אנשי משטרה בחוף חופית דרומית לאשקלון, היכן שהתגלו חביות נפץ (צילום: צפריר אביוב)
המצב הלאומי
הכותרת הראשית של "הארץ": "שתי חביות נפץ התגלו בחופי הדרום. הערכות: נסיונות פיגוע מהים יגברו". כותרת הידיעה שמתחת לראשית: "ברק: בלי הסדר עם סוריה אנו עלולים להגיע למלחמה כוללת" (עמוס הראל).
רקע לאומי
"חשד לרדיפה על רקע לאומי" היא לשון אחת ההפניות על שער "הארץ", המכוונת את הקוראים למאמר המערכת, היוצא נגד ההחלטה להסיר את חסינותו של ח"כ סעיד נפאע (בל"ד) ולהעמידו לדין באשמת ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. נפאע מכחיש את הדברים. "הארץ" חושב שסתם נטפלים אליו כי הוא ערבי.
"רדיפה על רקע לאומי" היא בוודאי הכותרת שהיו גיבורי פרשת לאומי מעניקים לסיקור בעיתונים הכלכליים את המאבק על זהותו של היו"ר המיועד של הבנק. הצדדים כבר מתבצרים בעמדותיהם: מי לדגלו של שר האוצר (וראש הממשלה המתחבא מאחוריו), מי לדגלה של גליה מאור, מי לדגלם של המועמדים – בעיני עצמם או לא בעיני עצמם – האחרים, ומי לדגלם של האינטרסנטים האחרים בסיפור. אולם ממלחמת ההשמצות המתנהלת מאחורי הקלעים יוצאים כולם מרוחים בדיו.
"בנק ישראל יאשר מועמדות מאור" היא הכותרת הראשית של "גלובס", ומעליה נכתב בקטנטן: "הערכות בסקטור העסקי". גם ב"כלכליסט" הכותרת היא "בנק ישראל צפוי לאשר את מינוי מאור ליו"ר". כותרת טור הפרשנות בעמוד הפותח, של משה גורלי, היא "כשר אבל מסריח". "מאור היא הבחירה הטבעית" מצוטט אלפרד אקירוב, מבעלי המניות בלאומי, בכותרת הראשית של "עסקים". על שער "דה-מרקר" מתפרסמים הטורים "בכל זאת גליה" ו"בכל זאת לא גליה" (כנראה שהעורכים ב"דה-מרקר" אוכלים עם גליה ארוחת צהריים מדי יום שני, לפני שהם סרים יחד לשירה בציבור, והשם הפרטי, "גליה", נשאר תקוע להם ביד הרושמת והגיע לכותרת בעיתון. בשבוע הבא, טורים עם הכותרת: "למה כן יובלי" ו"למה לא יובלי").
בגדול ניתן לסכם את טורי הפרשנות בעיתונים כשייכים לאחד משני מחנות: אלו הסבורים כי מדובר במינוי כשר אבל מסריח, ואלו הסבורים כי מדובר במינוי מסריח אבל כשר. כרגע זה לא נראה כהבדל גדול, ככל שיתקרב מועד המינוי הפערים צפויים להתרחב. בנק ישראל עוד לא נכנס לתמונה. לכאורה גם לא ראש ממשלת ישראל. היחסים של המוספים הכלכליים ושל עיתוני האם של העיתונים הכלכליים עם לשכת ראש הממשלה ועם הנגיד עתידים גם הם להשפיע על הסיקור.
פסגות השחיתות
פרשת בנק לאומי תופסת את הכותרות בכלכלונים, אולם בעורפה נושפת פרשת פסגות. הידיעה על הפשיטה שערכה הרשות לניירות ערך במשרדי בית-ההשקעות פסגות לא הספיקה להתפרסם בעיתונים ובמוספים המוקדשים לכלכלה, ומצאה את דרכה לעמודי החדשות הנסגרים מאוחר יותר (ב"מעריב" היא קיבלה כותרת ראשית).
