מדרשת לינדנבאום (צילום ארכיון: פלאש 90)

הסתבכות שאין לזלזל בחשיבותה

בעיתון ה"סנדיי טיימס" מתפרסמת הבוקר כתבה נרחבת ועמוסת פרטים על חיסול מחמוד אל-מבחוח ועל הארגון שעומד מאחורי החיסול – המוסד הישראלי. על הכתבה חתום עוזי מחניימי, האיש שלנו בלונדון, הכתב לענייני עקיפת צנזורה במזרח התיכון.

עיקרי הכתבה מתפרסמים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". "הארץ" ו"מעריב" נמנעים מכך. אולי לא הספיקו. בעוד הכתבה ב"סנדיי טיימס" ממוסגרת כמעין כתבת פרופיל על ראש המוסד מאיר דגן, העיתונים הישראליים מבליטים דווקא את חלקו של ראש הממשלה במבצע החיסול של בכיר חמאס – אישור וברכת הצלחה. "נתניהו למחסלים: עם ישראל סומך עליכם, בהצלחה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "נתניהו אישר את החיסול; המוסד תירגל המבצע במלון בתל-אביב", קוראת זו של "ישראל היום".

כרקע לקורא האנגלי, כותב מחניימי על ה"אכזריות" של ארגון המוסד, על "זרועו הנקמנית" המחסלת את אויבי ישראל מאז אולימפיאדת מינכן. התארים הללו אינם נכללים בפרסומים בעברית. ניתן להבין זאת, בהתחשב בקיצוץ המסיבי שעבר הטקסט של מחניימי בדרכו מבריטניה לישראל. קשה יותר להבין מדוע חדשה משמעותית הנכללת בדיווח של מחניימי – העובדה שבעקבות חשיפת מבצע החיסול החליט המוסד להקפיא "פעילות דומה במזרח התיכון" – אינה מובלטת בעיתונים הישראליים, אלא מוזכרת רק בגוף הידיעות (ובמקרה של "ישראל היום" אף לא בפסקאות הפותחות). תחת זאת, הכותרות וכותרות המשנה של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתמקדות בברכת הדרך של נתניהו, בהכנות שנעשו לקראת המבצע ובמיקום המפגש של נתניהו עם דגן וכמה ממבצעי החיסול – מִפקדת המוסד, המכונה "המדרשה".

ב"הארץ" ו"מעריב" מסתפקים בתרגום ידיעה מה"דר שפיגל", שחשף אמש כי הדרכון הגרמני שבו נעשה שימוש במבצע חיסול אל-מבחוח לא היה מזויף. הדרכון הוצא על-ידי אדם שטען כי הוא מתגורר בקלן וזכאי לאזרחות גרמנית על-פי זהות סבו וסבתו (טור נלווה מאת עופר אדרת מסביר באריכות לקוראי "הארץ" את המסלול שעל צאצאי יוצאי גרמניה לעבור בדרך לקבלת דרכון גרמני, כאילו שזה מה שחשוב בפרשה הנוכחית ולא ההשלכות של המעשה על יחסי ישראל-גרמניה).

בכל העיתונים מתפרסמים תצלומים מטושטשים של חרדי מבני-ברק ששמו זהה לשמו של בעל הדרכון הגרמני, מיכאל בודנהיימר. התצלומים לקוחים מאתרי האינטרנט החרדיים "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים". רק ל"מעריב" תצלום איכותי [חן גלילי] של בודנהיימר המקורי, שצולם בביתו בבני-ברק, אך הדיווח של עמית כהן ואילן מציק בעניינו של החרדי קצר ביותר. הוא כולל את המשפט הבא מפיו: "כל הסיפור הזה לא שייך לי והוא לא מפחיד אותי. יש בורא עולם".

