פוליטיקה

"גורל ממשלת לפיד-בנט יוכרע בשבוע הבא", קובעת הכותרת הראשית של ה"ג'רוסלם פוסט". "האולטימטום של אורבך" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות". "הוא התנדנד, הצהיר שהוא 'על הקצה', וכעת מתכוון לעזוב את הממשלה. ח"כ ניר אורבך מימינה הציב לבנט פרק זמן של שבוע כדי למנוע את פרישתו ולייצב את הקואליציה. במקביל, מגעים לאיחוד בין ימינה ותקווה חדשה".

על שער המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" קולאז' של שישה שערים מהתקופה האחרונה, המבטאים את קשיי הקואליציה: "כמה אפשר עוד לכתוב על קואליציה מתפוררת?", קובלת הכותרת הראשית, המפנה לטורים של נחום ברנע, נדב איל ועמית סגל (בסדר הזה). השאלה בכותרת היא כאילו רטורית, אבל שווה להתעכב עליה.

המילים "כמה אפשר עוד לכתוב על קואליציה מתפוררת" משחקות על סנטימנט ברור מאליו: שעמום. כמה אפשר עוד לאכול פסטה? כמה אפשר עוד ללבוש את אותה שמלה? עד מתי אותה ספה? יאללה לקניון. אבל "ידיעות אחרונות" הוא הרי עיתון, לא סדרת דרמה בנטפליקס. עיתון לא אמור, אף פעם, לשאול "כמה אפשר לכתוב עוד" על משהו. כי התשובה תמיד תהיה: כל עוד זה קורה, אנחנו נכתוב על זה. כי אנחנו כאן כדי לתאר לכם את המציאות, ללא כחל ושרק. אנחנו נשתדל להיות מעניינים, אבל לא באנו לבדר אתכם. אנחנו עיתון. לא ליצן של ימי הולדת.

העובדה שכותרת כזו יכולה להידפס על שער המוסף הרציני של "ידיעות אחרונות", ולהרגיש שם הכי טבעית, היא עוד דוגמה לכך ש"7 לילות" הוא אולי מוסף הבידור של העיתון, אבל לא רק הוא. הטשטוש הזה לא ייחודי ל"ידיעות". הוא פושה בעיתונות כולה. ה"ג'רוסלם פוסט" קובע שגורל הממשלה יוכרע בשבוע הבא משום שאורבך נתן אולטימטום של שבוע לבנט. אירועים כאלה באים והולכים בזירה הפוליטית הנוכחית כמו בתי שחי מזיעים באוטובוס. הם אולי מסריחים אבל נדיר שהם משפיעים על כיוון הנסיעה. עבור עיתונות לא אחראית זה win-win: גם נהנים מכותרת דרמטית, גם אף אחד לא יזכור כשיתברר שהיא שגויה, ובמקרה שצדקנו - נוכל להדפיס את השער ולכתוב שאמרנו לכם.

נחום ברנע כותב על מכונת התעמולה של נתניהו. לדבריו, אורבך בשיחתו עם בנט "התאונן בעיקר על הכספים שהממשלה מזרימה למגזר הערבי: זה מה שאומרים לו בבית הכנסת. בנט אמר לו שזה פייק ניוז, אין כספים חדשים, הכל לפי תוכנית החומש שאושרה מזמן [...] הוא לא אמר לו שלא מדובר בכסף - מדובר בשנאה, מתודלקת על-ידי מכונת הסתה". ברנע צודק, נתניהו עצמו התפאר לא פעם בכך שהעביר את הכספים לחברה הערבית. הדבר כיכב גם בתעמולת הבחירות של הליכוד.

מה שברנע לא כותב הוא שלצד מכונת ההסתה פועלת מכונת תעמולה אחרת, זו של העיתונות הממסדית. כאן בסקירות העיתונות הדגמנו כיצד הפרשנים הפוליטיים המובילים, וברנע בתוכם, משרתים את דף המסרים של הממשלה הנוכחית, לפעמים ברמת הרפליקה הזהה המשתכפלת בין ברנע, קדמון, ורטר ודומיהם. אולם לצד זאת, אותם פרשנים ממש, והעורכים שלהם, המעצבים את עמודי השער, הכותרות, התמונות והאיורים, מהנדסים תעמולה מסוג אחר. היא משדרת תחושת חירום תמידית, הופכת כל עימות למשבר וכל משבר לסוף הדרך.

