ממלכתי תמורת ממלכתי
במסורת העיתונאית שהתגבשה בישראל, החגים הלאומיים הם המרחב המוגן שבו מושאי הסיקור הבכירים של היומיום – ובעיקר פוליטיקאים ואנשי צבא – נוהרים אל העיתונים כדי לדבר על עצמם בלי לחשוש משאלות מכשילות ומסגור עוין. הפוליטיקאי או איש הצבא מקבל במה נוחה וסטרילית, בראיון או במאמר, והעיתון מקבל בתמורה הזדמנות להדפיס בגדול דיוקן נאה של נשיא, ראש ממשלה או קצין בכיר ולהגיד לקוראים, בין הפיקסלים, שכולנו כאן ביחד. שהעיתון הוא אולי עסק מסחרי של מו"ל פרטי, אבל היום, לרגל החג, העיתון הוא גם קצת של המדינה.
ב"ידיעות אחרונות", עוד מהימים הנשכחים של דב יודקובסקי, מתיימרים להחזיק מעבדה אין-האוס שתנסח עבור הקוראים מהי ישראליות. את התוצאה שתצא מהמחולל הפטריוטי יגישו ארוזה בעטיפה קלה לעיכול, אך כזו שלא תעליב יותר מדי את האינטליגנציה.
היום למשל מבטיחים שם לקוראים שאם רק יפתחו את העיתון יוכלו לקרוא על "74 דברים שעושים אותנו ישראלים", וזה בלי לספור את "המשפחות הכי ישראליות" ו"עמודי התווך הבולטים של התרבות הישראלית". כמה מכותבי "ידיעות אחרונות" תורמים טורים שמהללים את "הצד היפה של המדינה", "העוצמה של החברה הישראלית", "ההישגים של ישראל" ועוד.
בטבלואידים האחרים לא מתיימרים להחזיק בנוסחאות מורכבות ויומרניות שכאלה, ומעדיפים לשכפל תבניות ישנות וקיצורי דרך. ב"ישראל היום", למשל, מדפיסים בשער תצלום גדול של שלושה קצינים בחיל הים. שלושתם מצדיעים ומסתכלים באלכסון למעלה בפנים חמורות סבר. הכותרת נוסחה עבור אלו מבין הקוראים שלא מסוגלים לפענח סאבטקסט: "בהצדעה ובתקווה".
לא מספיק ישראלי? בחינמון של מרים אדלסון מבטיחים שמי שיעביר דף יוכל לקרוא מאמר של נפתלי בנט, ראש הממשלה. בנט מנצל את ההזדמנות כדי להתפייט על קולה של הצפירה וריחות עצי האורן שמעוררים בו זכרונות ילדות ואהבת מולדת. ראש הממשלה, שמכונה "הנוכל" על-ידי המחנה שאליו השתייך "ישראל היום" עד לאחרונה, מקבל בימה נוחה לתחזוקת מעמדו הציבורי, שמצוי בשפל לנוכח המשבר בקואליציה והפרסומים על בזבוז כספי ציבור.
מתוך מאמרו של נפתלי בנט, ראש הממשלה, בגליון יום העצמאות של "ישראל היום" (לחצו להגדלה)
בכפולת העמודים הפותחת, לצד המאמר של בנט, נדפס מאמר מאת קצין בכיר בצה"ל. לשני המאמרים הממסדיים נלווה קטע אחד שכתב עיתונאי, אבל באותה מידה הוא יכול היה להיכתב על-ידי כותב צללים ממשלתי או אלגוריתם צה"לי. המחבר, יורי ילון, פותח אותו במלים "בדומייה מפלחת לבבות ובהצדעה לנופלים" וחותם בציטוט של ראש הממשלה בנט, שמדבר על "חובתנו כלפי הדורות הבאים".