"מדובר בהסתבכות שאין לזלזל בחשיבותה", סבור רונן ברגמן, הכותב ב"ידיעות אחרונות" על הגילוי כי הדרכון הגרמני שבו נעשה שימוש לא היה מזויף. "על-פי החוק הגרמני, אסור לאזרח המדינה להיות חבר בכוחות המזוינים או בקהילות מודיעין של מדינות שהן לא גרמניה", הוא מזכיר. בדיווחו מצוינת גם תגובתו של בודנהיימר מבני-ברק, כמעט מלה במלה כפי שהופיעה אמש באתר nrg של "מעריב" והבוקר בעיתון "מעריב". לא ניתן קרדיט למקור הציטוט.

ב"ישראל היום", בין שלל הדיווחים המתפרסמים הבוקר בעקבות החיסול בדובאי, גם ידיעה קצרצרה בענייני תקשורת. בעיתון לא מפספסים הזדמנות לבקר את המתחרים ומפרסמים דיווח מאת "כתב 'ישראל היום'" תחת הכותרת "מפקד משטרת דובאי: לא דיברתי עם 'ידיעות אחרונות'". על-פי סוכנות הידיעות גולף-ניוז-קום, מדווח הכתב האלמוני של העיתון כי מפקד המשטרה בדובאי, דאחי ח'לפאן תמים, הכחיש ששוחח עם "ידיעות אחרונות", וזאת לאחר שביום שישי האחרון פירסמה בעיתון זה סמדר פרי ידיעה ובה ציטוטים מפי האיש.

הפרסום ב"ישראל היום" מעט מוזר, בהתחשב בכך שב"ידיעות אחרונות" נכתב במפורש כי מפקד המשטרה מסר את הפרטים "לשני אנשים שנפגשו איתו לבקשת 'ידיעות אחרונות'", ולא למי שהציגו את עצמם בפניו ככתבי העיתון. גם בידיעה הבוקר ב"ישראל היום" מוזכר הנוסח הזה. על פניו, נראה ש"ידיעות אחרונות" השיג באופן ממזרי פרטים בלעדיים על חקירת המשטרה, והפרסום אילץ את מפקד המשטרה להוציא הודעת הבהרה. תרגום הודעה כזו לידיעה מעיד על מוטיבציה מוגברת מצד "ישראל היום" לנגח את העיתון המתחרה. גם התיקון הנוסף מפי הכתב האלמוני של "ישראל היום", שלפיו הדרגה שניתנה ב"ידיעות אחרונות" למפקד המשטרה היתה שגויה (הוא אינו "קולונל" אלא "לוטננט ג'נרל"), קנטרני במיוחד. קטנוניות כזו, מוטב לה שתיעדר ממערכות החדשות הגדולות ותישמר למבקריהן.

קוף תקרא לסבא שלך, לא שלי

בתחתית שער "הארץ" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת אור קשתי וצפריר רינת, ולפיה המדען הראשי במשרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, כופר בשתי תיאוריות המקובלות על רוב מוחץ של הקהילה המדעית בעולם – התחממות כדור הארץ והאבולוציה. אף שתיאוריית האבולוציה ותיקה ומבוססת יותר מתיאוריית התחממות כדור הארץ, הידיעה ממוסגרת כך שההתמקדות היא דווקא בטענותיו של ד"ר אביטל כלפי תיאוריית התחממות כדור הארץ.

"סערה בארגונים הירוקים", קוראת כותרת הגג לידיעה. הכותרת בשער מנוסחת כך: "המדען הראשי במשרד החינוך: בני-האדם אינם האחראים להתחממות כדור הארץ", והציטוט מפי ד"ר אביטל שנבחר להוביל את הידיעה קורא: "אני מתאמץ לשים את הפלסטיק בפח אשפה רגיל. כדור הארץ לא יושמד. הקב"ה הבטיח לנו". גם כותרת המשך הידיעה בפנים העיתון באה מזווית שימור הסביבה ("הירוקים: לפטר את המדען הראשי של משרד החינוך").

