טרור

פיגוע הטרור אמש ברחוב דיזנגוף בתל-אביב מוביל הבוקר את שני הטבלואידים הוותיקים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", לצאת בכותרת ראשית זהה: "טרור בלב תל-אביב". ב"ישראל היום" בחרו ב"אימה בדיזנגוף", ואילו "הארץ" מתעקש על מסירת מידע: "שניים נרצחו בפיגוע ירי בת"א; המחבל נמלט מהמקום". עד להתעוררות רוב קוראי גליונות הדפוס, החשוד במעשה כבר אותר וחוסל.

הדיווח הדל ביותר לאירועי ליל אמש, למעט "מקור ראשון" שהספיק רק להכניס ידיעה קטנה בשער, נמצא ב"מעריב". מלבד כותרת גדולה בשער, הקוראים מקבלים רק כמה פסקאות מאת ארבעה כתבים, ואלו מתמצתות את מה שהיה ידוע זמן קצר לאחר הפיגוע ומביאות כמה עדויות מן השטח. גם ב"ידיעות אחרונות" ניכרת מצוקת חומרים, אך שם הספיקו לפנות מקום בעמודים הראשונים. כדי למלאם בתוכן בוחרים בפתרון קל יחסית ומדפיסים תצלומים רבים. ב"ישראל היום", תחת העורך החדש עמר לחמנוביץ, מספקים סיקור רחב יחסית לעצמם ולאחרים, שנפרס עד עמוד 9.

מלבד מידע וצבע, בעיתוני הבוקר יש גם פרשנויות. ב"ידיעות אחרונות" כותבת סימה קדמון כי הפיגוע "מחזק את ההנחה שאנחנו אכן בפתחה של אינתיפאדה". יואב לימור מעריך ב"ישראל היום" כי בתגובה לפיגוע ישראל עשויה להקדים את הסגר כללי שממילא תכננה להטיל על השטחים בפסח, מהלך שלדבריו נושא בחובו דווקא סיכון, שכן פלסטינים שתיגדע פרנסתם עלולים לבצע "פעולות קיצוניות". גם לעמיתו לעיתון אריאל כהנא דעה בסוגיה: יש לאסוף נשק בלתי חוקי ולבנות התנחלויות.

במאמר המערכת של "המבשר", אחד היומונים החרדיים המזוהה עם אגודת-ישראל, מציעים כיוון אחר לפתרון בעיית הטרור: "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". מהבחינה הזו שוררת אחדות דעים בין "המבשר" לבין "הפלס", ביטאון הפלג החרדי הבדלני. במאמר המערכת של האחרון כותבים כי "אין לנו כל עצה אחרת, אלא לעורר רחמי שמיים ולהתחנן לבורא יתברך שיסיר מעלינו כל משחית ויפר עצת אויבינו".

ב"הארץ" כותב עמוס הראל, בדומה ללימור ב"ישראל היום", כי "הצטברות הפיגועים תאלץ את הממשלה להטיל מגבלות על התנועה בין השטחים לתחומי הקו הירוק". הראל, שביום שלישי כתב כי סדרת פיגועי הטרור, לפי שעה, "אינה התקוממות עממית, אלא התפרצות של טרור יחידים", שומר על עמדתו. "התמונה המצטיירת", הוא כותב הבוקר, "היא של מתקפה שאינה מנוהלת על-ידי מפקדה אחת אלא מתבצעת על-ידי זאבים בודדים וחוליות מקומיות קטנות".

לדבריו, "אין בשלב זה סימנים של מחאה עממית נרחבת בגדה". אך כמו לימור, גם הראל מתריע כי "הגבלת חופש התנועה בידי ישראל, קיצוץ במספר הפועלים העובדים בהתנחלויות ובתחומי הקו הירוק, ובעיקר הגבלת חופש הפולחן בהר הבית – כולם צעדים שהממשלה תשקול עכשיו – יכולים גם להוביל לתוצאה הפוכה, כשמתקפת טרור של יחידים תגלוש להתקוממות של המונים".

במוסף "7 ימים" טורו של רענן שקד חזה, למרבה הזוועה, את הנולד. הטור, שנכתב והודפס כמובן לפני הפיגוע של ליל אמש, מוקדש לחשש של שקד כי הפיגוע הבא יתרחש בעירו תל-אביב.