כמו ב"ישראל היום", גם ב"מעריב" מצדיעים בשער. "מצדיעים" היא מחצית מהכותרת הדו-ראשית של עיתון זה. וכמו ב"ישראל היום", גם ב"מעריב" מדפיסים אותה על רקע חיילים – אבל במקרה הזה הם לא מצדיעים פיזית, אלא מרכינים ראש ועוצמים עיניים. החלק השני של הכותרת הוא "וחוגגים", והוא נדפס על רקע תצלום של פעוטות עם דגלים. גם כאן, ליתר ביטחון, מבטיחים לקוראים מאמר של ראש הממשלה בנט. וגם המאמר הזה של בנט (שאינו זהה לזה של "ישראל היום") רצוף מליצות ונטול עניין. ראש הממשלה קורא בו לאחדות בעם, נשבע אמונים למשפחות השכולות וחותם, כמקובל, בהצהרה שיש לנו ארץ נהדרת.
מאמרים של ראש המדינה ביום חגה נראים כמו מרכיב בסיסי, כמעט בנאלי, בגליונות החג – אבל רק עד שנזכרים שמחוץ לדפי העיתון, במציאות, קשה הרבה יותר להבטיח שהמסר של האיש יישמע ללא הפרעות. היום למשל, במהלך נאומו של בנט בהר הרצל, הממלכתיות הופרה בקריאות "נוכל". גם קודמו, בנימין נתניהו, ספג ביקורת במהלך טקסים ממלכתיים. קל יותר לחיות בין דפי הנייר.
הזקן של הרצוג
כל העיתונים – כולל "הארץ", "מקור ראשון" ו"ג'רוזלם פוסט" – מפרסמים היום ראיונות עם הנשיא, יצחק הרצוג, שמציין את יום העצמאות הראשון שלו בתפקיד. כל המראיינים מציגים להרצוג שאלות אקטואליות, והרצוג כמיטב יכולתו – ובלי הרבה קושי – משתדל לתת תשובות שיהיו קוהרנטיות ובה בעת לא ירגיזו איש. חלקן גם משוכפלות, כמו למשל כשהוא מספר (ל"ידיעות אחרונות" ול"ישראל היום") כמה התרגש לשמוע את ההימנון הישראלי מתנגן באבו-דאבי.
ב"מעריב" מקצים להרצוג את כתבת השער של המוסף. המראיין, אריק בנדר, מנסה לגרום לו לדבר על פוליטיקה ומזכיר לו שבעבר כתב שההתנחלויות מסכנות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. "יש להניח שלא שינית את עמדותיך המדיניות רק בגלל התפקיד", אומר לו בנדר, והרצוג לא מכחיש שכך התבטא בעבר – אבל מסרב לחזור על הדברים. "אני לא מתכחש לעבר הפוליטי שלי. אני לא הופך את עורי, אבל אני נשיא המדינה של כולם. לא הפכתי את עורי. שום דבר לא סוד אצלי. אבל זכיתי גם לתמיכה מסיבית מכל סיעות הבית, ואני רואה בכך מקור עוצמה".
ב"ישראל היום" מראיין אותו העורך הראשי החדש עמר לחמנוביץ, שעושה ביסמוט ומפרסם תמונה של עצמו משוחח עם הרצוג. כמו אחרים, גם לחמנוביץ לא הצליח לסחוט התבטאויות חשובות או מעניינות מהנשיא – וכמו אחרים, גם לו זה לא מפריע לתת לראיון את ההפניה הראשית בשער מוסף החג.
עורך "ישראל היום" עמר לחמנוביץ עושה ביסמוט, מתוך הראיון שקיים עם הנשיא יצחק הרצוג
ב"ידיעות אחרונות" לא לקחו צ'אנסים. אם הרצוג בא לשחק בונקר, נשלח אליו את המראיין הכי חד, ביקורתי, ידען ומהולל שיש במערכת – נחום ברנע. אבל גם ברנע לא מצליח להפיח רוח חיים בצנון הנשיאותי. הרצוג מדבר איתו על גיאו-פוליטיקה ודיפלומטיה, על איראן, אוקראינה וטורקיה, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל הפוליטיקה הישראלית – ובכל זאת, למרות הפוטנציאל האדיר של כל אחד מהנושאים האלה, ברנע לא מצליח לגרום להרצוג לסטות לרגע מהדיבור הממלכתי.