המכונה הזו לא פועלת בשירות פוליטיקאי כזה או אחר. היא לא ממומנת מכספי הליכוד, עמותות של מיליארדרים ישראלים או ממעטפות כסף של מיליארדים מחו"ל. המקור שלה הוא בעיתונות נחותה, כזו שניזונה מהיסטריה ופולטת חרדה. היא לא מבדילה בין שמאל לימין והיא משותפת כמעט לכל העוסקים בסיקור הזירה הפוליטית. זו עיתונות שתעדיף תמיד לכתוב על קואליציה מתפוררת ולא על קואליציה יציבה, כי עבורה עיתונות זה דרמה, וחשוב זה חדש. לכן אם כותבים על קואליציה מתפוררת, בחודש הבא חייבים כבר להכריז שהיא התפרקה. כי כמה אפשר עוד לכתוב על קואליציה מתפוררת? ההתמכרות לדרמה, כמו כל התמכרות, אינה יודעת גבול, והיא תמיד מלווה בבחילה.

עד כמה העיתונות המסקרת את הזירה הפוליטית נסמכת על המציאות הממשית ועד כמה היא שאובה ממציאות מהונדסת בתדרוכים של ערב ההורדה לדפוס והתמכרות ממארת לסנסציה? מהידיעות וטורי הפרשנות עולה כי הכותרות הנוכחיות על סופה של הקואליציה נסמכות, מלבד האולטימטום של אורבך (שבעצמו מבוסס, כאמור, על שקר), על הצבעה על חוק בקריאה טרומית, כלומר, שלב סמלי שהמשמעות המעשית שלו קטנה (שכר המינימום) ועל תקנות יו"ש, שהן בעצמן הינדוס משפטי שיהונדס כך או אחרת. לעומת זאת, בעמודים פנימיים, בעיקר של עיתונים מגזריים, ניתן למצוא ידיעות על חוקים שנחקקו בשיתוף פעולה של חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה, ומה אתם יודעים - הם לא סחפו אחריהן כותרות ראשיות על יציבות הממשלה.

אם העיתונות היתה נפטרת מהפרשנים הפוליטיים, במקום להפוך אותם לעיתונאים הבולטים והמתוגמלים ביותר, ובמקומם ממנה, לראשונה, כתבים שיעסקו בעבודת הכנסת, ומקדמת אותם לקדמת הבמה, היו לנו פחות כותרות דרמטיות, ופחות מיאוס ובחילה שהכותרות הדרמטיות יוצרות אצל מי שמפיק אותן, ומביאות אותו לחפש כותרות דרמטיות עוד יותר. היו לנו יותר כותרות שמספקות מידע רציני וחשוב עבור כלל אזרחי ישראל, ולא רק עבור חמישה-שישה מתדרכים ובני משפחותיהם.

ובעיקר, היתה לנו כנסת אחרת, כי את הבולטות התקשורתית, שבונה והורסת קריירות פוליטיות, היו מקבלים נבחרי הציבור שעושים עבודה פרלמנטרית, כזו שמעצם טבעה מבוססת על שיתופי פעולה ופשרות, ולא נבחרי הציבור שמתמחים בגימיקים ושנאה.

כותרת הראיון של של הילה ויסברג ב"גלובס" עם הכלכלן זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן היא שאלה ותשובה: "איך הכי נכון לפעול בזמן משבר? לא לעקוב אחרי השוק. להשקיע ולשכוח מזה".

עוד כותרות ראשיות

הכותרת הראשית של "ישראל היום": "אלקין ביקש לעזוב ולהתמנות ליו"ר הסוכנות". כותרת הגג: "הסדקים מתרחבים: המוח שמאחורי הקואליציה מגשש את דרכו החוצה".

"מדברים על בחירות", "מעריב". כותרת המשנה: "הקואליציה מתפוררת, ובליכוד כבר נערכים ליום שאחרי. במקביל למכבש לחצים על המתנדנדים בימינה להפיל את הממשלה, בסביבתו של יו"ר האופוזיציה נתניהו שוררת תמימות דעים כי עדיף להגיע לקלפי מאשר לנסות להקים קואליציה חלופית בכנסת הנוכחית. סקר 'מעריב' מצביע על נטייה של הציבור להעדיף בחירות, על אף העובדה שלאף צד אין כרגע רוב של 61 מנדטים".

