"בכיכר וצלאב עומד אדם ומקיא. עובר לידו אחד. מסתכל עליו ונד בראשו. 'אילו רק ידעת כמה אני מבין לליבך…'" (מילן קונדרה, "ספר הצחוק והשכחה")
למראה הפרומואים, הציוצים והפושים שהדהדו ממירב הפלטפורמות בסוף השבוע האחרון אפשר היה לטעות ולחשוב שהאנשים שאנחנו קוראים להם עיתונאים עשו את הבלתי ייאמן והושיבו לשיחה בלתי אמצעית שופט מכהן. תחושה של "אס" ריחפה באוויר. ניוז של פעם בחיים. כזה שמסמכי הפנטגון יחווירו מולו. במקום זה קיבלנו דקות ארוכות, צפויות ומיותרות עם יליד שנת 36' שכבר 17 שנים חלפו מאז שירד מכס השיפוט.
דמיינו שאת הקרב הסופי על ווסטרוז היתה מנהלת סרסיי עם נד סטארק המנוח, למרות שברוך השם חלו התפתחויות מאז שדאינריז קיבלה ביצי דרקון למשמרת. אבל דבר לא יגבר על הרצון לייצר תחושה של הישג מדומיין. אני מכוונת, כמובן, לראיונות השרשרת של אהרן (מהפכה חוקתית) ברק.
העובדה שנשיאו השמיני של בית המשפט העליון נקט בגישה פוליאמורית לאירוע והתראיין לכל שלוש המהדורות המרכזיות (ואפילו הציע לשתיים מהן את אותו דימוי לא מוצלח במיוחד של "מחרוזות רעל"), לא מנעה מכל אחת מהן להציג את זמן המסך המבוזבז שלה כהישג חסר תקדים. בכאן 11 דיווחו כי "אהרן ברק שובר שתיקה", בחדשות 12 אמרו שהוא "עולה להתקפה שלא נראתה כמוה" וב-13 ציינו שברק "מדבר לראשונה על תכנית השר לוין". כאילו ברק הוא דמות שאת שתיקתו נדרש היה אי פעם לשבור.
ואכן, באופן לא מפתיע, כלשונו של שלומי שבן, "המסיבה הזאת היא כל מה שחשבתי שתהיה רק בצבעים פחות עזים". שאלות שטוחות, תשובות צפויות, ומרואיין ששנותיו היפות מאחוריו. באחד הרגעים היותר מכמירי לב של הערב הזה, הצר ברק על התעלמותו של השר לוין ממנו, כמה שנראה, בצורה הפשוטה ביותר, כמו עלבון של איש מבוגר שהפך לא רלוונטי. "אני לא נפגשתי עם יריב לוין אף פעם", אמר ברק, "הוא לא שוחח איתי אף פעם". "אף פעם?!" הזדעקה וייס בטון שהבהיר שגם על הצופים להיות מופתעים מהנתון הזה. בערוץ המקביל ברוך קרא ויתר על התדהמה המעושה ופשוט לא הגיב.
ברוך קרא מראיין את אהרן ברק, חדשות 13, 7.1.23 (צילום מסך)
בהצגה אחרת של הדברים, יכול היה להיות משהו מעורר חמלה בראיונות האלה. קצת כמו הסצינה ב"ארטיסט" שבה הגיבור מסרב לשחרר את ההבנה שלא יהיו עוד סרטים אילמים בעולם. אבל לא זה סוג הדיון שביקשו במהדורות. שם רצו דם, והציבו תוך עיוות מושלם של המציאות, זה מול זה, את הנשיא בדימוס ואת השר המכהן. העובדה שאת שני העשורים האחרונים העביר ברק בעיקר במתן הרצאות בבינתחומי (כתוארה אז) ובכתיבת ספרים, ושמאז שפרש כיהנו בבית המשפט העליון ארבעה נשיאים השונים ממנו בפסיקה, ברטוריקה ובמזג, נדחקה. זה מאוד לא מקרי, וזה כן מאוד מזיק.
בטלוויזיה תמיד מחפשים גיבורים ואנטי-גיבורים, ומעוניינים להפוך כל סיפור מורכב לתסריט ריאליטי שאפשר להבין אינטואיטיבית בכמה שניות. אבל הבחירה של שלושת הערוצים לקדש את ברק ככהן הגדול של מערכת המשפט משחקת באופן מופתי לידיהם של מי שמבקשים להחריב אותה. אהרן ברק, למרות השם שנתנו לו הוריו, מעולם לא היה הכהן הגדול של בית המשפט העליון. גם לא חיים כהן אגב (שהוא אשכרה כהן), אגרנט או שמגר. מערכת המשפט בישראל בנויה, וטוב שכך, על אדנים רחבים בהרבה, של משפטנים ומשפטניות חשובים ומרשימים לא פחות מברק, גם אם אימצו רטוריקה צנועה יותר.
קבלת הנחת המוצא שלפיה מערכת המשפט כולה סובבת סביב אדם אחד, שחדל להיות רלוונטי פחות או יותר כשדן חלוץ מכר את המניות שלו, מתאימה לרוח האינפנטילית של חדשות בטלוויזיה אבל היא כניעה מוחלטת לנרטיב שמפמפם מה שהיה עד לא מזמן הימין הסהרורי והיום הוא חצי מהממשלה. מערכת המשפט היא לא ברק, בטח שלא רק ברק, וסיפורה הוא לא של סיפור של מהפיכה מסתורית. התמסרותה המוחלטת של העיתונות לנרטיב הזה, היא גם זו שאפשרה לו להגיע לממדיו המפלצתיים הנוכחיים. ואם יש מפלצת, כל המבקשים להיפרע ממערכת המשפט יכולים להציג עצמם כאבירים.
המחדל הזה אינו מקרי. הסיקור המשפטי בישראל ידוע בעיקר בחדלונו. התחושה הרווחת היא שלעיתונאים המשפטיים אין מקורות טובים בשום מקום. הם לא קוראים פסקי דין, גם לא את החשובים בהם, שם קורות ההתפתחויות האמיתיות במשפט הישראלי, והם אינם צוללים לתזכירי חוק ולתקנות. הם שותקים למשמע אמירות כמו "מקום המשפט שמה הרשע" (שמחה רוטמן, חדשות 12), ניזונים מהדלפות של בעלי אינטרס וחוזרים שוב ושוב על ביטויים שהם אינם מבינים את משמעותם. פסקת התגברות, פסקת הגבלה, פוטטו פוטטו. מי יודע, אולי הם הסתערו על הראיונות האלה כי הם חושבים שברק הוא עדיין נשיא בית המשפט העליון. שנספר להם?