השעה 6.50 בבוקר, אני פותחת טלוויזיה על איזו תכנית בוקר, רק כדי לגלות שח"כ סילמן מתפטרת בגלל משהו שקשור לחמץ בפסח. ארבעים דקות אחר כך, בשעה 7 וחצי בבוקר, אני כבר מבינה שהדבר הזה מקבל פי 6756 יותר תקשורת מהעניין הפעוט הזה שפורסם יומיים קודם לכן, לפיו, מדעני האו"ם קובעים שמשבר האקלים צפוי להיות חמור מהתחזיות ואם לא נעשה שינויים משמעותיים באופן בו אנחנו חיים, כדור הארץ יעשה את זה עבורנו.

דו"חות הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים של האו"ם שפורסמו בחודשים האחרונים, זועקים ומתחננים להתייחסות מצד התקשורת ומקבלי ההחלטות בכל העולם. אבל בישראל, למרות שהיא צפויה להיות בין המדינות שיסבלו במיוחד מנזקי המשבר, לא מתרגשים.

כלי התקשורת הפופולריים והמערכת הפוליטית מסונכרנים ביניהם – משבר האקלים לא מעניין. זה גדול מדי, אמורפי מדי ויש לנו צרות קצת יותר משמעותיות. וגם ככה אנחנו מדינה קטנה שלא באמת תורמת לפליטת גזי החממה העולמית. שהסינים יתעסקו במשבר האקלים.

כתבי הסביבה, בכל כלי התקשורת, רוצים להציג לציבור את התמונה הרחבה על השלכות שינויי האקלים, אבל לרבים מהם לא מאפשרים זאת. למעשה, ככל שכלי התקשורת פופולרי יותר, כך יורדת רמת הסיקור

אבל המציאות היא שכל המחקרים מראים שהאנושות צועדת כמו צאן אל נקודת האל חזור, ושלמרבה הפלא – ישראל לא קיבלה פטור. ובכל זאת, אל תפריעו. התקשורת בדיוק עסוקה בזוכה החדשה של הישרדות.

לא פעם כשאני מדברת עם עיתונאים ומנסה לקדם אייטמים שעוסקים בסביבה או במשבר האקלים, אני שומעת תשובות כמו: אבל יש לך משהו בלעדי?

השבוע שוחחתי עם כתב בכיר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לבנות בשטח תע"ש השרון, עשרות אלפי יחידות דיור על קרקע שהמדינה זיהמה. הוא בתגובה שאל אותי אם יש לי משהו חזק וחדש שטרם פורסם. ומה לעשות שאין שום דבר חדש בעובדה שישראל היא מדינת עולם שלישי בכל מה קשור לסביבה ולאקלים? ישראל - בירת ההייטק והפסולת העולמית.

הסיפור שונה מול כתבי סביבה. כתבי הסביבה, בכל כלי התקשורת, רוצים להציג לציבור את התמונה הרחבה על השלכות שינויי האקלים, אבל לרבים מהם לא מאפשרים זאת. למעשה, ככל שכלי התקשורת פופולרי יותר, כך יורדת רמת הסיקור.

למרות זאת, אלו כלי התקשורת המובילים את התחום שעושים עבודה רצינית בסיקור התחום: "הארץ" מוביל עם ארבעה כתבים שעוסקים בנושאי אקלים וסביבה. אחריו "גלובס", כאן 11 ושלושת העיתונים הכלכליים, שהקצו "תקן" מיוחד לעיתונאים שעוסקים בנושא.

לעומתם, בתקשורת הנפוצה ביותר: "ישראל היום", גלי צה"ל, n12, קול-ישראל, "וואלה", "ידיעות אחרונות", "מעריב", והערוצים 12 ו-13- בכולם אין עיתונאי שעוסק בנושאי אקלים וסביבה כתפקיד היחיד שלו.

עורכי כלי התקשורת הנפוצים בישראל לא מבינים או מתעלמים מגודל האחריות: הם הצינור העיקרי ממנו שואב הציבור הרחב את הידע על השלכות משבר האקלים. האופן בו הם מתנהלים הוא מעילה בתפקיד. התקשורת מסתירה מידע מהציבור, מידע שהיא חייבת להציג לו.

הציבור לא באמת מבין את השלכות משבר האקלים, לא כי לא אכפת לו ולא כי הוא מטומטם אלא פשוט כי המידע לא מגיע אליו. כי מישהו מחליט עבורו שזה משעמם או מורכב מדי. זאת לצד ההעדר המוחלט של נושא האקלים מלימודי הליבה בבתי ספר.

פערי המידע בציבור הישראלי הולכים ומעמיקים בשל ההתנהלות התקשורתית חסרת האחריות. ישנו מיעוט שמכיר את הנושא, יודע מה מאיים עליו ויודע איך לפעול. רוב הציבור נסמך על כלי התקשורת הפופולריים, ועבורו שינוי אקלים זה משהו רחוק, לא ברור והרבה פחות דחוף ממשחקים פוליטיים קטנים.

הדבר מחריף פערים בחברה ואת אי הצדק האקלימי. האוכלוסיות המוחלשות הן אלו שנפגעות במידה הרבה ביותר ממשבר האקלים. הבחירות של כלי התקשורת הגדולים גורמות לכך שלא יהיה להן גם את הידע להגן על עצמן ולדרוש ממקבלי ההחלטות לפעול עבורן.

ורד לוביץ' היא מנהלת דוברות והסברה ב"אדם טבע ודין"