ב"הארץ" שתי הפניות בראש השער לטורי פרשנות פוליטיים, הכותרת הראשית, קטנה במיוחד, מפנה לטור של עמוס הראל: "איראן מתנערת מהפיקוח על מתקני הגרעין, והמהלך המתריס עשוי להשתלם לה".

כלכלה

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ממשיך סבר פלוצקר בקמפיין שלו נגד העלאת הריבית. זה אמנם טוב למשבר הדיור ויוקר המחיה ומלחמה באינפלציה, אבל זה רע למי שיש לו חובות עתק. למי יש חובות עתק? בסבירות גבוהה, לבוס של פלוצקר, נוני מוזס. למי עוד? למועדון ההון הממונף שפלוצקר משרת דרך קבע. בתפריט: ברננקי מצפה להתמתנות הדרגתית באינפלציה בארה"ב, ובישראל הנגיד "העלה מצגת" שהמשק בכי טוב ו"לא סיפק את הסחורה לזורעי הפאניקה". על הדרך קורא פלוצקר למפקח על הבנקים לפקח קצת פחות על הבנקים (אני לא ממציא).

וזה רק בטור הצד. בבימה המרכזית של הטור, הקולב שפלוצקר תולה עליו את העמדות הריאקציונריות שלו הוא ברק אורבך, פרופסור להשכיר שלאחרונה סיפק חוות דעת ל"הוט" (שותפתו העתידית של מוזס במיזם טלוויזיה אינטרנטית) ולאקירוב (במאבקו להשתלט על כלל ביטוח). מה בבופה? דלתות מסתובבות זה אחלה. פקידים במשרדים ממשלתיים צריכים לעבור לעבוד אצל הגופים עליהם הם פיקחו, ומיכל הלפרין, אולי יו"ר ההגבלים הגרועה בהיסטוריה, היא בכלל ממתק שזכינו לו.

ובינתיים, במוסף אחר של "ידיעות אחרונות", כותב נחום ברנע: "העלאה חד-צדדית, דרסטית, של שכר המינימום תמוטט באחת את הסכמי השכר במשק".

הבועה האמיתית

"יצרנו פערים חברתיים מסוכנים", נכתב בכותרת ראיון של דורון אביגד ב"גלובס" עם תום וינטר, "שמכר את החברה שלו לתאגיד אמריקאי בגיל 28, תמורת 15 מיליון דולר". "כולנו ראינו את הבועה, המשכורות, ההטבות והתנאים בהייטק. אני מבין מאיפה זה בא, אבל גם חושב שאולי יצרנו פערים מסוכנים מול שאר האוכלוסייה. כולנו שיפרנו עמדות ואפשרנו לעצמנו לקנות דירות, אבל השוק צריך תיקון והבועה לא בריאה לכלכלה שלנו".

משבר האקלים

בשנים האחרונות התבלט "גלובס" ככלי התקשורת הבודד, מחוץ ל"הארץ" וכאן 11, שמטפל במשבר האקולוגי באופן מקצועי ונותן לו מקום בקדמת הבמה. הוא זכה בשל כך להוקרה ולפרסים, אולם נראה שכעת המגמה מתחילה להתהפך.

לפני כשלוש שנים מונתה ב"גלובס" כתבת סביבה, שני אשכנזי. אמנם גם המינוי הזה לא היה ממש במשרה מלאה (כי לתחומים כמו משפט, פוליטיקה והייטק צריך שני כתבים, פרשן ועורך. סביבה אפשר לעשות על הדרך), אבל אשכנזי עשתה עבודה מצוינת ומקצועית ולא היססה להתעמת עם גורמים רבי-כוח במגזר הציבורי והפרטי. גם המערכת לא החביאה את התוצרים, נתנה להם שערים והתגאתה בהם.

