לאחרונה התפרסם ב"העין השביעית" טור המברך ומשבח את התוכנית לחינוך בתחום שינויי האקלים שפורסמה על ידי משרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה במאי האחרון. כמובן שיש לברך על פרסומה של תכנית בנושא, אחרי שנים ארוכות של התעלמות והזנחה של החינוך האקלימי, נושא כה משמעותי וחשוב לעתידם של תלמידי ישראל. עם זאת, יתכן שהתשבחות עדיין מוקדמות.
ראשית, תוכנית השרה ל"חינוך בתחום שינויי אקלים" לא כוללת איזכור נושאים בסיסיים בחינוך אקלימי כמו גזי חממה ואפקט החממה, או פתרונות כגון נטיעת עצים, אנרגיות מתחדשות ושיקום הטבע. מה כן מופיע בתוכנית? מסר זהה, שאינו מתפתח, לכל שכבות הגיל מגן עד תיכון, ל"שמירה על סביבה נקייה ואחריות על אשפה אישית". הדבר מעיד על חוסר הבנה בסיסית אודות מהות משבר האקלים. תוכנית כזו עלולה, במקום ללמד ולטעת מודעות באשר למשבר, סיבותיו ופתרונותיו, להזיק ולהנחיל אצל התלמידים כמו גם אצל המורים, הבנה שגויה באשר לטיבו של המשבר ולאופן ההתמודדות איתו.
שנית, נדמה שבמשרדים האמונים על התוכנית לא מבינים את האופי הרב-תחומי של המשבר. התכנית מופנית אל כלל מקצועות הלימוד ולתלמידים בגילאי גן עד י"ב. שוב ושוב נכתב כי התוכנית תילמד "בשיעורי חינוך ובכל המסגרות של החינוך החברתי", במקומות אחרים "הרכז החברתי" לוקח חלק בוועדה ירוקה שתוקם בבית הספר. עם זאת, בכל שכבות הגיל מופנים בתי הספר לשלוח עד שני מורים לפיתוח מקצועי בנושא, וההמלצה החוזרת היא כי יהיו אלה מורים למדעים.
שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון (צילום: אוליבייה פיטוסי)
עולות כאן מספר שאלות. קודם כל, דומה כי במשרד החינוך שבויים בפרדיגמה שגויה המייחסת את נושא שינויי האקלים לתחום המדעי בלבד. כבר בשנת 2019 התפרסמה בכתב העת "אקולוגיה וסביבה" ביקורת על הוראת משבר האקלים בישראל (לרנאו, אלקחר וסלע-שפי, 2019). בביקורת, שהתמקדה בהוראת הנושא במקצועות המדעיים ובתיכונים, נכתב כי ההתייחסות הינה שולית בעיקרה ואינה מתייחסת אל הרב-תחומיות והאפשרות לפיתוח אזרחות פעילה אל מול משבר האקלים. תמוה כי עיקר ההתמקדות של משרד החינוך בכל הנושא להוראת המשבר היא עדיין בפיתוח מורי המדעים ואינה מתרחבת למורים במקצועות ותחומים נוספים.
אלו אינם הליקויים היחידים בתוכנית. מלבד הבעיה המהותית בתוכן, ומלבד הפגם המהותי בהגבלת ההוראה לתחומי המדעים, התוכנית סובלת מפגמים גם באופן ההטמעה שלה במערכת.
כדי לייצר שינוי משמעותי באופי מקום העבודה, כדי להכניס לשיח הבית-ספרי נושא מורכב ומשמעותי, לא די באחוז קטן של עובדי הוראה שיישאו בנטל ההובלה. יש צורך ביצירת קבוצת עבודה משמעותית על מנת להעשיר את המורים ולתמוך בהם. בתוכנית אין שום התייחסות לתחושת הבדידות של המורה.