שקד כותב על הפחד שאחז בו לאור המחשבה הזו והחזיר אותו עשרים שנה לאחור, לימי האינתיפאדה השנייה. "נדמה לי שהסבלנות של כולנו למצב התודעה הזה התקצרה משמעותית מאז תחילת המילניום", הוא קובע. לדבריו, רצף פיגועים כמו שאירע בשנת 2002 "לא בא יותר בשום חשבון", שכן "רמת החרדה המתמשכת שאנחנו מוכנים להכיל ביומיום שואפת לאפס". גל הטרור הנוכחי, ממשיך שקד, "בלתי נסבל" כיוון ש"אין לנו כוונה לחיות שוב עם הפחד, בטח שלא עם התממשותו".

הגישה הילדותית הזו מובילה את שקד למבוי די סתום, שכן הוא אינו מציע כל פתרון לבלימת גל הטרור מלבד איום כללי שלפיו "על זה תקום או תיפול הממשלה הנוכחית, והיא יודעת את זה". בינתיים, כידוע גם לקוראיו של שקד וגם לממשלה, היא בדרך ליפול מסיבה אחרת (הכנסת חמץ לבתי-חולים בפסח היא הגרסה הרשמית).

פוליטיקה

פרישתה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה שבראשה עמדה טלטלה השבוע מן היסוד את הפוליטיקה הישראלית, מאיימת לשגר את ישראל לסיבוב נוסף בסחרחרת הבחירות ואמורה היתה לתפוס את מרכז תשומת הלב בעיתוני הבוקר אלמלא פיגוע הטרור.

בשערי "בשבע" ו"גלובס", שפורסמו אתמול לפני הפיגוע, בחרו בדימוי זהה: ח"כ סילמן כלבנת דומינו ראשונה שנופלת ומפילה אחריה בזה אחר זה את שותפיה לקואליציה (ב"בשבע" הדגש היה על חבריה למפלגה, ב"גלובס" הדגישו את המפלגות האחרות).

בראש שער "מעריב" מציגים את העמדה האופטימית ביותר, מבחינת תומכי הממשלה הנוכחית, ומצטטים את חביב העיתון אביגדור ליברמן, שהצהיר אתמול: "אל תבנו על בחירות חדשות". חבריו לממשלה, שלא לציטוט, נחרצים פחות. "בנט ולפיד מעריכים: סיכוי נמוך להמשך שרידותה של הממשלה", מדווח מיכאל האוזר-טוב ב"הארץ". לפי דיווחו, בנט פסימי מלפיד. "ללא רוב בכנסת", כותב האוזר-טוב, "מסכימים השניים שהקדמת הבחירות היא עניין של זמן".

הפרשנים הפוליטיים מאוחדים בדעתם. "הליכה לבחירות היא בסבירות הגבוהה ביותר", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". עמיתה לעיתון נחום ברנע כותב על ראש הממשלה נפתלי בנט כי "אין באופק הפוליטי טריק שיכול להציל את הקואליציה שלו". לדבריו, "האופטימים נותנים לה 11 חודש; הפסימים נותנים לה שבועות". נדב איל, גם הוא ב"ידיעות אחרונות", נותן תחזית דומה: הכרזה על בחירות במרץ 23' במקרה הטוב מבחינת הממשלה. במקרה הגרוע מבחינתה, כבר בנובמבר הקרוב.

יוסי ורטר כותב ב"הארץ" כי מצבה של הקואליציה "קשה ולא יציב", זאת אחרי שבטורו בשבוע שעבר כתב על האפשרות של "גיוס עריקים מתוך הקואליציה" שהיא "קשקוש". הממשלה לא תיפול והכנסת לא תתפזר לפחות עד ה-9 במאי, אז מסתיימת פגרת האביב, כותב ורטר, אך גם אם לאחר מכן הקואליציה של בנט תקבל "סיוע טקטי/הומניטרי" מהרשימה-המשותפת, צפויה לה לדבריו "גסיסה מכוערת, ממושכת".

הפרשנים הפוליטיים מאוחדים לא רק בתחזיות לעתיד, גם בחוכמת הבדיעבד.