באקלים העיתונאי הרקוב שלנו, זה חתיכת הישג. והוא ראוי לציון גם על רקע השינוי הזוחל בנוף המערכת ב"גלובס", שמלבלב יד ביד עם הזוגיות של המו"ל, אלונה בר-און, עם שמעון ריקלין, מאנשי התקשורת הבולטים המחרחרים אג'נדות טראמפיסטיות אל תוך הציבוריות הישראלית - והכחשת משבר האקלים בכלל זה. לאחרונה, כאמור, נראה שהשינוי הגיע גם אל סיקור הסביבה. הדבר בולט במיוחד בתחום האנרגיה, שהוא מטבע הדברים אחד המרכזיים בסיקור משבר האקלים.

דני זקן, שמונה לסקר את התחום, משכפל את ההתנהלות מהזמנים בהם מי שהכתיב את הטון המערכתי היה אלי ציפורי: מי שקובע את הטון הן החברות המסוקרות. הן מי שמספקות את המומחים (הבלתי תלויים, כמובן), הן אלו שברוחן נכתבות הכותרות ונקבעות המסקנות. קולות אחרים - מושתקים. וכל זה מובלט, מודגש ומקבל את הנדל"ן העיתונאי הטוב ביותר. כמו למשל השער של גיליון סוף השבוע האחרון, המוקדש ל"מרוץ לגז בים התיכון". וכן, אחרי השער, אחרי שלושה עמודים של מנכ"לים ותאגידים, יש גם טור של אשכנזי.

התנהלות דומה קרתה בזמנו בתחום הסיקור הפוליטי והמשפטי. בשני התחומים פעלו ב"גלובס" כתבים שנהנו גם ממוניטין מקצועי וגם מפופולריות. הם לא פוטרו אלא נדחקו בעדינות הצידה, מונו להם כפילים שקיבלו בימה גדולה יותר ויותר, עד שהם הסיקו את המסקנות בעצמם ועזבו. כשזה קורה בתחומים כמו משפט ופוליטיקה, זה יכול להיות סביר וראוי. אם המו"ל מעוניין לקדם אידיאולוגיה אחת על פני אחרת, זכותו. אפילו חובתו. עיתונות מושחתת משגשגת תחת כסות של עיתונות "אובייקטיבית".

אבל לא בתחום הסביבה. בניגוד למשפט ופוליטיקה, סיקור משבר האקלים והמשבר האקולוגי בכללותו, הוא תחום מוכוון עובדות קשות. אין בו מקום לאידיאולוגיה אלא למדע. והחשיבות שלו היא קריטית. גורלית ממש. והכוחות הפועלים כדי לעצב אותו בניגוד לעובדות הקשות, ובניגוד לאינטרס הציבורי הקריטי והגורלי, הם החזקים ביותר שיש. הוויכוחים על זהות לאומית, מגדר, אלוהים ומערכת המשפט, הם ויכוחים חשובים, שאין להם פתרון אחד ולעולם לא יסתיימו. הם לא מלחמה על הבית אלא התחזוקה שלו, זה אף פעם לא נגמר ולא תמיד יש מישהו שצודק. המשברים האקולוגיים הם בנפשנו, ולא כמטאפורה, ונוגעים לכל תחומי החיים - מאנרגיה ותחבורה ועד צריכה ופיננסים.

עוד ענייני סביבה בעיתוני הסופ"ש:

שי להב קורא בטורו במוסף "מעריב" "לחשב מסלול מחדש". "שלוש שעות נסיעה לקריית שמונה, אוטובוס שיוצא פעם בשעה ממודיעין לראשון לציון, דלק שמתייקר ללא הרף: הגיע הזמן למהפכה בתחבורה הציבורית". ב"דה מרקר" מתפרסמת כתבה של אייל אברהמי מ"שומרים" על אגרת הגודש.

בסקירה של מיכאל האוזרטוב את מעללי הממשלה ובחינתם אם הם "שמאל" או "ימין" מוקדשת רובריקה למשבר האקלים.

ואם לא פספסתי איזה אייטם, אז זהו. זה הכל.