לקראת סוף הראיון, ברנע בכל זאת לוקח את הרצוג לאזור רגיש. "חלק חשוב מתפקידו של הנשיא הוא מתן חנינות", אומר ברנע, "האם מופעלים עליך לחצים לחון עבריינים מסוימים?". קשה להניח שהרצוג לא הבין שברנע מדבר בעצם על נאשמי משפט המו"לים, ובכל זאת הוא נותן תשובה עמומה על כך שהוא "רואה בחנינה כלי חברתי" ושיש חשיבות מיוחדת למחיקת מרשם פלילי של בני נוער, יוצאי אתיופיה, צרכני מריחואנה וזונות משוקמות.
אחרי שהרצוג אומר את זה, ברנע חותך ישר לנקודה. "אני מניח שנושא החנינות לא עלה בשיחותיך עם ראש האופוזיציה", הוא אומר לנשיא. לדברי ברנע, הרצוג השיב ש"לא", ואז חייך, ואז הוסיף ש"בשום פנים ואופן לא".
לצד נתניהו, ראוי להזכיר, עומדים למשפט עוד שלושה נאשמים. אחד מהם הוא נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" והאיש שמשלם לברנע עבור כתיבתו. כמו עמיתיו הפחות בכירים ומכובדים, גם ברנע יודע שלפני שמזכירים את שמו של מוזס ב"ידיעות אחרונות", בוודאי בהקשר של הפרשה הפלילית, צריך לחשוב פעמיים.
פעם הוא לא היה חושב פעמיים. פעם ברנע היה דוגמה לעיתונאי חסר מורא שלא מסתיר כלום מקוראיו ומסתכל למציאות ישר בעיניים. אבל הזמנים האלה חלפו. עשורים של השתפשפות במכונה התקשורתית של מוזס הקהו את התער. היום, כשברנע מדבר עם מרואיין על חנינה במשפט המו"לים ומזכיר רק את נתניהו, התהייה שעולה היא לא האם מישהו צִנזר אותו – אלא מה גרם לו לצנזר את עצמו.
השפעות הסירוס העצמי אינן נקודתיות. הן חורגות מסוגיית החנינה. הקריירה של הרצוג נשקה לפרשות ראש הממשלה גם בעוד כמה נקודות, ב"תיק 2000" וגם ב"תיק 4000". בבחירות 2015, שהתקיימו אחרי פיצוץ המגעים הסודיים של נתניהו ומוזס, הרצוג היה היריב המרכזי של נתניהו – ולפיכך המועמד שקבוצת "ידיעות אחרונות" נעמדה מאחוריו ונשפה בכל הכוח. במהלך המשפט התברר שהרצוג גם קיים מגעים קרובים עם אילן ישועה, המנכ"ל הכל יכול של "וואלה". מה הוא חושב על כך כעת? לברנע היתה הזדמנות לשאול, אבל הוא ויתר עליה.
במימד מקביל, ברנע לא היה מהסס לנצל הזדמנות פז כמו ראיון חג – שבו המרואיין מגיע שאנן וטוב לב – כדי להשחיל כמה שאלות בנושא הזה, ואולי גם בעוד כמה נושאים מעוררי מבוכה. אבל נגזר עלינו לחיות במימד שבו ברנע העדיף להתקרנף, לעצום עיניים ולשרת את בעל הבית. במקרה הזה, ההתקרנפות מקבלת נופך קומי במיוחד כאשר מיד אחרי השאלה על החנינות שמניבה תשובה קמצנית מפי נשיא המדינה, ברנע פשוט עובר לנושא הבא: האם הנשיא מתכוון לשמור על הזקן שצימח בחודשים האחרונים, או שמא בכוונתו להתגלח.