כרזה של "מורים למען האקלים" בכנס חינוך סביבתי שעסק בתוכנית לימודי האקלים; בית ברל, 6.6.22 (צילום: איתי הכהן)
הוראת משבר האקלים הינה מורכבת ורב תחומית, הנושא קשור לכל תחומי החיים ונשזר בכותרות בעיתונות המופיעות חדשות לבקרים. משרד החינוך שולח את מנהלי בתי הספר אל "תכניות המופיעות בתת-סל 'שינויי אקלים' בתכנית גפ"ן" כדי לספק לתלמידים את המידע על הנושא. יתכן ופעולה זו מתבצעת מתוך הבנה כי הוראת הנושא דחופה וכי הצוותים הפועלים בשטח אינם מוכשרים לעשות זאת, אך ההפניה הינה בעייתית מכמה סיבות:
כאשר גוף חיצוני מלמד תוכן כלשהו, הפעולה משדרת לתלמידים כי הצוות הקיים אינו מוכשר דיו ואינו מבין בנושא, כלומר מפחיתה בערכו של הצוות הקיים. בנוסף, כאשר "ימי שיא" נעשים מחוץ ללמידה היומיומית והשגרתית הפעולה משדרת לתלמידים כי ההוראה השגרתית הינה משעממת וכי הפעילויות ה"משמעותיות" ייעשו על ידי גופים חיצוניים – שוב הפחתה בערך הצוות הקיים.
ובכלל, האם נושא מורכב כמו משבר האקלים ראוי שיילמד רק במסגרת ימי שיא? האם לא נכון יותר ללמד אותו בצורה תהליכית, מכילה ומעמיקה? אם תלמידים יישארו עם שאלות, תחושות קשות, מידע שגוי בסוף הפעילות, או כאשר הנושא יעלה שוב במסגרת החינוכית - לא תהיה לצוות בית הספר אפשרות לתת מענה לכל אלה כיוון שהם לא עברו הכשרה משמעותית בנושא. לא פחות חשוב להדגיש בהקשר זה כי תחום המענה הרגשי בבתי הספר (אגף שפ"י), אינו ערוך לטפל בנושאים כגון "חרדה אקלימית".
כרזה של "מורים למען האקלים" בכנס חינוך סביבתי שעסק בתוכנית לימודי האקלים; בית ברל, 6.6.22 (צילום: איתי הכהן)
במסמך התוכנית לחינוך אקלימי מתוארת הקמה של "קהילה ירוקה בהובלת הנהגת ההורים ומועצת התלמידים" (במסמך, יסודי, חט"ב, חט"ע סעיף 8). כמו סוגיות רבות בתכנית השרה ניתן לברך על רעיון הקמתה של קהילה ירוקה, אך מפתיעה ההחלטה על הובלת התהליך על-ידי הנהגת ההורים ומועצת התלמידים.
האם הצוות החינוכי אינו מוכשר לייצר קהילה שכזו? האם כותבי התוכנית מודעים למערכות היחסים המתוחות הקיימות בין מורים והורים כמעט בכל כיתה ובית-ספר בארץ? מצער, אך מדובר שוב בסעיף אשר בפועל ממשיך ומדרדר את מעמד המורה בכיתה, בבית הספר ובקהילה. בנוסף, עולה החשש כי הקמה של קהילה ירוקה שכזו בהובלת הנהגת ההורים תתאפשר רק בבתי-ספר בהם יש אוכלוסיות חזקות ומבוססות, והפערים בחברה הישראלית יגדלו.
לסיכום, מדובר בצעד ראשון בדרך הנכונה. אך התוכנית רצופה בחוסרים ובאי-דיוקים שהתעלמות מהם תקבע בקרב התלמידים תפיסה לא מדוייקת של משבר האקלים, והדרך בה היא מוטמעת במערכת מערערת את מקומם של הצוותים החינוכיים במערכת.
הילה לרנאו היא מורה למדעים בביה"ס הדמוקרטי בחדרה וחברה ב"מורים למען האקלים"