ערביי ישראל

"בנאומו איים גלנט לגרש את ערביי ישראל, 'אם יחצו את הקו האדום'", כותב יואב קרני במוסף G של "גלובס", "הוא הגיב על אלימות גוברת בחברה הערבית כלפי יהודים. זה עניין חמור, הצריך טיפול. אבל האם הסתה מדוכן הכנסת ואיום בעונש קולקטיבי הם לא חצייה של הקו האדום, זה המפריד דמוקרטיה ושלטון חוק ממדינת משטרה? התגובה המינורית של האופוזיציה והאדישות היחסית בתקשורת מלמדות כנראה, שישראלים רגילים בכל כך הרבה חציות של כל כך הרבה קווים אדומים עד שהתלהמותו של מר גלנט אינה עושה עליהם שום רושם".

הטרלול

ד"ר אבישי בן-חיים, עיתונאי לשעבר המתפרנס כעת מהפצת גזענות ושנאה, מצטלם לשער מוסף "אתנחתא" של חינמון החרד"לים "בשבע" בפוזה של חוזה המדינה כשהוא ניצב ליד שני פסלי הרצל.

על שער "עולם קטן", שבועון מגזרי נפוץ, תומך הרב שלמה אבינר ברעיון לפיו זיהום הסלמונלה במוצרי שטראוס היה עונש מאלוהים על "הפצת הנגיף הלהט"בי": בפרסומת לחטיף "דוריטוס" הוצגו משפחות חד-הוריות כמשפחות נורמליות.

הטור של רוני ססובר בעמוד 21 מוקדש ל"שיעורי המגדר בלבושים השונים שלהם" בבתי הספר, שיביאו לסופה של המדינה ושל ספורט הנשים. ואם ילד מתעורר בבוקר ומרגיש שהוא חתול, שואלת ססובר, ואם הוא מרגיש שהוא ספיידרמן?

עמוד 10 מוקדש לכתבה על טיפולי המרה לילדים ועל קרן שהוקמה כדי לממן אותם עבור מטופלים פוטנציאליים. "אלו טיפולים מצילי חיים", אומר הרב דרור אריה. מטופל אנונימי שניצל מגורל של הומוסקסואליות קורא לילדים אחרים: "שאף אחד לא יתן לאינטרנט, למוזיקה ולסרטים להשפיע על הבחירות שלו", ומסביר שהומוסקסואלים לא יכולים להקים משפחה.

בעמוד 6 כותב ד"ר יהודה שלם נגד גיוס נשים ("בנות") ליחידות חי"ר: "שכל אחד יהיה ישר עם עצמו", הוא כותב, האם "האם הוא היה מסכים לשאת לאישה בחורה שהיתה לוחמת ונותרה מצולקת נפשית ופיזית?". "התשובות ברורות", הוא מסכם. "כך עולם אידיאלי אמור להתנהל", כותב שלם, "גברים הנאלצים להגן על ביתם ומולדתם שבים אל ביתם עם תום המלחמה". גיוס נשים לתפקידים קרביים "הרסני להמשך קיומה של מדינת ישראל" משום שהוא "פוגע בכושר הילודה של הנשים" ומקשה על הלוחמים הגברים להתרכז.

בסוף הגיליון מתפרסם עמוד של סיון רהב מאיר, שמחלטרת כאן (בעלון אחר, "גילוי דעת", מחלטר עיתונאי "ידיעות אחרונות" אלישע בן-קימון). "לחנך בנעימות", היא כותבת, "בימינו כפייה מובילה לכפירה. זה דור שרוצה שהדברים יהיו נעימים, כיפיים. שבבית יהיה ריח של פסטה טעימה על הכיריים, שישמעו את ההורים נהנים מלימוד של שיעור טוב ברקע, שהדיבור יהיה רך".

"משמח שבן גביר עולה בסקרים", נכתב במאמר המערכת של השבועון, "משמח מאוד שמשהו נשבר סוף סוף באליטיזם ובדה לגיטימציה שהיתה לאנשים שהוא מייצג בקרב הציונות הדתית ובציבור הישראלי בכלל".

הדוקטור שכותב נגד גיוס נשים בשל פגיעה בכושר הילודה שלהן, מעיר כי "אל מול הימין לא ניצבים לרוב אינטלקטואלים אך תמיד מופיעים מולו בריונים". הוא מצטט מהספר "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה".