קדמון כותבת כי סער ואלקין הזהירו את בנט מפני סילמן. היא מציינת גם שאיילת שקד דיברה עם סילמן ערב הפרישה, "הרגישה משהו מוזר בקולה והתקשרה לבנט". ברנע כותב שאלקין "שמע ממקורותיו בליכוד על המשא-ומתן עם סילמן שבוע לפני הפיצוץ. הוא דיווח לסער, שהזהיר את בנט". לפי נדב איל, אלקין "התריע לפני למעלה משבוע על המהלכים של סילמן" ואילו "סער הלך עם התרעה ממוקדת לראש הממשלה, אישית. פעמיים".

קוראי "מעריב" יכולים ללמוד מטורו של כספית כי בנט "הוזהר במפורש על-ידי גדעון סער, ימים ארוכים לפני הבום העל-קולי של סילמן, שהוא עומד לאבד אותה". ב"הארץ" כותב ורטר כי יו"ר מרצ מיכל רוזין הבינה שהסכנה לקואליציה תגיע מסילמן. אבל לא רק היא. "נורות אדומות הודלקו מול ראש הממשלה גם במרוצת השבוע החולף", כותב ורטר, "'שים לב לסילמן, הליכוד לקח אותה כפרויקט', הזהירוֹ שר המשפטים גדעון סער כמה פעמים. הראשונה היתה ביום רביעי שעבר. המודיעין הגיע גם לשרים אחרים, שורשר למעלה – ונאדה".

כפי שניתן לראות, השם היחיד שחוזר על עצמו בכל תיאורי האזהרות לבנט הוא של שר המשפטים גדעון סער. סקרי דעת הקהל מעניקים לו בקושי די מנדטים כדי להיבחר מחדש לכנסת, אך על תואר אלוף התדרוכים אין לו מתחרים.

נקודת השקה נוספת בין הטורים טמונה במהלך שבנט צריך היה, כך לפי הפרשנים, לבצע בעקבות ההתרעות על פרישה אפשרית של סילמן. לפי כספית, בנט "היה צריך לעטוף את סילמן. לתת לה הרגשה טובה. לתת לה סיבות להאמין שיש לה עתיד בממשלה, בקואליציה, בימינה. להעניק לה ריכוך ארטילרי, פוליטי, אפילו נפשי. לתת לה את התפקיד הכי מתאים, לא הכי לא מתאים. אבל הוא לא היה שם".

לפי קדמון, נתניהו במצבו "היה עוזב הכל ונוסע אישית לבית משפחת סילמן. הוא היה אוכל איתם בבוקר, בצהריים ובערב. עוטף אותם באהבה, בחום ובהבטחות. לא היה משחרר עד שהיה משיג את מבוקשו".

קרטל הפרשנים ניכר גם בבחירת הדימויים שמוצמדים לבנט. קדמון כותבת כי ראש הממשלה הוא "כמו חללית המנותקת מבסיס האם". יוסי ורטר כותב ב"הארץ" כי בישיבת סיעת ימינה אחרי הודעת סילמן הבינו הנותרים כי "יו"ר מפלגתם מרחף לו בהנאה בגבהים מדיניים, אך מנותק מקרקע המציאות הפוליטית".

ב"ישראל היום", עד לאחרונה שופרו של נתניהו, מציע מתי טוכפלד טור פרשנות פוליטי שונה. טוכפלד כנראה לא קיבל את הטלפון מגדעון סער, ובהתאם לכך חלק מהדגשים שלו אחרים. שותפו למוסף "ישראל השבוע" אמנון לורד כותב בטורו על הפגנת הימין השבוע, וטוען כי הגיעו אליה כ-"10–15 אלף איש" (כספית, ב"מעריב", מעמיד את מספר המפגינים על כ-2,500 בלבד). "אם יימשך מומנטום ההתפרקות הקואליציונית, זו תהיה ההוכחה הטובה ביותר שלא ניתן לכונן ממשלה עוקפת ליכוד בישראל", מוסיף לורד.

ואמנם, חלק מהפרשנים חוזים לא רק את נפילת הממשלה הנוכחית אלא גם את חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה הבאה. רוית הכט חושבת אחרת. "אי שם מעבר להרי הפדיחה יש מקום קטן עלוב ומשוגע – מקום שבו מסתובבים אידיוטים שהספידו את נתניהו לאורך השנים. תמיד פחדתי להגיע לשם, אבל אני בשלה לקחת את הסיכון. למשרד ראש הממשלה – הוא לא ישוב", היא כותבת ב"הארץ".