תקציר העלילה: סמנכ"ל ברוקראז' דוד אדרי ומנהל חדר מסחר בברוקראז' שי בן-דוד נעצרו בחשד "שפעלו יחד, בדרכי מרמה ובאופן שיטתי, בחשבון הנוסטרו של פסגות, בהיקף של מיליארדי שקלים, כדי לעשות מניפולציה ולהשפיע על שערים של מגוון ניירות ערך" (לשון אתי אפללו ב"הארץ").
האם תתפוס פרשת פסגות את מקומה של פרשת לאומי בסדר היום של העיתונות הכלכלית? נראה שלא. פרשת לאומי, שהפרק הנוכחי שלה הוא המאבק על מינוי היו"ר, נוגעת בשאלת הבעלות על הבנק השני או הראשון בחשיבותו בישראל. ההשלכות הכלכליות והפוליטיות הן בסדר גודל לאומי. פרשת השחיתות לכאורה בבית-ההשקעות פסגות נקודתית יותר, ונוגעת – לכאורה – רק בשני תפוחים רקובים, שכבר לא נמצאים בפסגות ממילא.
בכל זאת, יש לקוות שהכלכלונים יגייסו לעניין את התחקירנים המקצוענים שלהם, אלה שעדיין לא פוטרו (ופנו להשכיר את שירותיהם בשוק הפרטי למרבה במחיר). הפרשה הנוכחית בפסגות מצטרפת לשרשרת של פרשות קטנות וגדולות בבתי-השקעות – הראל ומנורה-מבטחים, אם למנות את המתוקשרות ביותר – שבהם עובדים, זוטרים כבכירים, ניצלו את קרבתם לכסף הגדול של הציבור כדי לקחת ממנו קצת (או הרבה) לעצמם.
המשותף לרוב הפרשות מהסוג הזה, מבחינה עיתונאית, הוא שהן נחשפו אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה, החליפו זהות ורעמה והמשטרה כבר בעקבותיהם על סוסים משלה. העיתונים הכלכליים לא הוכיחו את עצמם עד כה כאלופים בסיקור פלילי. אולי הגיע הזמן שזה ישתנה.
אוהב את החיים
יש עובדים שמקום עבודתם מקרב אותם אל ערימות של כסף והם מתפתים ליטול ממנו, ויש עובדים שמקום עבודתם מקרב אותם אל יעדי בילוי ברחבי העולם והם מתפתים לחגוג עד אור הבוקר. כך לפחות עולה מדיווחי העיתונים על מעלליו של שר התיירות סטס מיסז'ניקוב בביקורים ממלכתיים בעולם.
מה שהחל כדיווח נקודתי – שאמנם הובלט אתמול ב"מעריב" והגיע לשער – על החמצה של השר פגישה רשמית עם אנשי עסקים במדריד, והעדפתו לבלות במועדון במקום – הופך היום לשטף דיווחים לא נעימים, ונראה כי כל עיתון קיבל לידיו חומר על יעד אחר על פני הגלובוס שבו שר התיירות בילה במקום לעבוד.
ב"הארץ" השר מגיע לשער, עם הכותרת "עלילות שר התיירות מיסז'ניקוב במינסק: שעתיים של פגישות וסוף שבוע של בילויים" (ברק רביד). ב"ידיעות אחרונות" השר מקבל מחצית מעמ' 11 ("שר התיירות חגג גם בברזיל"), ב"גלובס" חפרו לו בפייסבוק. כנראה שישראל-ביתנו למדה משהו מהשותפות הקואליציונית עם ש"ס: לשכת השר, כפי שמסתמן, מצאה קו הגנה והיא מאשימה את העיתונים ב"רדיפה שעולה ממנה ריח של גזענות ושנאת עולים". במקום זאת היו יכולים לטעון פשוט שהבילויים במסעדות ובמועדוני הלילה היו בגדר התרשמות מקצועית ממתקני התיירות בארצות זרות.
רדיפה
"רדיפה" היא מן הסתם הכותרת שהיו נותנים בני הזוג נתניהו ומקורביהם לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הם כבר התלוננו בזמנו כי באותו יום שישי שבו התפרסמה בהבלטה גדולה פרשת התביעה של עוזרת הבית של שרה נתניהו, נדחקו חדשות כמו נסיון הפיגוע בירדן. היום דוחקת כותרת ראשית אחרת בעניינה של נתניהו חדשות מסעירות עוד יותר, כמו נסיון פיגוע ביזארי דרך הים, הפשיטה על פסגות ומה שהיה אמור להפוך לכותרת הראשית של עיתון כמו "ידיעות אחרונות" – לכידתו של "הפדופיל שיצר קשר עם אלף קטינות".