עיתונות אלטרנטיבית (1)
ב"הארץ" מקדמים את יום העצמאות בחמיצות. כמו בעיתונים אחרים, גם כאן מדפיסים בגדול בשער תצלום של חיילים. אבל בניגוד לעיתונים אחרים, ב"הארץ" אין לחיילים האלה פנים. החיילים של "הארץ" הם חמש צלליות שעומדות בטור בהיכל הזיכרון בהר הרצל, על רקע קיר הלבנים עם שמות החללים.
מאמר המערכת קורא לציין את יום העצמאות כיום הנכבה. הוא נפתח במשפט "יום עצמאותה של מדינת ישראל איננו יום חג לכל אזרחיה", ומסביר כי "האירוע ההיסטורי החשוב בתולדות העם היהודי, שזיכה אותו במדינה עצמאית וריבונית ומוכרת בקהילה הבינלאומית, הפך בה בעת מאות אלפי פלסטינים שחיו בגבולותיה לפליטים, רובם במדינות ערב השכנות, וכ-160 אלף הפלסטינים שנותרו בישראל נאלצו לחיות תחת ממשל צבאי".
כמו עיתונים אחרים, גם ב"הארץ" מראיינים את הנשיא הרצוג, אבל כאן הראיון מקבל רק נדל"ן בינוני בעמודי החדשות, ולא זוכה להבלטה מיוחדת. המראיין, יהונתן ליס, מציין כבר בהתחלה שיש נושאים שהרצוג התחמק מלדבר עליהם באופן בהיר.
ישראלים עומדים בצפירת יום הזיכרון, היום ברחוב יפו בירושלים (צילום: יונתן זינדל)
הכותרת הראשית של "הארץ" מפנה לניתוח בטחוני של הפרשן עמוס הראל. "בשנתיים האחרונות ערכו לפחות שני גופים בטחוניים בדיקה לא רשמית של סוגיה רגישה, הדמוגרפיה הישראלית-פלסטינית", הוא כותב. "שתי הבדיקות, שהסתמכו על איסוף וניתוח נתונים מגופים שונים העוסקים בסטטיסטיקה, הגיעו למסקנה דומה: מתישהו סביב שנת 2020 אירעה נקודת ההיפוך. מאז, לראשונה זה עשורים רבים, ישנם מעט יותר ערבים מיהודים בין הים התיכון לנהר הירדן.
"מגוון של קבוצות אתניות בעלות מעמד משפטי שונה, בין הים לנהר, מונות יחד קצת יותר מ-14 מיליון נפש. כשמסכמים אותן יחד, מצד אחד יהודים ומנגד ערבים בעלי אזרחות ישראלית, פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית ממזרח ירושלים, פלסטינים מהגדה ופלסטינים מהרצועה, הנתון הוא כמעט שוויוני, תוך יתרון מספרי קל לצד הערבי.
"זו נקודת היפוך משמעותית, משום שלאורך זמן המגמות הללו עתידות להימשך והפער צפוי כנראה אף לגדול במקצת. [...] בטווח הארוך יותר תגבר המודעות לעובדה זו גם בקהילה הבינלאומית. בנסיבות הללו, ישראל תתקשה עוד יותר לתחזק כיבוש נצחי בשטחים נרחבים בגדה, כשחלק מהפלסטינים שם נתון לשליטתה המלאה, חלקו לשליטה מעשית חלקית (מחסומים, מעצרים, משפטים) וכולם נטולי זכויות הצבעה למוסדות הנבחרים בישראל".
ניר חסון, בפרויקט חג, קורא לביטול צפירות הזיכרון, וגדעון לוי קורא לישראלים פשוט "להשתחרר מהציונות". "אי-אפשר לפרש את הציונות בשנת 2022 אלא כאידיאולוגיה ששואפת להנציח את העליונות היהודית", כותב לוי. "אי-אפשר לקבל עליונות יהודית במדינה שהיא דו-לאומית למעשה, בלי לקבוע שהיא אינה דמוקרטיה ולא מדינת צדק. אם בשליטתה חיים שני עמים, ולאחד מהם יש עליונות מובנית על משנהו – זאת הציונות, כי אז המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".