בגיליון המודפס יש לקרוא את גוף הידיעה כדי ללמוד על מידת הכפירה של המדען בתיאוריית האבולוציה (בין היתר הוא מצוטט כמי שאמר כי "אם בספרי הלימוד יכתבו באופן מפורש שמוצא האדם מהקוף – ארצה שהתלמידים ייחשפו לדעות אחרות ויתמודדו איתן. יש הרבה אנשים שלא חושבים שתורת האבולוציה היא נכונה"; וכן: "כאשר התורה שלך מתבססת על תורת ההתפתחות של דרווין והנגזרות שלה, אתה מתבסס על יסודות לא-אמוניים, כלומר, אין אלוהים, יש משהו מקדם, והיו התפתחויות כאלה ואחרות אקראיות, שהביאו אל היצור שהוא נזר הבריאה – שזה האדם").

הסבר אפשרי למסגור הירוק של הידיעה על פני המסגור האבולוציוני הוא שמתנגדי פליטת הפחמן מקובצים בארגונים בעלי קשר ישיר ושוטף עם כתבים לענייני הסביבה בכלי התקשורת. מדענים המתנגדים לתיאוריה שמציג ד"ר אביטל, שלפיה הישות המכונה "אלוהים" בראה את כדור הארץ ואת המין האנושי, חסרי ארגונים מסודרים ומחלקות יחסי-ציבור תואמות.

התערבות גלויה, התערבות סמויה

ביום שישי האחרון פירסם עמוס שוקן במדור הדעות של "הארץ" מאמר בזכות מינויה של גליה מאור לתפקיד יו"ר דירקטוריון בנק לאומי. בתחתית המאמר צוין כי "הכותב הוא המוציא לאור של 'הארץ', המנהל קשרים עסקיים בתחומי מימון, פרסום ומנויים עם בנק לאומי". את סבר פלוצקר הגילוי הנאות הזה רחוק מלספק. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב הבוקר פלוצקר על "עיתון לבעלים חושבים" (לאורך כל הטור שלו נמנע פלוצקר מלהזכיר את השמות המפורשים "הארץ", "דה-מרקר" ו"עמוס שוקן").

"אם רופרט מרדוק, הבעלים של 'וול-סטריט ז'ורנל', היה מפרסם בעיתונו מאמר הקורא למנות מישהו לראש בנק-אוף-אמריקה או להדיח מישהו מראשות גולדמן-זקס, היתה דעת הקהל האמריקאית מזדעזעת", כותב פלוצקר. "גם בארץ נמנעו בדרך כלל הבעלים של אמצעי התקשורת מלהתערב בגלוי, באמצעות מאמרים חוצבי להבות בעיתונם, בהליך מינוי של ראשי בנקים מסחריים. הרי מעורבות כזו מדליקה סערה פובליציסטית תחת הכותרת 'עיתון והון'. מלבד שני מקרים, שניהם באותו עיתון פרטי ועם אותו בעלים פרטי".

פלוצקר מכוון, נוסף על המאמר של שוקן מיום שישי האחרון, למאמר שפירסם מו"ל "הארץ" בשנה שעברה, ובה חיווה דעתו על יו"ר בנק הפועלים דאז, דני דנקנר. "שני המאמרים לא היו מוצאים את דרכם לדפי העיתון שלו עצמו אלמלא נכתבו על-ידי בעל הבית", קובע פלוצקר. "אני מכיר את העורכים של המוסף הכלכלי של אותו עיתון – מעבודתם – ואני סמוך ובטוח שהם היו פוסלים מאמר שכזה, מחמת רמתו המקצועית והעיתונאית הירודה [...] איזה זעם קדוש היה נשפך מעל דפי 'העיתון לאנשים חושבים' אילו העז אחד הבעלים של ערוץ טלוויזיה מסחרי להפקיע זמן שידור במהדורת החדשות של יום שישי בערב [...] כדי להודיע לקהל הצופים מה דעתו על מינוי מנכ"ל או יו"ר לאחד הבנקים בישראל".

יש מידה רבה של צדק בטענותיו של פלוצקר, אך כלל לא בטוח שעדיפה התערבות סמויה, שבה בעל המאה נמנע מלהפוך לבעל הדעה, אך נותן השראה לפובליציסטים שמועסקים על-ידיו.