במקום לגדף את הפדופיל, בוחרים עורכי העיתון להפנות את הכותרת הראשית הכתובה בלשון מזלזלת, אל אשת ראש הממשלה: "שרה, החברה שלה וסיכול מינוי השגריר באו"ם". הידיעה, שמביא שמעון שיפר, עוסקת במייל ששלחה "אשת הסוד של שרה נתניהו", אחת בשם ברכה שור, לאלון פנקס, מי שהיה מועמד להתמנות לשגריר באו"ם. "מי שקובע זאת היא. עשיתי ככל יכולתי – אולי עוד אצליח לשנות את דעתה" הוא הציטוט מהמייל שהעיתון בוחר לעטר בו את השער.
מבחינת העיתון, יש כאן קיום של הבטחה: עיתונאיו קבעו כי אשת ראש הממשלה מתערבת בענייני המדינה, ראש הממשלה הכחיש, והנה באה ההוכחה (גם אותה מכחיש נתניהו בתוקף). מבחינת הקוראים, יש כאן הפרה של הבטחה: העיתון אמור לספק מידע הוגן ונטול פניות, ולא לגרור את הקוראים למלחמות פרטיות של אנשיו – המו"ל, העורכים או הכתבים.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)
האם אכן מדובר במלחמה פרטית? "לכל ראש ממשלה יש ידיד משפחה, איש סתרים, שותף סוד, שמרבה לפקוד את ביתו ולחלוק איתו את בעיותיו. גם לבנימין ושרה נתניהו יש קשר כזה. ההבדל בינם לבין זוגות אחרים בפוליטיקה הוא שהם מקפידים להכחיש לחלוטין את דבר קיומו", כותב שיפר בפתח הכפולה הפותחת של "ידיעות".
אם כן, גם שיפר ו"ידיעות אחרונות" יודעים שלכל סיר יש מכסה, ולכל איש ציבור יש רעיה, ואי-אפשר לבשל בלי מכסה, כידוע. והנה גם באותה ידיעה עצמה של שיפר מוזכר כי נילי פריאל, רעייתו של אהוד ברק, היתה מעורבת בבחישה מאחורי הקלעים בין רעיות המנהיגים. אלא שעל פריאל העיתון אינו מותח ביקורת. על נתניהו כן.
היום טוען שיפר, וטוען "ידיעות אחרונות", כי העיתון אינו מטפל בשרה נתניהו, אלא בשקריו של בעלה, שמכחיש את התערבות אשתו בענייני המדינה – התערבות שלעיתון אין לכאורה השגות עליה כשלעצמה. אלא שגם זו העמדת פנים – אחרת איך ניתן להסביר את הפרסומים הרבים ב"ידיעות אחרונות" על התערבותה של שרה נתניהו בענייני המדינה?
סיכומו של דבר: מה שלמדים קוראי "ידיעות אחרונות" מהסיקור השלילי שמקבל נתניהו בעיתונם בשבועות האחרונים הוא זה: העיתון של המדינה והראש של המדינה, שניהם אינם כנים איתנו. יכול להיות גם, כמובן, שלא צריך להאמין למה שכתוב ב"ידיעות אחרונות", ושנתניהו ו"ידיעות אחרונות" אומרים וכותבים דברים כהווייתם. זה אולי אינו שקר, אבל בוודאי סתירה לוגית.