בסיום המאמר מצהיר לוי ש"צריך להסיר את הפיגומים, לאתחל הכל מחדש, להשתחרר מהציונות ולכונן דמוקרטיה. בינתיים זה נשמע אוטופי, בוגדני, כופר או הזוי, עד אשר נבין יום אחד שכבר לא נותרה דרך אחרת".
עיתונות אלטרנטיבית (2)
בעיתונים החרדים, כרגיל, לא חוגגים עצמאות. ב"יום ליום" הכותרת הראשית היא "הילולא בצל האסון", אבל היא לא עוסקת במעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות אלא בהכנות להילולה במירון שנה לאחר המחדל שגרם למות 45 מתפללים. ב"המבשר" הכותרת הראשית היא עדכון על התפתחויות בחזית האוקראינית. ב"יתד נאמן" ו"הפלס" הכותרות הראשיות עוסקות בגלי ההדף שעוררה התבטאותו של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב על כך ש"האנטישמים הכי גדולים הם יהודים", ושההוכחה לכך היא ש"אפילו היטלר היה ממוצא יהודי".
כותרת צנועה בשער "המבשר" מעדכנת את הקוראים ש"אמש החלו אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". מי שיקרא את הידיעה, שבה מפורטים כמה מהאירועים הללו, לא יקבל אפילו רמז לכך שעם תום אירועי יום הזיכרון מתחילים אירועי יום העצמאות. הערב, נמסר לקוראים, תתקיים הילולת האדמו"ר ממודז'יץ.
חללים
כבכל שנה, לרגל יום הזיכרון העיתונים עמוסים גם בסיפורי נופלים ונספים. רובם נארזים בקפסולה המוכרת: דרך העיניים של אהוביהם, מכריהם וחבריהם לנשק, במנותק מההקשר האקטואלי שבו נהרגו ובמעין השלמה נטולת כעס על המפקדים והפוליטיקאים ששלחו אותם למות – ואפילו בלי זעם על האויבים, אלה שהרגו אותם בפועל. לפעמים, הטורים אפילו לא כוללים תיאור עובדתי של נסיבות המוות.
לא בטוח שצריך להלין על מצב שבו פעם בשנה העיתונים שומטים את הקונטקסט ומתרכזים בכאב. אי-אפשר ולא צריך להפוך כל הספד אישי לניתוח פוליטי או הכרזת מלחמה מחודשת על צבאות ערב וארגוני הטרור. אלא שבמקרה של העיתונות הישראלית, הקפסולה הזאת משתכפלת גם בסתם ימים של חול, כמין זמזום קבוע שנועד לוודא שבכל יום ויום נזכור שאנחנו הקורבן – ורק הקורבן – והנה פרח, נר ותמונה של איש צעיר במסגרת שחורה שיוכיחו את זה.
הבוקר, כל העיתונים מגישים לקוראים גם סיפור שחורג מהתבנית הזאת – לא בטור שכול, אלא בעמודי החדשות. זה לא קורה באופן יזום, אלא בעקבות פליטת פה של השר לבטחון הפנים עמר בר-לב, שהתראיין לרגל יום הזיכרון (לתוכנית "קלמן-ליברמן" בכאן ב') וחלק עם המאזינים פרט שהצנזורה הצבאית אסרה לפרסם במשך כמעט 40 שנה. בר-לב דיבר על פקוד שלו, ברק שרעבי, שנהרג במהלך פעולה צבאית, וציין שהפעולה התרחשה על אדמת סוריה.
"בדצמבר 1984 יצאה סיירת מטכ"ל למבצע סודי ביותר, שבמשך שנים הדבר היחיד שהיה מותר להגיד עליו הוא שמדובר בפעולה לאיסוף מודיעין", מפרטת קורין אלבז-אלוש ב"ידיעות אחרונות". "כיום מותר לספר שלוחמי היחידה נכנסו לעומק השטח של סוריה, אז מדינת האויב המרכזית של ישראל, ונעו בתנועה מבצעית. במהלך הנסיעה אירעה תאונה שהביאה למותו של סמ"ר ברק שרעבי ופציעה של חלק מהכוח של הסיירת".