גם אם לורד נותר נאמן לנתניהו, שדרת העריכה המרכזית ב"ישראל היום" כבר התנתקה מהמנהיג לשעבר. אתמול ערכו בעיתון סקר דעת קהל שממנו עלה כי אילו היו מתקיימות היום בחירות, מפלגת הליכוד בראשות נתניהו היתה זוכה ב-35 מנדטים, ימינה היתה יורדת ל-5 מנדטים ותקווה-חדשה נמחקת. הכותרת שניתנה לידיעה על הסקר מתמקדת בנתון אחר: "58%: לא רוצים עוד בחירות".

הנתון הזה מתבסס על צירוף של שתי תשובות לשאלה מה התסריט הפוליטי המועדף עליך: המשך כהונת הממשלה הנוכחית (31%) והקמת ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית (27%). הבחירה להדגיש דווקא את העובדה כי 58% מהציבור לא רוצים עוד בחירות מעידה כי בחינמון שמממנת ד"ר מרים אדלסון לא שותפים לצהלות השמחה של תומכי ראש הממשלה לשעבר.

תחושה זו מתחזקת בהמשך: בתשובה לשאלה איזו ממשלה עדיפה, 41% השיבו "ממשלה בראשות נתניהו בתמיכת פורשים מהקואליציה", 28% השיבו כי הם מעדיפים את זו הנוכחית ו-11% השיבו כי הם מעדיפים ממשלה בראשות ח"כ אחר מהליכוד. ב"ישראל היום" מטשטשים את הכמיהה של הציבור לשובו של נתניהו. איך צייץ לאחרונה גדי טאוב? "'ישראל היום' היה עיתון ימני. עכשיו הוא סמרטוט".

בעיתון הנוסף של ד"ר אדלסון, "מקור ראשון", שאף הוא הואשם בסמרטוטיזציה בנטיסטית מצד תומכי נתניהו (למעשה מצד אותו תומך נתניהו, גדי טאוב), המהלך הפוליטי של סילמן מוצג באור חיובי, אך לאו דווקא כדי לשרת את ראש הממשלה לשעבר.

"שארית הפליטה בימינה דורשת מבנט לפנות ימינה", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. העורך חגי סגל מדגיש בפתח טורו במוסף "יומן" כי סילמן עצמה סימנה את הכיוון בהודעת הפרישה שלה: "הקמת ממשלת ימין כבר בכנסת הזו".

"רוב העם, אין ספק, דוגל בערכי הימין. רוב הימין מתעב את ממשלת בנט-לפיד-עבאס", כותב סגל. לדבריו, היא "בוודאי לא עמדה בהבטחה להיות 'עשר מעלות ימינה', ולמעשה היתה עשר מעלות שמאל. במצב עניינים שכזה בנט התקשה מאוד להדוף או לשכך בהדרגה את הזעם האדיר שניתך עליו ממתחמי בלפור לשעבר, זעם מתוזמר היטב שעוד צריך לדבר בו בהרחבה בהזדמנות אחרת".

כמו מסגור הסקר ב"ישראל היום", גם סגל ב"מקור ראשון" מקדם את האפשרות של הימנעות מבחירות נוספות והקמת ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית. בשונה ממרבית משיבי הסקר ב"ישראל היום", שכאמור היו רוצים שנתניהו יעמוד בראשה, סגל שב לרעיון כי בראשה יעמוד חבר-כנסת שאינו ראש הממשלה לשעבר.

אוקראינה

במדורו שבירכתי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מקדיש מאיר שלו כמה שורות למחמאות לעמיתיו לעיתון רונן ברגמן וזיו קורן, שחזרו לאחרונה מאוקראינה לאחר חודש של דיווחים על המלחמה.

"הם דיווחו באופן ענייני ולא מתלהם, אישי אבל לא קיטשי, על אודות הזוועות שרוסיה ממיטה על שכנתה", כותב שלו, ובהמשך מוסיף כי "הכתבות של ברגמן ושל קורן הפגינו עוצמה גדולה מזו של הטלוויזיה ושל הרדיו. אולי משום שב'פרינט' הכתבה עומדת במרכז הבמה והעיתונאי ניצב מאחורי הקלעים. אנחנו קוראים את דבריו ולא שומעים את קולו. רואים את הצילומים ולא אותו עצמו. הוא לא הנושא. לא הוא, לא מראהו, לא נימות דיבורו. דיווח נטו".