פחות ברנדו, יותר סטאלון
כבר בסרט הראשון שבו כיכב אלביס פרסלי, כותב היום אורי קליין בכתבת השער של "גלריה", "ניכרו שתי בעיות שילוו את פרסלי לאורך כל הקריירה הקולנועית שלו: ראשית, שאין זה משנה במה הסרט עוסק ולאיזה ז'אנר הוא משתייך, כיוון שזהו סרט בהשתתפותו של פרסלי, העלילה חייבת להיעצר מדי פעם כדי שפרסלי יוכל לבצע שיר, בין שזה מתאים לסרט ובין שלא. הבעיה הזאת בלטה במיוחד באחד מסרטיו החריגים ביותר של פרסלי, המלודרמה הרומנטית 'Wild in the Country' מ-1961 [...] גם בסרט הזה נקטעה העלילה מספר פעמים כדי שפרסלי יוכל לפרוט על גיטרה ולבצע שיר באוזניהן המשתאות של אחת משלוש הנשים שעימן הוא היה מעורב בסרט (בביקורה באחרונה בישראל סיפרה השחקנית מילי פרקינס, שהופיעה בסרט בתפקיד אחת הנשים האלה, שאחרי צילום הסצינה שבה פרסלי שר לה, הוא פרץ בצחוק, פנה אליה ואמר: 'זה מטופש, לא?').
"הבעיה השנייה [...] היתה שפרסלי, שנהפך לכוכב קולנוע כאשר מרלון ברנדו היה בשיאו, שנה אחרי מותו של ג'יימס דין, נדמה כמי שמנסה לחקות את שני השחקנים האלה (שאמנם, על-פי הכרזותיו של פרסלי עצמו, היו בין השחקנים האהובים עליו, עם סטיב מקווין וקלינט איסטווד). הופעותיו שופעות מניירות. בראייה לאחור, למרות שהוא נהג למלמל כמו ברנדו, הופעתו מזכירה פחות את זו של השחקן הנערץ עליו ויותר את זו של סילבסטר סטאלון".
הידיד
גם סילביו ברלוסקוני מזכיר יותר בהתנהלותו את סטאלון מאשר את ברנדו, אולי לכן העיתונות הישראלית מעריצה אותו. הכבוד והיקר ממשיכים להישפך על ראשו גם היום: "מהרגע הראשון שברלוסקוני דרך על אדמת ישראל, ברדתו מהמטוס שהנחית אותו בנמל התעופה בן-גוריון, היה ברור שזהו ביקור של ידיד אמיתי", נכתב בפתח הדיווח של מנחם גנץ, איתמר אייכנר וצבי זינגר. מדוע נצרכים שלושה כתבים לצורך הדיווח על כך? ובכן, נצרכים לפחות שלושה עיתונאים מנוסים בעלי חושים חדים ומקורות אמינים במיוחד כדי לזהות ידידות אמיתית אצל מנהיג זר כשהוא רק יורד מכבש המטוס.
ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, אתמול ביד-ושם (צילום: אביר סולטן)
"בא מאהבה" היא כותרת הדיווח ב"ידיעות אחרונות", שגם היום מגיש את תפריט הארוחה של הידיד. עיתון מצחיק, "ידיעות אחרונות", חבל רק שהבדיחה היא עלינו.
התמונה המרכזית על "הארץ" מראה את ברלוסקוני מחייך, ראשו מורם: "ברלוסקוני בביקורו בישראל, על אחמדינג'אד: כבר היה לנו מטורף כזה בהיסטוריה". אפילו את השמאלנים מ"הארץ" הצליח הידיד לכבוש.
ידיעות אחרונות מארץ הישראלים והערבים
"החברים במצרים מסרבים להאמין לסיפורים של בני הזוג אל-ערוסי על הישראלים הטובים", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "'הם בטוחים שאתם חיות, אבל אנחנו מצפצפים עליהם. אף אחד לא יגיד לנו איך להתנהג לאנשים שהצילו את חיינו ובראו לנו משפחה'", מצוטטים בכותרת בני הזוג אל-ערוסי, בנקאי קהירי ואשתו, שעברו בארץ טיפולי פוריות מוצלחים.
"משינדלר לאבו-כביר?", שואלת אחת ההפניות על שער המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות. "מנחם שטרן, שמשפחתו שרדה את השואה בזכות אוסקר שינדלר, מצהיר: אפר את חוק המסתננים". בכתבה בעמודים 8-9 מצולם שטרן, אלוף-משנה במילואים, כשהוא מצית סיגריה לאדם שחום עור שמכונה בכיתוב התמונה "פליט" (שם, כנראה, אין לו).