"טעות או פליטת פה מכוונת?", תוהים בשער "יתד נאמן". "בר-לב חשף סודות מדינה – באופוזיציה הגיבו: 'הוא לא כשיר לתפקיד'", מוסרת כותרת חדשותית שנדפסת ב"ישראל היום". הציטוט של "האופוזיציה" נלקח מהתבטאות של חבר-הכנסת הכהניסט איתמר בן-גביר, הפוליטיקאי היחיד (מלבד בר-לב) שמצוטט בידיעה. הכתב, יהודה שלזינגר, מציין שחוץ מפליטת הפה על החייל ההרוג בר-לב גם טען ש"בחודש האחרון לא היו נרצחים" בפיגועי טרור, אף שהיו גם היו.
"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שבמקום להבליט את המידע שנחשף מבליט את הביקורת על עצם חשיפתו. אבל במידה רבה, הגישה הזאת מייצגת תפיסה נפוצה גם אצל שאר עיתונאי ישראל, שלא רק נמנעים מלאתגר את הוראות הצנזורה אלא משוכנעים שיש להן תוקף גם כשברור שבסיסן רעוע.
"דברי בר-לב הקפיצו בצדק עיתונאים, שחלקם הכירו את הסיפור ופרסום פרטיו נאסר עליהם בעבר, משיקולי בטחון מידע, על-ידי הצנזורה הצבאית", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "קפצו, כרגיל, גם כמה מוותיקי המודיעין הרואים עצמם כשומרי החומות של סודות המדינה הכמוסים. בפועל, אף שהפרטים אכן היו אסורים לפרסום, קשה לדבר כאן על נזק ממשי, או נזק כלשהו, לביטחון המדינה. הרי הסורים הכירו את התקרית המקורית כבר בזמן אמת, וידעו מה אירע שם".
והראל מוסיף: "שלא במתכוון, פליטת הפה של השר יכולה לספק פתח לדיון מחודש בשאלה מה נותר עדיין בגדר סוד בטחוני, עשרות שנים לאחר מעשה, ועל מה צריכה הצנזורה להמשיך ולהגן. המקרה הזה, כמו פרשיות מודיעיניות נסתרות אחרות, מעיד שמסך ההגנה רחב וממושך מדי. ישנם אירועים רבים שהאפלה סביבם כבר אינה מוצדקת, ולמעשה נמשכת מכוח האינרציה".
כסף
מודעת השער של "ידיעות אחרונות" היא פרסומת עצמית למהדורת סוף השבוע. ב"ישראל היום" הצליחו למכור מודעת "מרכינים ראש" לחברת אופנה – המקבילה המודפסת לשיבוץ נר זיכרון בתמונת הפרופיל ברשת חברתית. במוספים, המודעות כבר לא מתביישות לעטות את רוח החג: גם השנה אפשר למצוא שם שלל פרסומות שבמקום למכור מוצר עוצבו במיוחד כדי להבהיר שחברת הספנות או הקבלן העשיר שמחים בשמחתה של המדינה. אם תרצו, מס פטריוטיזם.
אחת משלוש המודעות של משרד יחסי-הציבור אורנשטיין-חושן, מתוך "כלכליסט" (לחצו להגדלה)
אחד מאותם רוכשי מודעות חג הוא משרד יחסי-הציבור אורנשטיין-חושן של הדן אורנשטיין ואיתמר חושן, שמפרסם היום שלוש מודעות מאוירות, כל אחת מהן שונה מרעותה, בשלושת היומונים הכלכליים – "גלובס", "דה-מרקר" ו"כלכליסט". החברים באורנשטיין-חושן ידועים כבעלי יחסים מצוינים עם "כלכליסט", וספציפית עם המו"ל יואל אסתרון. הפרויקט המובהק ביותר של שיתוף הפעולה הזה היה הרהביליטציה הציבורית של המיליארדר טדי שגיא, לקוח מרכזי של הדן-אורנשטיין. שגיא פרץ לראשונה לתודעה הישראלית בשנות התשעים עקב מעורבותו ב"פרשת הדיסקונטאים", ששלחה אותו לכלא. כיום, בזכות כספו ומאמצי הכיבוס, הוא נודע כאיל הון חובב פרסום עם תדמית של גורו עסקי.