התיאור הזה נכון עקרונית, כמובן, רק שהוא לא תקף לדיווחים ששיגרו מאוקראינה ברגמן וקורן. שני העיתונאים אכן ראויים למחמאות על שליחות עיתונאית עקבית, אמיצה והישגית באוקראינה, הם אכן סיפקו לכלי התקשורת שלהם ולציבור הישראלי סיפורים בלעדיים וחשובים על המלחמה והתופת האנושית שנלווית לה, אולם הם בפירוש לא נמנעו מלהעמיד (גם) את עצמם במרכז הסיפור.

הבוקר, לדוגמה, מספקים ברגמן וקורן שתי כתבות למוספי העיתון. ב"7 ימים" הם כותבים על חוויותיהם מ-30 שעות ליווי הכוח האוקראיני שנשלח לשחרר את אירפין. לא רק הטקסט אישי, גם הקרדיט לשמם מופיע בראש העמוד כשלצדו תצלום של שניהם באפודים וקסדות. אחד התצלומים המלווה את הדיווח מוקדש לתיעוד השניים עומדים באירפין.

ב"מוסף לשבת", כמה עמודים לפני המחמאות של שלו, מתפרסם ראיון בחתימת השניים עם אלכסיי ארסטוביץ', יד ימינו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. גם כאן הקרדיט מלווה בתצלום של ברגמן וקורן בקסדות, והפעם אחד התצלומים של קורן מתעד את ברגמן עם ארסטוביץ'.

זו החלטה עריכתית מקובלת, בעיקר בטבלואידים, ואפשר אפילו למצוא לה הצדקות מקצועיות. אבל אי-אפשר לנקוט בה ובמקביל להתהדר בהימנעות ממנה.

בינתיים, בתזמון מושלם, הגיעה נציגה נוספת של עיתונות הפרינט לאוקראינה. בעוד ברגמן וקורן שבו בשלום לישראל, ליזה רוזובסקי מדווחת הבוקר ב"הארץ" על תושבי העיר בוצ'ה, שם טבחו כוחות הפלישה במקומיים. הדיווח של רוזובסקי באמת ובתמים שם את המציאות שהיא רואה במרכז, ולא את עצמה. לדיווח שלה נלווים תצלומים שצילמה, אך לא תצלום שבו ניתן לראות אותה. בנוסף, לרוזובסקי יש יתרון אדיר על העיתונאים ששוגרו מטעם כלי תקשורת ישראלים כדי לדווח מאוקראינה לפניה: היא מכירה על בוריה את התרבות המקומית ומבינה את שפת התושבים.

אנשיל פפר, שליח "הארץ" הקודם לאוקראינה, חתום הבוקר על רשימה המזכירה כי ביום ראשון השבוע פרסמה סוכנות הידיעות הרוסית הממשלתית מאמר "ארוך ויוצא דופן" מאת טימופיי סרגייצב, שאותו הוא מגדיר כיועץ פוליטי שמקושר לקרמלין. סרגייצב טען במאמרו כי רוב העם האוקראיני "נשלט ונמשך אל תוך מדיניות נאצית" ועל כן יש לבצע דה-נאציפיקציה לא רק בהנהגה של המדינה אלא גם ב"מאסות של האוכלוסייה, שהם נאצים פסיביים ומשתפי פעולה של הנאציזם". רק אחרי שלטון צבאי רוסי של כמה עשרות שנים תושלם מלאכת הדה-נאציפיקציה, שהיא בעצם גם דה-אוקראיניזציה, טוען היועץ סרגייצב.

"מומחים למשפט בינלאומי עוד מתווכחים אם ניתן כבר להגדיר את מה שרוסיה מבצעת באוקראינה כג'נוסייד, רצח עם", כותב פפר, "אבל אם ביום מן הימים יעמדו המבצעים לדין, מאמרו יופיע בחומר הראיות".