בין לאור לאלון

במדור הדעות של "מעריב" מנתח רן יגיל את הפואטיקה של יצחק לאור, על רקע ההאשמות כי הסופר והמשורר הטריד ותקף מינית נשים רבות לאורך עשרות השנים האחרונות. "הפואטיקה של לאור", פוסק יגיל, "נשענת ברובה על אורבניות המלווה במין ואלימות". יגיל מביא דוגמאות משני שירים מאת לאור. בסיום רשימתו תוהה הכותב, "איך זה שבעיתון אינטלקטואלי ומכובד כמו 'הארץ' חוגגים את הסקופ התקשורתי על הרב מוטי אלון על ימין ועל שמאל [...] אבל מצניעים לכת בפרשת יצחק לאור, העובד וכותב בעיתון זה".

תשובה חלקית עולה משולי מאמר שמפרסם גדעון לוי ב"הארץ", מאמר שעיקרו פורום תקנה ותגובות הציבור הדתי לפרשת הרב מוטי אלון. בסיום מאמרו משווה לוי בין היחס של הציבור הדתי לאלון ובין יחס הציבור השמאלני ללאור. "המשורר יצחק לאור עומד לבדו לגורלו", כותב לוי, "אין תקנה שתבדוק את החשדות, הכל נחשף לציבור מיד, אולי אפילו באורח מופרז; אין 'שבר' בשמאל ולא 'קריעה' במחנה השלום, תלמידיו של לאור לא מצטלמים איתו בנשיקות ובחיבוקים דביקים ומביכים ולא כותבים מאמרים נסערים בעיתונות. ומולו – הצגות התמיכה המתוקשרות היטב עם הרב במושבה מגדל, אחרי שתיקה מחפירה של שלוש שנים מצד תקנה".

דיווח משועבד

בראש מדור חדשות החוץ של "מעריב" מתפרסם הבוקר דיווח מאת רג'יב צ'אנדרסקארן, שליח ה"וושינגטון פוסט" המתלווה לחיילי הצבא האמריקאי שלוחמים באפגניסטן. דיווחו הוא דוגמה בוטה לסיקור מגויס. ציטוט לדוגמה: "הם התקדמו בקושי דרך בוץ עד גובה הברכיים, עם ציוד במשקל 50 קילוגרם על גבם, ואצבעותיהם דבוקות להדק רובי אם-4, ללא הרף תרים אחרי מורדים". מהדיווח קשה לחלץ מידע על ההתפתחויות במלחמה. לכל היותר ניתן ללמוד על מצב הרוח בקרב הלוחמים – המורל גבוה.

ענייני תקשורת

אמיר טייג מדווח ב"דה-מרקר" כי קבוצת "הארץ" מחדשת את המשא-ומתן עם טייגר הולדינגס וקרן ההשקעות סקיי למכירת אחזקותיה בפורטל וואלה.

כפולת עמודים ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת למשבר החריף ברשות השידור. רז שכניק מראיין את מוטי קירשנבאום, עוזי פלד ודוד ויצטום. נוסף לכך מתפרסם מאמר מאת ירון דקל, הקורא לנתניהו לא לנטוש את מחויבותו לשידור הציבורי, שאותה הביע לפני כשנה, ערב הבחירות לכנסת. "האם גם עכשיו תהיה מוכן למנות איש מקצוע מהשורה הראשונה", שואל דקל את נתניהו, "או שתיענה לעצות אחיתופל של יועצים מטעם שמביאים לפניך שמות שהמכנה המשותף שלהם הוא: מי מהם יהיה יותר נאמן לך". ממאמר המערכת של "הארץ" עולה דרישה דומה: "הצלחת הרפורמה תלויה בנכונותו [של נתניהו] לוותר על נוחותו הפוליטית ולמנות לרשות הנהלה מקצועית ועצמאית, לטובת הצלת השידור הציבורי".

בתחתית הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר מודעה צבעונית הקוראת: "לאדם, מזל טוב בהגיעך לגיל מצוות". על החתום – "משפחת 'ישראל היום'". בברכה לא מצוין מי הוא אותו אדם הזוכה לכבוד כזה מהעיתון, אך יש להניח כי מדובר באדם ארתור אדלסון, בנו של שלדון אדלסון, שנולד לפני י"ג שנים.