הגבלות על חופש העיתונות מוכרות לנו בעיקר ממשטרים אנטי-דמוקרטיים, שם מנסים להצר את צעדי התקשורת כדי להשפיע על טיב הסיקור ולמנוע דיווחים לא-נוחים. פחות מוכרים לנו מצבים שבהם דווקא גופים המעודדים כביכול ערכים דמוקרטיים, גופים שמקדמים פלורליזם ובחירה חופשית, מערימים מכשולים בדרכו של הדיווח החדשותי.

על רקע זה מעניינת במיוחד ההחלטה שקיבל בית הדין האירופי לצדק ביום רביעי (30.3) להשאיר על כנן את הסנקציות שהוטלו באירופה על ערוצים הקשורים בשלטון הרוסי, ובפרט על RT France המשדר מפריז. בשלב זה, בית הדין רק סירב לבקשת הערוץ להוציא צו זמני נגד ההגבלות. ייתכן שבתום ההליך הראשי בעתירה, בית המשפט יורה להחזיר את RT France לאוויר.

ברקע ההחלטה עומד הצו שהטילה המועצה האירופית ב-1.3 השנה, שבוע אחרי שרוסיה החלה בפלישה הקרקעית והאווירית לשטחי אוקראינה. המועצה החליטה אז לנקוט שורה של צעדים בתגובה לפעולות הרוסיות, ובהן השעיית השידורים של כמה כלי תקשורת הפועלים בתחומי האיחוד האירופי. אחד מהם הוא RT France, שהושק ב-2017. הוא משמש כשלוחה הצרפתית של ערוץ חדשות בינלאומי שהוקם ברוסיה ב-2005, ונחשב לזרוע תעמולה של המשטר. מאז ההחלטה נאסר על RT France להפיץ שידורי טלוויזיה באירופה, ונותק גם הקשר עם לוויין ספוטניק המעביר את שידוריו.

הערוץ פנה לבית הדין האירופי לצדק בדרישה לבטל את הצווים, ועד לבירור העניין ביקש, כסעד זמני, להשהות את החלת הסנקציות. נשיא בית הדין האירופי דחה את הבקשה לצווים זמניים. בהודעה לעיתונות מטעם בית הדין האירופי, שפורסמה עם מתן ההחלטה, הוסבר כי המועצה האירופית החליטה לפעול למניעת פעולות תעמולה רוסיות שהופנו לחברה האזרחית באיחוד האירופי וכללו מניפולציות עובדתיות, וכי RT France - כמו החברה-האם שלו - נחשב בעיני המומחים למכשיר תעמולה של הקרמלין.

מדוע סירב בית הדין לבקשה, שהיתה מצמצמת את הפגיעה בחופש העיתונאי של הערוץ? נשיא בית הדין מזכיר בהחלטתו את שני התנאים העיקריים שבהם רשאי בית-הדין לעכב צווים של המועצה: האחד הוא הצדקה מהותית שיש לה תימוכין משפטיים; והשני הוא צורך דחוף בהתערבות כדי למנוע נזק חמור. אלה תנאים מצטברים, דהיינו: בית-הדין יכול להעניק סעד זמני רק אם שניהם מתקיימים.

הנשיא מצא אמנם כי תנאי הדחיפות מתקיים, שכן לסנקציות תהיה השפעה כלכלית ופיננסית מרחיקת לכת על רשת RT, וכן השלכות חברתיות ואנושיות, שכן הן פוגעות ביכולתו של הערוץ לבצע את תפקידו. עם זאת, נזקים כאלה, למעט במקרים חריגים, אפשר לתקן ולרפא באמצעות פיצוי בדיעבד.

אתר האינטרנט של ערוץ RT France. הידיעה הראשית קוראת לביטול ההגבלות על הערוץ, בשם חופש הביטוי (צילום מסך)

הבעיה נעוצה בתנאי השני: תימוכין משפטיים. כדי לקבל צו בנסיבות הקיימות היה על הערוץ להמציא ראיות קונקרטיות ומוצקות למצבו, עם מסמכים מפורטים, וזה אינו דבר קל. הנשיא העיר כי הערוץ נמנע מלספק הסברים מפורטים על מצבו הכלכלי ולא נתן אינדיקציות ברורות ונתונים שיאפשרו להעריך כמה חמור הנזק שטען לו ואם הוא לא בר-תיקון.

הרשת הרוסית טענה בין השאר כי ההאשמות שמיוחסות לה - תעמולה ועיוות העובדות בדיווחיה – פוגעות במוניטין שלה בהציגן אותה כגוף הנשלט לחלוטין בידי המשטר הרוסי. בתשובה לכך קבע נשיא בית הדין כי כל פגיעה מוניטינית היתה נגרמת לערוץ ממילא בשל מעשיו-הוא, ותמשיך להיגרם גם בעתיד אם הדברים לא יתוקנו בפסק דין סופי. ההליך של הוצאת צווי מניעה לא אמור להבטיח פיצוי על נזקים מהמעשים השנויים במחלוקת.

טענת הרשת כי הנזק שנגרם לה חמור ובלתי הפיך, כתב נשיא בית הדין, אמורה להתבסס על אובדן האפשרות להפעיל את הערוץ בעתיד. לא די לספק תיאורים כלליים ומופשטים. גם הטענה שהסנקציות גורמות נזק לדמוקרטיה באירופה טעונה ביסוס. בית הדין מזכיר בהקשר הזה שגם לצעדים שננקטו נגד הערוץ יש משקל ציבורי בהגנה על החברה האירופית ובבלימת התוקפנות הרוסית בהקדם.