במוסף "G" של "גלובס" כותב יואב קרני על הוגה דעות רוסי נוסף, סרגיי קרגנוב שמו, שנושא בתפקיד יו"ר כבוד במכון מחקר במוסקבה ואשר מיוחסים לו "רבים מן הרעיונות שהובילו למלחמה באוקראינה".

קרגנוב זה התראיין למגזין בריטי וטען כי רוסיה חייבת לנצח, שכן "זה עניין קיומי בשביל האליטה הרוסית". לפי תוכניתו, מזרח אוקראינה תנותק, חלק אחר יהפוך ל"מדינה אוקראינית ידידותית" ונקייה מנאצים, ואילו אוקראינה המערבית תבותר ותחולק בין פולין, הונגריה ורומניה. התמשכות המלחמה ברוסיה, מזהיר קרגנוב, עלולה להוביל את הקרמלין להפעיל נשק גרעיני, אבל לדבריו רק "נשיא אמריקאי מטורף" יגיב על שימוש כזה.

"טירוף הוא עניין שפסיכיאטרים של העידן הסובייטי נהגו להתאים למצבי הרוח בקרמלין", מזכיר לנו קרני.

שחיתות

נתניהו. ב"מעריב" מפרסם מיכאל קליינר נבואה המגשימה את עצמה. "השאלה למי מהצדדים מועילה עדותו של עד המדינה שלמה (מומו) פילבר מציפה תופעה סוציולוגית מאלפת", הוא כותב בפתח טורו, "לעולם תשובתו המלומדת והמנומקת של הפרשן היא זו העולה בקנה אחד עם משאלות לבו. לא פלא אם כן שכל הפרשנויות שגויות".

את אותו הטור ממש מסיים קליינר בקביעה כי "צפוי זיכוי מהדהד ב'תיק 4000'". לדבריו, "לפי התמונה העולה כרגע מהמשפט, התוצאה הטובה ביותר שהפרקליטות יכולה לייחל לה היא קביעה שהתביעה לא עמדה בנטל הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר – כולל קיום היסוד הנפשי – כנדרש בדין הפלילי".

דרעי. במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך יהודה שלזינגר עם אריה דרעי, שמציג את עצמו כקורבן חוזר של מערכת אכיפת חוק דורסנית. בין היתר מציין דרעי כי הפעם הראשונה ששמע כי הוא נחשד (שוב) בשחיתות היתה כשקיבל ערב אחד הודעה מעמית סגל: "תחזור אלי דחוף".

"אתה לא שואל איך יכול להיות שעמית סגל נהיה כתבנו לענייני פלילים או מסים? מה פתאום סגל? לא מדליק לך נורה?", שואל דרעי את שלזינגר, וגם משיב: "אני כבר יודע שלצערי הרב זה גורם פוליטי, שבעצמו העביר את החומר לרשות המסים. מישהו מיריבי. הוא התפלא שרשות המסים לא פותחת בחקירה ורצה לפוצץ את זה, אז נתן לעמית סגל".

שלזינגר מעמת את דרעי עם הביקורת על כך שיום לאחר הסדר הטיעון תקף את מערכת אכיפת החוק, ועם הפער בין האמירה של השופט שמואל הרבסט בגזר הדין שקיבל את ההסדר, כי אחד השיקולים שלו היה שדרעי יורחק ממוקדי הכוח ("הנאשם, איש ציבור מזה כשנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון מעיסוק בצרכי ציבור [...] הנאשם לא ייגע עוד בצרכי ציבור הכורכים בתוכם עיסוק כלכלי, וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית") לבין העובדה שהוא נותר יו"ר ש"ס ומכוון לחזור גם לתפקיד שר.

"לא שמעתי את זה מהשופט. ראיתי את זה רק אחר-כך, אבל אמרנו במפורש כל הזמן שאמשיך לשרת את הציבור", משיב דרעי.

חלל

שלושת הטבלואידים שלחו נציג לפלורידה, משם אמור להשתגר מחר איתן סטיבה לחלל. ב"הארץ" מסתפקים בדיווח של כתב המדע מישראל. באף אחד מהדיווחים מפלורידה (רן רימון ב"ידיעות אחרונות", יהונתן מרוז ב"ישראל היום", סתיו נמר ב"מעריב" וגדעון לב ב"הארץ") לא מוזכרים הגילויים האחרונים של אורי בלאו מ"שומרים" שלפיהם כספים ממקלט מס מממנים את טיסתו לחלל וחלק מעלות הטיסה נופל על משלמי המסים הישראלים.

