התרגלנו כבר לכך שראש הממשלה לשעבר נתניהו מתנהל כ"טרול" אינטרנטי מצוי, חסר עכבות, המשתמש בכל התרחשות והתפתחות כדי להשיג רווח פוליטי קצר-טווח, גם אם פירוש הדבר לסלף, לכזב, להוציא דברים מהקשרם ולהחליש את מוסדות המדינה ואת הממלכתיות הישראלית.
מה שטרם התרגלנו אליו הוא שגם הקוראים תיגר על נתניהו, ובמקרה הזה ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד, הולכים בדרכי נתניהו ומאמצים רטוריקה משיחית והתנהלות רודנית. האם הם לא הבטיחו לגמול את הפוליטיקה הישראלית מהתנהלות כזו בדיוק?
הכוונה, כמובן, להסכם הגז עם לבנון. הסכם "היסטורי", כדברי לפיד, שמסעיר את הציבוריות הישראלית בשבועיים האחרונים, אחרי שהתנהל תקופה ארוכה מבלי שיעורר כמעט עניין. הסכם היסטורי? זה לא הסכם שלום, גם לא הסכם נורמליזציה, אפילו לא הסכם אי-לוחמה. הוא לא יביא בוננזה כלכלית ולא שקט לדורות. אין בו גם ערך ביטחוני יוצא דופן. הוא גם לא הסכם גבולות פורמלי. אז למה לכל הרוחות הוא מרעיש עולמות?
לפיד זקוק לקראת הבחירות להישג אותו יאדיר לממדי הסכם אברהם ואת עצמו לממדי צ'רצ'יל, נתניהו זקוק לחריץ דרכו יחדיר את תעמולת הבחירות שלו וירוקן את שאריות הדיון הענייני
כי פוליטיקה. כי לפיד זקוק לקראת הבחירות להישג אותו יאדיר לממדי הסכם אברהם ואת עצמו לממדי צ'רצ'יל, או לפחות לממדי נתניהו. כי נתניהו זקוק לחריץ דרכו יחדיר את תעמולת הבחירות שלו וירוקן את שאריות הדיון הענייני מכל סוגיה שבעולם.
כי ביידן לוחץ והאמריקאים הם נותני הטון. לא מדובר אפילו בהסכם של ישראל עם לבנון, אלא התחייבות של כל אחד מהצדדים לצד שלישי - ארצות הברית של אמריקה. כי במגרש הישראלי משחקת אחת מחברות הגז והנפט הגדולות בעולם, שברון, והיא אמריקאית. כך קרה גם בפעמים קודמות שאינטרסים מסחריים אמריקאים בתחום האנרגיה אותגרו בישראל: הממשל האמריקאי לחץ על ממשלת ישראל להיכנע לדרישות קודמתה של שברון, נובל אנרג'י.
אגב, אתם בוודאי זוכרים מה קרה כששברון נכנסה בנעליה של נובל, והיה חשש ששברון תיקלע לפלונטר מדיני בשל אחזקותיה במפרץ. חיש קל הגיעו הסכמי אברהם ופתרו את הקושי. צירוף מקרים? אולי. החליטו אתם אם הזנב מקשקש בכלב או להיפך. מה שברור הוא כי מדינות מקדמות לא אחת אינטרסים כלכליים פרטיים בכסות של אינטרסים ביטחוניים וראו זה פלא - האינטרסים הכלכליים של החברות אותן המדינות משרתות ברורים כשמש ואילו אלו של המדינות - לוטים בערפל כבד.
אירופה תחכה
ברקע ההסכם בוערת כל העת המתקפה הנפשעת של רוסיה על אוקראינה, ומשבר האנרגיה שיצר פוטין. משבר האנרגיה משכיח מכל נביאי האקלים את נבואותיהם ומדרבן אותם לחלץ מן הים כל מולקולת גז, או "מולקולת חופש" כפי שטראמפ נהג לקרוא לה. נשכחת העובדה שגז הוא דלק מאובנים ששריפתו פולטת גזי חממה, ושהוא עצמו גז חממה אגרסיבי הנפלט בשלבי ההפקה וההולכה.
האם ההסכם אכן יעזור בהתמודדות עם משבר האנרגיה שיצרה רוסיה? לא. ההסכם פותח את האפשרות לשווק לחיפוש גז חמישה "בלוקים" נוספים צפוניים ומכאן חשיבותו לאמריקאים, שדחפו נמרצות להסכם. האמריקאים חותרים כעת לסחוט כל טיפת גז מכל מאגר בתבל עליו יש להם השפעה, על רקע משבר האנרגיה העולמי והעימות באירופה. בנוסף, אצה הדרך לאמריקאים גם על רקע סיום הקדנציה הקרוב של נשיא לבנון עאון, הגורם היחיד מולו ניתן היה לקדם כעת עסקה כזו.
אולם עם כל המרץ האמריקאי, הגז הטמון במאגרים שבשטח המחלוקת, אם בכלל יש כזה, יהיה זמין לשיווק רק בעוד שנים ארוכות, אחרי שיסתיימו הליכי החיפוש והפיתוח. שלא לדבר על כך שטרם נפתרה בעיית ההולכה שאף היא מצריכה השקעות גדולות, בצנרת או במתקן הנזלה, ותארך זמן ממושך. גם אז, וגם לפי ההערכות הנדיבות ביותר, מדובר בכמות גז זעירה ביחס לצרכיה של אירופה. שלא לדבר על כך שלוח הזמנים הרלוונטי מתנגש עם יעדים מוצהרים של מדינות אירופה לקדם במהירות כלכלה דלת פחמן, על רקע משברי האנרגיה והאקלים.
