מהפכה של ממש מתרחשת בתקשורת הערבית: עמודי הדעות, המאמרים וגם תוכניות הדיון וההעמקה ברשתות הטלוויזיה הלוויינית מכים שוק על ירך את מהדורת החדשות ועמודי החדשות. זהו תהליך בלתי שגרתי שהחל להסתמן בהדרגה כבר לפני שנתיים שלוש, אבל באחרונה הולך וצובר תנופה.
התחנות הלווייניות מסוגן של "אל-ג'זירה", "אל-ערביה" ושלל המתחרות שלהן נאבקות זו בזו על קהל הצופים לאו דווקא באמצעות מהירות הדיווחים ועושר הכתבות מן השטח - וכולן משקיעות בזה סכומי עתק שאינם מוכרים כלל בישראל - אלא במגוון העמדות ובטיב הוויכוח שהן מציעות בלוחות השידורים.
מעמדה של רשת טלוויזיה, כמו יוקרתם של העיתונים הערביים, נמדדים כיום על-פי מידת ההעזה והחריפות בנקיטת עמדות בסוגיות רגישות - הנכונות לשקף עמדות החורגות מן הקו. הסקופים חשובים פחות. הרבה פחות. מדוע? משום שהאינפורמציה ממילא זורמת אל הצופה בערוצים רבים ואין זה משנה לו ממי והיכן קלט את המידע לראשונה.
הצופה-הקורא הערבי - מיעוט קטן יחסית במרחב שמסביבנו - מעוניין ברעיונות חדשים, בפרשנות מקורית למאורעות.
קשה להשתחרר מן הרושם שזהו תהליך הפוך לאופן שבו מתפתחת התקשורת הישראלית. אצלנו מתחדדת ההדגשה של החדשות, בעצם של הכותרות, ומתכווץ חלקן של הדעות והעמדות. העיתונות הישראלית ברובה חותרת להפתיע את לקוחותיה בדיווחים מסעירים, בדרך-כלל בתחום החדשות: "גילויים", "חשיפות" ו"בלעדיות". תחום הדעות הפך ברובו בבואה של הפולמוס הפוליטי השגרתי: גישות צפויות מראש על יסוד השקפות עולם מסורתיות. והעיתונות שלנו, כמדומני, נוהגת בזה כספח לתבשיל העיקרי - כותרות גדולות.
הבכורה של עמודי הדעות ותוכניות הוויכוח בתקשורת הערבית גורמת לכך שעיתונים חשובים שומרים אמנם בינתיים על יוקרתם מן העבר, אבל אינם מעוררים עוד עניין רב. קורא סקרן, המשוטט בין רשימת העיתונים הערביים המופיעים באינטרנט, לא יתחיל את יומו בקריאת "אל-אהראם" או "א-נהאר" הלבנוני, אלא יעדיף לעתים קרובות עיתונים שנחשבו עד כה זניחים ובעיקר עיתונים ממדינות שמעולם לא הצטיירו כמעצמות תקשורת. "א-סיאסה" של כוויית, "אל-ווטן" הסעודי, "א-שרק" מקטר ולבטח עיתוני אלג'יריה והעיתונים הסוריים שברשת - כולם מתמחים יותר ויותר בפתיחת שערים רחבים לעמדות לא מקובלות ולכותבים לא קונבנציונלים וכך קנו לעצמם מעמד שלא היה להם כמעצבי דעת קהל.
הדוגמה המרתקת ביותר היא בסעודיה, שם ניטש בחודשים האחרונים פולמוס סוער באשר לרפורמות הדרושות בממלכה מוכת הטרור. אין כמעט זכר לפולמוס הזה בטורי החדשות - ודאי לא בטלוויזיה או ברדיו - אלא רק בעמודי הדעות. מי שינסה להבין מה קורה בארץ הזו בעזרת הידיעות הנדפסות שם ייקלע למבוכה רבתי. אך ורק בעמודי הדעות אפשר למצוא מפתחות לפענוח המאבק הפנימי. בעצם, עמודי הדעות בסעודיה הפכו את היוצרות ונעשו עמודי החדשות האמיתיים.
כך גם בעיראק. שפע העיתונים המופיעים בבגדאד מאז הניצחון האמריקאי אינם עסוקים כלל בתחרות על הדיווחים. תשומת הלב של העורכים נתונה להתמודדות על דעות באשר לדרכי השיקום של המדינה. בעיראק, כמו ברוב המדינות הערביות, בעלי הטורים ולא השדרים והכתבים הם הכוכבים "שמוכרים" עיתונים.
אפילו בסוריה החדשות האמיתיות מתחבאות בעמודי הדעות. בעמודי החדשות של "תשרין", "אל-בעת" ודומיהם אין לעולם חידושים. האחידות והקונפורמיזם שולטים בלא מצרים. לא כך במאמרים. הנה, למשל, התחולל שם שינוי חשוב, שלא שמו לב אליו בתחילה בישראל: במקום לכתוב על "המאבק" הישראלי-ערבי כדרך שנהגו שם עשרות שנים, החלו לכתוב על "הסכסוך" הישראלי-ערבי; לכאורה עניין סמנטי של מה בכך. ולא היא. "מאבק" הריהו גזירת גורל שאין להסירה; "סכסוך" הוא מחלוקת שיש לה פתרון!
בתוך המהפכה הזו נשארה מצרים - פעם הבירה הבלתי מעורערת של התקשורת הערבית - הרחק מאחור. הטלוויזיה שלה היא המשעממת מכולן. למעט בתוכנית האולפן של ד"ר עבד א-מונעים סייד עלי, מנהל המחקרים האסטרטגיים של "אל-אהראם", אין למצוא שם רעיונות חדשים או ניתוח מקורי. עיתוני קאהיר גדושים מלל ארכאי. מאז פרש חסניין הייכל לגימלאות אין אפילו בעל טור מצרי אחד שיש לו מוניטין אזוריים של ממש.
בשורה התחתונה: אחרי שתחנות הטלוויזיה הערביות השאירו במובנים רבים מאחור את תחנות הטלוויזיה הישראליות, נשארת עכשיו העיתונות הכתובה הישראלית בפיגור מאחורי חלק מן העיתונות הערבית המשווקת כיום דעות במקום ידיעות.
אהוד יערי הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של ערוץ 2
גיליון 49, מרץ 2004