בשולי החדשות

במדור הספרות של "ידיעות אחרונות" כותב אהרן שבתאי כי הזקנה קפצה עליו מאז שקיבל את חיסוני הקורונה.

עושים לביתם

ל"ישראל היום" מצורף היום מוסף מערכתי למראה בן 32 עמודים לרגל 120 שנה להולדתו של הרבי מלובביץ'. כתב העיתון וחסיד חב"ד מתי טוכפלד כותב בו בין היתר על תומכי התנועה בכנסת, אך יש במוסף, שערך עומרי ליבנה, גם כתבות מאת עיתונאים שאינם חברים בחסידות. הסימן היחיד לכך שהמוסף אולי אינו מערכתי לחלוטין מצוי בכתובת המייל שמזמינה את הקוראים להגיב, ושולחת אותם למדור הצרכנות של העיתון.

ל"מקור ראשון" מצורף מוסף טיולים שחלקו מומן בידי מלון ברמת הגולן.

ב"מעריב" מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים.

ענייני תקשורת

ב"ידיעות אחרונות" מדווח יאיר נבות כי העיתונאי זוכה פרס נובל לשלום דמיטרי מוראטוב הותקף אמש במהלך נסיעה ברכבת כשאלמונים שפכו עליו צבע אדום, ככל הנראה מעורבב עם אצטון.

במוסף "7 ימים" מראיינת גילית קוזבה את העיתונאית נטליה נטשה סינדייבה, מייסדת ערוץ "דוז'ד" שסגר לאחרונה את פעילותו. "להשהות את פעילות הערוץ הייתה כמו החלטה שאמא צריכה לקבל בזמן מלחמה, להחביא את ילדיה במרתף", היא אומרת. "אבל אני חייבת להמשיך לחיות, חושבת על העתיד, על הפתיחה המחודשת של הערוץ. [...] אנחנו כל הזמן מקבלים פידבקים מצופים שמהרגע שהערוץ נסגר, הם חווים בדידות גדולה. מרוסיה לא נוכל לעשות את זה בזמן הקרוב, לכן נמשיך לשדר מחוץ למדינה".

במוסף "מעריב" חוזר רון מיברג 30 שנה לאחור, אל הימים שבהם יצא עם אמנון דנקנר לסקר עבור "חדשות" את מערכת הבחירות שהעלתה את יצחק רבין לשלטון. "הוא ניסה לדובב אותי ואני ניסיתי ללמד אותו לשתוק", מספר מיברג על הדינמיקה עם השותף החדש שלו.

במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם טור מאת משה ליכטמן, שכתב במשך שנים ארוכות ב"גלובס".

עפרי אילני סוקר עבור מוסף "הארץ" את "בראשית", השבועון החדש בעריכת גבי ניצן ובהשתתפות אושרת קוטלר, שפונה לקהילת מתנגדי החיסונים בישראל. אילני עומד על קנקנו של העיתון ודרכו על קנקנה של תנועת מתנגדי החיסונים המקומית, ומנסה לחזות את עתידה בעולם שבו לרוב האנשים אולי כבר לא יהיה אכפת כל-כך מקורונה.

אילני מעלה את האפשרות ש"מתנגדי החיסונים ייטמעו בימין ויהפכו למעין חטיבה אוטונומית-למחצה בתוכו", וכותב כי מנגד ישנה אפשרות נוספת: "מתנגדי החיסונים עשויים להפוך לעוד זהות בקרנבל הזהויות של העידן הנוכחי".

בהקשר זה מנצל אילני את ההזדמנות כדי ללעוג מעט למוסף המקביל של "הארץ". "הדיבורים על 'מוזרקים' ומאבק האיתנים בפייזר ובממסד הרפואי יזכו להכרה כמעין תרבות או מסורת – מעט מאתגרת, אבל ניתנת להכלה על ידי המיינסטרים", חוזה אילני. "מה אתם יודעים – אולי לאושרת קוטלר יהיה בסוף טור במוסף 'גלריה', שיישא את הכותרת 'מתנגדת'".