מהי אפוא עמדת בית הדין באשר לאפשרות להגביל את חופש הביטוי של כלי תקשורת? את זה נדע רק בהמשך ההליכים. בדיון בבקשה לצו זמני נגד חסימת RT France, בית הדין הסתפק במבחנים מהמשפט האזרחי הפרטי: שידורי הערוץ הם פעילות מסחרית שנאסרה באופן זמני, והקשיים צריכים לבוא על פתרונם בהליך המרכזי, שבו ניתן יהיה לתקן כל נזק שנגרם בשל האיסור. בהינתן הנסיבות החריגות, התקבלה ההחלטה בנוהל מזורז.

תקדים "אל-ג'זירה"

הגבלת שידורי RT France מעוררת דילמות שכבר התייחסנו אליהן בעבר. גם בישראל ננקטו לא פעם צעדים נגד כלי תקשורת זרים, ובהם רשתות ערביות ופלסטיניות, בטענה שפעילותן כרוכה בסיכון ביטחוני או חברתי מטעמי הסתה, עידוד לטרור ואלימות ופגיעה בסדר הציבורי.

כך למשל בזמן אירועי צוק איתן פנה שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, אל מועצת הכבלים והלוויין, וביקש שתעצור את שידורי אל-ג'זירה בישראל. ארדן נסמך על הוראות החוק לגבי דברי הסתה האסורים בפרסום, כפי שהם מוגדרים בסעיף 6 כה לחוק התקשורת, ובסעיף 144ד2 לחוק העונשין הקובע כי:

המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עימו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל-פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים".

עוד קובע הסעיף:

פרסום דין-וחשבון נכון והוגן על פרסום האסור על-פי הוראות סעיפים קטנים (א) ו(ב) אינו עבירה לפי סעיף זה".

נוסח החוק מבחין בין שני מקרים. אם המסית הוא כלי התקשורת עצמו - באמצעות כתביו, פרשניו או אנשי תוכן אחרים מטעמו - הרי שהוא מפר את האיסור הקבוע בחוק. אם כלי התקשורת רק מוסר דיווח נכון והוגן על קריאות שהשמיעו גורמים אחרים - הרי שעומדת לו הגנה. תנאי נוסף לאכיפת איסור ההסתה, לפי הסעיף הזה, הוא שקיימת "אפשרות ממשית" (הסתברות גבוהה) כי דברי ההסתה יובילו לאלימות.

בימי המבצע הצבאי בעזה "צוק איתן", באמצע 2014, לא התעורר הרושם ששידורי אל-ג'זירה גורמים לתסיסה יוצאת דופן במדינת ישראל, לפחות לא תסיסה שניתן לייחס במובהק לשידורי הערוץ. מועצת הכבלים והלוויין החליטה בסופו של דבר שלא להוריד את הערוץ מהאוויר, בנימוק ש"התשתית העובדתית שהוצגה בפניה" אינה מבססת עילה לכך.

מדרון חלקלק?

נחזור לבית הדין האירופי. נכונותו להשלים, גם אם באופן זמני, עם ההגבלות שהוטלו על RT France, מעוררת שורה של שאלות: האם פעולה מנהלית של הטלת סנקציות המונעות ביטוי חופשי לא צריכה להישען על ראיות פוזיטיביות חזקות כדי להכשיר פגיעה חריפה כל כך? פגיעה שהינה לא רק בכלי התקשורת ובעסקיו, אלא גם בזכותם של אזרחים וצרכני תקשורת להיחשף למגוון קולות, טענות וגוונים של דיווח?

בניין בית הדין האירופי לצדק בלוקסמבורג (צילום: Luxofluxo, ויקיפדיה, נחלת הכלל)

והאם מניעה כזו, שנועדה להעניש את הממשל הרוסי, באמת אפקטיבית? האם אפשר בכלל, בעולם פתוח של תקשורת מקוונת, להשתיק את הביטוי בלי להזדקק לחסימה מאסיבית של אתרי אינטרנט ואפליקציות? ואילו משטרים נוהגים בשיטות כאלה? האם טענות על הטיה של כלי תקשורת לטובת אינטרס מסוים, ועל והיעדר סטנדרט עיתונאי מקצועי בעבודתו, הן עילה מספקת לאסור את פעולתו? האין כאן מדרון חלקלק שיוביל – אם ייושם גם בימי שגרה ובעתות שלום – למניעת ההפצה של פרסומים רבים בטענה שמקורם בגורם מוטה כלשהו? מאידך גיסא, האם פלורליזם, גיוון ותחרות הם תרופת פלא המאפשרת להפיץ, בלי שייגרם שום נזק, כל מסר, בכל פלטפורמה ובכל עת?

ההליך המרכזי שיתנהל בבית הדין האירופי יצטרך כמדומה לעסוק בכל השאלות האלה, ולתמוך את הטענות העקרוניות בתשתית עובדתית הולמת. כשהתותחים רועמים המקלדות העיתונאיות אולי שותקות, אך מקלדות בתי המשפט מתקתקות בקצב שרק הארטילריה בשדה הקרב מתחרה בו.