בניגוד למודעות יום העצמאות של בתי האבות או שוקולד השחר, שפונות אל הציבור הרחב, המודעות של הדן-אורנשטיין מתמקדות בפלח מיקרוסקופי של האוכלוסייה: יחצנים פוטנציאליים שמחפשים עבודה, שמוזמנים להתמודד על תפקיד אצל החברה המפרסמת. האם זו הדרך היעילה ביותר למשוך עובדים? ברור שלא. אבל זו דרך לתפוס תשומת לב – כמו מודעות הענק בנתיבי איילון, שמכוונות לעובדי ההייטק שחולפים שם מדי בוקר ושוקלים, אולי, להחליף מעסיק.
לפרסום מודעה של משרד יחסי-ציבור בעיתון יש עוד היבט. במידה רבה, מודעות מהסוג הזה משקפות את השינוי שחל בשנים האחרונות במערכת היחסים בין עולם היח"צ לעיתונות. פעם, לפחות על הנייר, היו אלה יחסים חד-כיווניים שהתבססו על הזנת עיתונאים בחומר וציפייה לפרסומו באמצעי התקשורת. לימים, יחצני הצמרת השתדרגו והפכו למגישים ופאנליסטים. כיום, יחצנים מאותתים לגופי התקשורת שחוץ ממידע ואייטמים בלעדיים הם גם יכולים להזין אותם בכסף.
המקרה הזכור האחרון היה עסקת חסות של משרד היח"צ מינקובסקי לפודקאסט של חדשות 12 בהגשת יונית לוי (בעקבות הביקורת בוטלה החסות). לפני שנים אחדות, ב"פרשת ישראל-ביתנו", נחשף כיצד מעורבת תעשיית היח"צ גם בקנייה ומכירה של כתבות. החקירה העלתה שמשרדו של היחצן רונן צור רכש מ-ynet חשיפה עיתונאית עבור סגנית השר פאינה קירשנבאום, שהפכה בהמשך לנאשמת המרכזית בפרשה. בפסק הדין נקבע שהכסף ששולם ל-ynet, כ-77 אלף שקל, הוא חלק מהשוחד שקיבלה קירשנבאום מעמותה שנזקקה לה לשם קבלת כספי ציבור והשתמשה במשרד היח"צ כבצינור.
יש כמובן פער עצום בין עסקת השוחד הנסתרת ההיא לקנייה של מודעות גלויות בגליונות חג. אבל במידה מסוימת, מדובר בשני קצוות של אותו ספקטרום: שני המקרים ממחישים שכיום, מערכת היחסים בין גוף תקשורת למקור יח"צני היא גם מערכת יחסים כלכלית.
ציונות שנות האלפיים
אגב שוחד, עוד הערה על "ידיעות אחרונות" ו"פרשת ישראל-ביתנו". העמותה ששימנה את קירשנבאום, "איילים", צצה היום באופן מוזר ברשימת ה"סיבות לאהוב את ישראל" שפותחת את אחד ממוספי החג. אל נעליו של נחום ברנע, שהלבין את המסכת הפלילית בטור תמוה במיוחד מ-2018, נכנס היום בן-דרור ימיני, שמהלל את העמותה ומתאר את פעילותה כ"ציונות שנות האלפיים". ימיני אפילו לא מזכיר את הפרשה שבמסגרתה המוציא והמביא של העמותה שיחד פוליטיקאית כדי לקבל מיליונים מהכיס הקולקטיבי של אזרחי המדינה. רק בישראל!