הישראלים, אם כן, הם יפים, ואם להאמין ל"הארץ", למשל במאמר המערכת שלו היום, גם הערבים הם אחלה. מצבנו, אם כן, טוב. עכשיו צריך רק שהערבים יתחילו לקרוא "ידיעות" והישראלים את "הארץ".
המגזין
"המגזין" של "מעריב" מוקדש היום ל"20 שנה לנאום ששינה את פניה של דרום-אפריקה", ומציע שלל מאמרים וכתבות על אודות האפרטהייד בדרום-אפריקה, ביטולו והשלכותיו המקומיות והעולמיות. גולת הכותרת היא ראיון (מתורגם) עם פרדריק וילם דה-קלרק, הנשיא הלבן האחרון של המדינה האפריקאית. הנה, ניתן לכבד את הקוראים גם בעיתון היומי.
ענייני תקשורת
לודיטים למיניהם יעדיפו שלא לקרוא את הכתבה של עידו הרטוגזון ב"גלריה". עופר נמרודי ודאי יעדיף שלא לקרוא את המאמר של נדב איל המתפרסם היום במדור הדעות של "מעריב".
"ארי שביט עלה על כולם באמירות מתנשאות חסרות שחר שמעלות חשש כי שביט הפך מאינטלקטואל לבריון", אומרת יפעת ארליך לערן סויסה, המראיין אותה ב"מעריב" על נטישתה את אולפן התוכנית "מועצת החכמים" לאחר שהשתלחו בה שם.
סבר פלוצקר כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" על הריכוזיות במשק. "'ריכוזיות' היא מלה שאמורה לבטא את העיוות הבסיסי של המגזר העסקי הישראלי, שבו שולטות חמש, עשר, חמש-עשרה משפחות הון", הוא פותח, רק כדי לקעקע את הקביעה הזו. לפי פלוצקר, ריכוזיות אינה מופיעה כבעיה של מדינת ישראל בדו"ח ה-OECD או במחקרים אחרים שהוא מזכיר, ואנשי העסקים הישראלים הגדולים הם בכלל "מתעשרים חדשים" ולא קיימת כאן אוליגרכיה ותיקה וריכוזית באמת.
פלוצקר מעלה סדרה של שאלות אחרות שהן לדעתו חשובות ובעייתיות: מבנה השליטה הפירמידי של חברות בארץ והניצול לרעה של שליטה בחברה, ומקנח בגערה: "אבל למה להתעסק בשאלות המורכבות והחשובות של מבנה ושליטה אם אפשר להתעסק בזעקות שבר על 'ריכוזיות'?". ברור לכל למי מכוון פלוצקר את חציו: לעיתון "דה-מרקר" שחרת על דגלו בעת האחרונה את המלחמה בריכוזיות. הרי הצעת פשרה: "דה-מרקר" יילחם בריכוזיות, "ידיעות אחרונות" יילחם בבעיות של מבנה ושליטה. קדימה פלוצקר.
"זו לא רק העבודה העיתונאית שמבליטה את אסייג. בעולם המאוד גברי של עיתונות הספורט, אסייג היא האשה הבכירה ביותר", כותב לי-אור אברבך הנמרץ בראיון עם אופירה אסייג ב"גלובס". המשפט כנראה איבד חלקים בעריכה, והיה צריך להיכתב כך: "זו לא רק עובדת היותה אשה שמבליטה את אסייג. בעולם המאוד גברי של עיתונות הספורט, היא מצליחה להיות וולגרית ורדודה יותר מכל גבר".
"מה שהכי חשוב בפסקי דין אלה הן הקביעות על היחס של התחקירנות הבידורית לזכויות אדם בסיסיות", כותב מתי גולן על פסק הדין בעניינו של אחד הנאשמים כתוצאה מתחקיר הפדופילים של דב גילהר בערוץ 10.
"ברשת, אין מקום בטוח", טוענת כותרת הידיעה הראשית בעמ' 7 של "ישראל היום", שמקדיש היום עמודים רבים לסיקור תופעות הקשורות בצורה זו או אחרת בפדופיליה. זו בוודאי כותרת אירונית למי שקורא אותה באתר של "ישראל היום". מעניין אם זו הגישה שמנחה את אנשי "ישראל היום" העובדים על אתר אינטרנט חדש.