מה שבטוח
אז מה יש בהסכם? בעיקר אין בו. אין בהסכם שום הישגים של ממש לישראל, כלכליים או ביטחוניים. מנגד, אין בו גם, כפי שטוען נתניהו, ויתורים או סיכונים ממשיים.
ראשית, מאגר כריש כבר נמצא ברשותנו והגז ממנו היה זורם, ירצה נסראללה או לא. אין בהכשרת הדרך להזרמת הגז מכריש שום רבותא. שנית, אין שום ודאות שיש גז במאגר קאנה ולכן אין באמת משמעות לוויתור הכלכלי שעשתה ישראל. גם אם יימצא שם גז, מדובר בכסף קטן במושגים ישראליים.
האם ההסכם תורם לביטחון ישראל? לא באמת. אין כל משקל לשיקול הביטחוני של "אסדה מול אסדה", שהרי חברת טוטאל הצרפתית היא זו שתקים את האסדה, ככל שיימצא במאגר קאנה גז. ישראל לא תעז לפגוע באסדה צרפתית.
יש בהסכם נקודת חולשה ביטחונית-מדינית: אין בו מגבלות על העברה עתידית של האחזקה במאגר קאנה, ככל שיימצא בו גז, לידיים שאינן רצויות לישראל
באשר למאגר כריש, ישראל יודעת להגן על נכסיה ואף הוכיחה זאת אך לאחרונה, כשיירטה מזל"טים של חיזבאללה שנשלחו לעבר המאגר. גם נסראללה יודע זאת היטב ולכן אין בוויתורים מצד ישראל משום פגיעה בכוח ההרתעה שלה, ואין באיומים מצד נסראללה כדי להכתיב משוואת כוחות אזורית חדשה.
לבסוף, בניגוד למידעים שגויים ופופוליסטיים שרצים ברשתות חברתיות, לא תהיינה מגבלות על תנועת כלי שיט ישראליים במים הכלכליים הלבנוניים ומי שטוען כך פשוט מקשקש.
מאידך, יש בהסכם נקודת חולשה ביטחונית-מדינית: אין בו מגבלות על העברה עתידית של האחזקה במאגר קאנה, ככל שיימצא בו גז, לידיים שאינן רצויות לישראל (הנוסח הנוכחי אינו סוגר את כל הפרצות האפשריות), ואין בהסכם מגבלות על חברות איראניות להשתתף בסבבי קידוחים עתידיים בלבנון.
לא מריח, לא מסריח
האם ההסכם טוב לישראל, למשק האנרגיה שלה ולביטחון האנרגטי שלה? לא. ההסכם אכן מגדיל את סיכויי ההצלחה של הסבב הרביעי של מכרזי חיפוש גז בישראל עליו הכריזה אלהרר, וגם כאלו עתידיים בלבנון, ככל שיהיו כאלו. רק חבל שהתוצאה תקדם את יצוא הגז מישראל, כשהעתודות הנוכחיות תספקנה לישראל לפחות מ-20 שנה, עתודות הגז המקומיות שטרם אומתו תלויות על העץ, וקצב המעבר של ישראל לשימוש באנרגיות מתחדשות מזכיר צב גידם.
חבל עוד יותר לקדם יצוא גז ואולי גם הקמת מתקני הנזלה לטובתו, כשהליכי ההנזלה, הגיזוז והשינוע הינם עתירי פליטות מתאן - גז חממה עוצמתי מאד (10%-20% מהמתאן ייפלט בתהליכים אלו, על פי טיוטת דו"ח ועדת אדירי 2, שדנה בייצוא הגז). לרגע נשכח מאיתנו משבר האקלים המאיים, על רקע צהלות השמחה הסינטטית שהביא עמו ההסכם.
מעל הכל - חבל שמדינת ישראל אינה משקיעה את אותו מרץ בקידום כלכלה דלת פחמן, חשמל סולארי, אגירת אנרגיה, פיתוח מקורות חשמל נקי נוספים, התייעלות אנרגטית וניהול ביקושים.
ההסכם הזה הוא הסכם למל"מ - לא מריח, לא מסריח. לא היסטורי ולא בטיח. הסכם חסר ברק מחד ונטול סיכונים והפסדים יוצאי דופן מאידך. איפה בכל זאת הסירחון? במישור הדמוקרטי, בריצה לאשר הסכם בתקופת ממשלת מעבר, וללא אישור הכנסת. הנפנוף במלחמה פוטנציאלית נראה כתירוץ בלבד להסביר את הדחיפות הפתאומית בחתימה על ההסכם. גם הבהילות בתחילת ההפקה ממאגר כריש נראתה תמוהה, אחרי שבמשך שנתיים הם עצמם עיכבו את עצמם לדעת. דווקא לפיד, שמתהדר בהנחלת "פוליטיקה אחרת", מעביר הסכם כזה מעל ראשה של הכנסת. האם לא שבענו מתרגילים מאוסים מסוג זה?
סיכומו של דבר, שוב ישראל מתנהגת כרפובליקת בננות. שוב אנחנו מוצאים עצמנו כסטטיסטים במחזה שנכתב על ידי גדולים מאיתנו. אז בפעם הבאה שתשמעו מפוליטיקאי משפט אליו השתרבבה המילה "היסטורי", היזכרו ששבענו עד זרא מההיסטוריה. הגיע הזמן למנהיג שחושב על העתיד.