה אינעל דינעק. במהדורת הערב, תודה לאל, הניתוח השתפר, בכל הערוצים.

שרת המשפטים איילת שקד, נשיא המדינה ראובן ריבלין ונשיאת העליון אסתר חיות, מברכים את השופט יוסף אלרון עם מינויו לעליון, 30.10.17 (צילום: יונתן זינדל)

שרת המשפטים איילת שקד, נשיא המדינה ראובן ריבלין ונשיאת העליון אסתר חיות, מברכים את השופט יוסף אלרון עם מינויו לעליון, 30.10.17 (צילום: יונתן זינדל)

נכון, משפט הוא פרשנות של החוק, ואת החוק קובעים בני אדם. אבל בסוף, או בהתחלה, יש עובדות. במקרה הזה - האופן שבו בחר דרעי להתנהל. קשה היה לתרגם את זה לפוזיציות שכל כך הורגלנו שהן כל הסיפור כולו. תפיסת עולם קוונטית, אם תרצו. קשה היה פתאום גם לשחרר מאותם רעיונות אוויליים של השחתה כללית של המערכת בשם שלמותה של ממשלת נתניהו, שגם הם הפכו שגורים מדי בפיהם של כתבינו.

רק יומיים קודם למתן פסק הדין שאלה אלמז מנגיסטו את כתבה 12 ירון אברהם אם נתניהו יכבד את פסיקת בג"ץ. אברהם הסביר בנון שלנט מוחלט שאם בג"ץ יפסול את דרעי - ממשלת נתניהו תמהר לחוקק את פסילתה של עילת הסבירות. האפשרות הזו, שהממשלה תבחר להתעלם מפסיקת בית המשפט ותחוקק חוק שלא מקיים שום תכלית ראויה, עלתה על השולחן כמנה לגיטימית.

ויש גם את הסיפור עם השופט יוסף אלרון (ולא אברון, כפי שהקפידה לכנות אותו שרת התעמולה שלנו, גלית דיסטל-אטבריאן, שכנראה קשה לה עם שמות מזרחיים). יאיר שרקי, שכבר ראה ימים טובים יותר, נזעק להדגיש – שניות לאחר שניתן פסק הדין, עוד בטרם נודע מי נגד מי – שהעיניים נשואות לאלרון, השופט המזרחי היחיד בהרכב (כולם אגב שכחו שבהרכב ישב גם ערבי מוסלמי אחד, ועולה אחד מבריה"מ לשעבר, אבל שוין, כולם חלק מההגמוניה).

קרן מרציאנו, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 12; 18.1.23 (צילום מסך)

קרן מרציאנו, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 12; 18.1.23 (צילום מסך)

העובדה שאותו שופט, שמסיבה עלומה ממשיך להיקרא "שמרן", דווקא כן קיבל באופן חלקי את העתירות ועמדתו המשפטית היתה האקטיביסטית ביותר מבין השופטים, לא יכולה היתה לשכנע את שרקי, כי הוא כמובן עוד לא קרא את פסק הדין כשמיהר לחמם את השד העדתי. איך אחרת נשמר את הנרטיב המופלא של פוליטיקת הזהויות. גיא פלג שניסה בהתחלה לכבות את קו הטיעון הזה דווקא התאהב בו בהמשך השידור - כל זה אגב קורה בזמן שהכתבים יכולים לקרוא את פסק הדין אבל מעדיפים לחזור למושכלות היסוד של הנרטיב ולשיח האליטות שמטפח בין היתר הקולגה שלהם אב"ח.

רק אירוני שהמושג המשפטי החדש שהפתיע את עיתונאי הטלוויזיה שלנו, יכול להתאים בדיוק כדי לתאר את ההתנהגות של חלקם. "השתק", כלל בסיסי למדי בשיטת המשפט שלנו כמו גם בשיטות משפט ברחבי העולם, אומר בפשטות ש"מילה היא מילה". אתה לא אומר במקום אחד שחור ובמקום שני לבן. או, למשל, אם תרצו דוגמה שאני סתם שולפת לרגע מהשרוול, אתה לא אומר לשופט אחד שאתה פורש מהחיים הפוליטיים, זוכה בהתאם לכך לטובת הנאה דרמטית, ואז דורש מאחר למנות אותך למרות אותה התחייבות קודמת.

עמית סגל, המהדורה המרכזית של חדשות 12; 18.1.23 (צילום מסך)

עמית סגל, המהדורה המרכזית של חדשות 12; 18.1.23 (צילום מסך)

בהשאלה, "השתק" הוא אולי הכלל הכי מבוזה בזירה הפוליטית שלנו, ובזירה התקשורתית שמסקרת אותה. הפוליטיקאים שלנו יכולים לשנות את דעתם מרגע לרגע בלי למצמץ. אף אחד לא מעמת אותם עם זה, ולהיפך - העיתונאים עצמם עושים בדיוק את אותו הדבר.

תראו את עמית סגל למשל, שאוהב ללכת עם ולהרגיש בלי. ימים ספורים לפני פסק הדין בעניין דרעי סגל פרסם טור שמצביע על כל מה שמטריד אותו ברפורמה של רוטמן ולוין, בין היתר כתב נגד הפוליטיזציה של מינוי השופטים. אחרי שנים של הוקעה שיטתית של הלגיטימיות של בית המשפט העליון, גם הוא כנראה חטף רגליים קרות כשהבין שהדמוקרטיה באמת תלך פייפן הפעם וזה לא עוד חידוד לשון הולץ באולפן.

אבל, כל זה לא אומר שהוא קיווה לפסק דין כמו זה שניתן, שבו דרעי נפסל לא רק על ידי מי שמכונים חדשות לבקרים שמאלנים בוגדים, אלא בראש ובראשונה על ידי גדולי השמרנים מבין השופטים. סגל נראה, בגדול, די באבל. בחדשות הערב הוא התאושש כשהבין שאפשר לסטות במהירות האור מהאזהרות הקודמות שלו, ומיהר להדגיש שהכרעתם של אותם שמרנים מעידה שהם עצמאים למרות שמונו בתקופת כהונתה של שקד, ורומז אגב כך שהיו אלה מינויים בעלי אופי פוליטי. "מחשבה למתנגדי הרפורמה", הפטיר. רגע, אז פוליטיקאים שממנים שופטים זה כן בסדר?

כשמוכרים לציבור שבית המשפט הוא אך ורק שחקן פוליטי, כשמתעלמים מנימוקים ועובדות או דוחקים אותם לקצה השיח, כשדוחסים ויכוח אמיתי על שיטת המשטר או איזונים בין מוסדות השלטון לאריזה קומפקטית של נרטיבים חלולים, ובכן, כשכל זה קורה, הרבה יותר קל למצוא תומכים לרפורמות הרסניות ומהפכות משטריות.

כשיגמרו עם בית המשפט, יגשו לטפל גם בתקשורת. למעשה, אם מקשיבים לשרים שלמה קרעי, מיקי זהר ודיסטל-אטבריאן, לא נראה שמישהו מחכה. אם הם לא רוצים שישתיקו אותם, אולי כדאי שיחזרו להתעקש על עובדות, יסיקו מהן את המסקנות הנכונות ועל הדרך גם יפסיקו לדבר בשני קולות. יופי של דבר ההשתק הזה.