בעלון "גילוי דעת" כותב שמואל יעקבסון על נציגי מפלגות ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה כי הם סוכני כאוס "וטמא טמא ייקראו". גדעון סער אינו איש ימין אלא איש שמאל, משום שנראה סועד עם נשיאת בית המשפט העליון ומשום שאינו מגויס למלחמה במערכת המשפט, שהיא "המנוע העיקרי של המהפכה השלטונית בכוחה הורד הימין מהשלטון והיא גם מנעה באופן עקבי מכל גורם בימין לממש מטרותיו, תוך תפירת תיקים ותוך שהיא מהלכת אימים על נבחרי הציבור". "כותב שורות אלו - משפטן", נכתב בסוף הטור.

כמה עמודים אחר כך מסביר איש התקשורת נועם פתחי כי הפרקליטות תפרה לנתניהו תיק פלילי משום שהיה פופולרי ומשום שהוא "מגיע מהמחנה שמתנגד למערכת המשפט והתקשורת".

עוד ב"גילוי דעת": שיבת ציון פרידמן כותבת נגד מצעד הגאווה. "יש דברים שפשוט אסור לנו לקבל. זה עומד באופן מנוגד לערכים שלנו, לתורה שלנו, לעצמנו ממש". היא מספרת כיצד הטרידה קו תמיכה טלפוני עבור אנשים החווים מצוקה על רקע להט"בי ואחר כך הפיצה את ההקלטה בקרב חברותיה על מנת ללגלג על האדם מעברו השני של הקו. התיאור מהווה הקדמה לכתב אישום נגד "עולם פרוגרסיבי ללא גבולות וללא אמות מידה מוסריות".

כמה עמודים אחר כך מתפרסם טור של ענת גופשטיין, אשתו של בנצי גופשטיין, מקים ארגון להב"ה. גופשטיין מספרת את סיפור היסוד של להב"ה: נערה יהודיה, בעלת כושר ילודה, שערבי פיתה אותה והיא הצליחה להימלט בעור שיניה. "הייתי עיוורת", מיררה בבכי כשהבינה מה עשתה, "הסתנוורתי, חשבתי שהכל בסדר ואתם גזענים. בגדתי במשפחה שלי, בגדתי בעם שלי, בגדתי במדינה שלי".

בעמוד 19 מראיין אלעד הומינר את ח"כ גד יברקן מהליכוד: "נתניהו הוא סמל, נתניהו מייצג את הימין. פגיעה בנתניהו זה לבוא ולהגיד: 'אנחנו מורידים את המנהיג'". הדברים באים בתשובה לשאלה "איך שומרים על נתניהו בימין".

"את מלחמת הרחוב הבאה ינצחו אזרחים", נכתב בהפניה מהשער לטקסט של העורך, צבי סוכות, על חוויותיו בקורס נשק וקרב מגע לאחר שרכש אקדח חדש. "תמיד כדאי לקחת עוד מחסנית אחת לפחות. עשרה כדורים זה מעט מאוד", הוא ממליץ.

הקריטורה הפותחת את גיליון "שביעי", מאת אור רייכרט, מציגה את מנסור עבאס גונב מהכנסת שק כסף ורומס בנעליו את נפתלי בנט. עקיבא נוביק, שהתמנה בדיוק למגיש מהדורת החדשות בשידור הציבורי, כותב בטורו הקבוע בעלון: "גנאים וג'ידא רינאווי זועבי כייסו את הקופה הציבורית ונמלטו". אמנון שומרון גוער בטורו בתקשורת, המגוייסת לממשלת בנט.

גוגל

"22,600 - זאת התוצאה שמקבלים כשמחפשים בגוגל את צמד המילים 'אורבך מתלבט'", פותח יהודה שלזינגר את טור הפרשנות המתפרסם בעמוד 3 של "ישראל היום". ובכן, אם שמים את הביטוי במרכאות, מקבלים קצת פחות תוצאות. 244, אם תהיתם. אגב, אם כותבים בגוגל "שלזינגר מתלבט", בלי מרכאות, מקבלים 14,000 תוצאות.

הגיוני

איתן אורקיבי, לשעבר עורך הדעות ב"ישראל היום" וכיום בעל טור ועורך מוסף, קובע כי בנט אחראי לפלגנות ולסכסנות בחברה הישראלית משום שהוא מזהיר מפניה שוב ושוב.