נתחיל מהסוף. מי שחשש במהלך הימים האחרונים כי מהלכים רגולטוריים שונים יקפחו את זכותו להתעדכן במשדרי החדשות של אל-ג'זירה באנגלית ובכלל, יכול להירגע. מועצת הכבלים והלוויין קיימה דיון בדרישתו של שר התקשורת גלעד ארדן להסיר את שידורי הערוץ מחבילות הערוצים המוצעות על-ידי חברות הכבלים והלוויין, והחליטה שלא להורות כמבוקש.

שר התקשורת גלעד ארדן (צילום: דוברות מד"א)

בידיעה שבה דווח על כך ב"גלובס" אף צוין כי המשך העברת שידורי הערוץ באמצעות פלטפורמות מקומיות נעשה בין השאר לבקשת גורמי ביטחון ישראליים. בשבועות האחרונים אפשר היה לצפות באל-ג'זירה בבכירים ישראלים, ובהם גם גורמי צבא כמו דובר צה"ל לשעבר תא"ל פולי מרדכי, שהתראיינו בערוץ, כך שניכר כי מערכת הביטחון אינה מחרימה את הערוץ או רואה בו סכנה שיש להילחם בה באמצעות חרם תקשורתי.

בפנייה שנשלחה ביום שלישי שעבר (22.7.14) למימון שמילה, מ"מ יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, נסמך ארדן על הוראות המתייחסות לדברי הסתה האסורים בפרסום כמשמעותם בסעיף 6כה לחוק התקשורת ובסעיף 144ד2 לחוק העונשין. יש מי שיצפו בשידורי התחנה הקטארית, יקראו את הוראות החוק שמזכיר ארדן ויתרשמו כי על פניו יש טעם בדבריו. סעיף 144ד2 (א) לחוק העונשין קובע:

המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עימו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל-פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים".

עוד קובע הסעיף:

פרסום דין-וחשבון נכון והוגן על פרסום האסור על-פי הוראות סעיפים קטנים (א) ו(ב) אינו עבירה לפי סעיף זה".

משמעותם הפרקטית של הדברים היא שאם כלי התקשורת מסית בעצמו, מפי כתביו, פרשניו ושאר אחראי התוכן, הרי שהוא מפר את האיסור הקבוע בחוק. אם רק דיווח על קריאות כאלו מפי אחרים באופן נכון והוגן, הרי שעומדת לו הגנה. מעניין שהגנה כזו אינה עומדת אוטומטית לרשותם של כלי תקשורת במישור של פרסומי לשון הרע. שם לא די בהכרח הדיווח הנכון וההוגן על השמצות המושמעות מפי אדם כלשהו, אלא דרושות פעולות ובדיקות משלימות כדי לאפשר פרסומים כאלה בלי להיחשף לתביעות.

עיון מוקפד יותר בהוראות חוק העונשין מגלה תמונה מורכבת יותר, שאולי אינה תואמת את המסקנות שאליהן מבקש להגיע השר. סעיף זה הוא היחיד מבין ההתייחסויות השונות לענייני הסתה שבקודקס הפלילי שלנו המציב תנאי לאכיפה שלפיו צריכה להתקיים "אפשרות ממשית", כלומר הסתברות גבוהה, לכך שדברי ההסתה יביאו לאלימות.

בפועל, לא ראינו את שידורי אל-ג'זירה מביאים לתסיסה ניכרת וחריגה בקרב אוכלוסיות רלבנטיות במדינת ישראל, לפחות לא כזו שניתן לייחס במובהק לשידורי הערוץ. ככל שיש תסיסה כזו, ממילא היא קיימת בשטחי הרשות הפלסטינית שהחוק הישראלי לא חל עליהם ושממילא שוטפים אותם ואת תושביהם מסרים קיצוניים מאלה המשודרים באל-ג'זירה.

מערכת אל-ג'זירה ברמאללה, 14.6.09 (צילום: מרים אלסטר)

חשוב לציין גם כי עבירת ההסתה המעוגנת בסעיף 144ד2 היא עבירה שהעמדה לדין בגינה מצריכה הסכמה בכתב מהיועץ המשפטי לממשלה, כהוראות סעיף 144ה לחוק. הדבר מצביע על ריסון בהפעלת הסעיף, ואכן העמדות לדין בגינו הן ספורות והתקיימו במצבי קיצון בלבד.

סעיף 144ד2 נחקק רק בשנת 2002 (קודם לכן עוגן האיסור בפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948), וחקיקתו לא הביאה להגברת האכיפה נגד מסיתים. כפי שמציין משה נגבי בספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל", האיסור החדש לא נאכף גם במקרים המעטים שבהם נאכף בהצלחה האיסור הישן. כך לדוגמה מציין נגבי את טקס "פולסא דנורא" שנערך לראש הממשלה המנוח אריאל שרון בשנת 2005 ושלא גרר העמדה לדין או אפילו חקירה, בעוד שעשור לפני כן הועמדו לדין בהתאם להוראת החוק הישנה מי שערכו טקס דומה לרבין ולפרס.

צריך לזכור גם כי העבירה לכאורה מבוצעת מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ולא על-ידי אזרחים ישראלים, וגם במישור זה מתמעטת היכולת שבעשיית שימוש בחוק הפלילי הישראלי כדי להצדיק את הסרתם (החלקית) של ערוצים אלה מהנוף התקשורתי שלנו. גם אם נניח כי מדובר ב"עבירת חוץ" כהגדרתה במשפט הפלילי, משום שבוצעה וכוונה נגד אזרחים ישראלים (תחולה פרסונלית-פסיבית), הרי שההיקף הענייני שלה מצומצם והיא כוללת פגיעות בחיים, בגוף, בבריאותו או בחירותו של הקורבן הישראלי.

יש להניח שמסקנתה של המועצה שהחליטה לא להסיר את השידורים, בקובעה כי "התשתית העובדתית שהוצגה בפניה אינה מבססת עילה להסרת הערוץ", הביאה בחשבון גם את המבחנים האלה. בסיכום ישיבת המועצה פורט גם הליך הבדיקה שביצעה, שבמסגרתו "הונחו בקרית הצפייה של אגף הפיקוח במועצה ועורכת-דין ממינהלת הסדרת השידורים לציבור, שהינה דוברת השפה הערבית, לצפות בשידורי הערוץ, על מנת שניתן יהיה לבחון אם שידורי הערוץ עולים כדי הסתה".

כאמור, ארדן הסתמך בקריאתו להוריד את התחנה משידור גם על הוראות סעיף 6כה לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב-1982, הקובע מגבלות על בעל רשיון לשידורים (חברות הכבלים והלוויין) בקשר לתכניהם של משדרים שונים. כך למשל אסורים שידורי תועבה, סרטים שלא אושרו על-ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, תעמולה מפלגתית, הסתה גזענית או לאומנית והפרת זכויות יוצרים או מבצעים.

סעיף דומה קיים גם בחוק הרשות השנייה, המפקחת על שידורי הערוצים המסחריים, והוא אפילו רחב יותר. סעיף 46 לחוק קובע כי אסור לשדר שידורים שיש בהם עבירה פלילית או עוולה אזרחית (הגדרה כללית ורחבה מאוד), ומוסיף איסורים לגבי הסתה לגזענות, אפליה או פגיעה ממשית באדם או בקבוצה על רקע השתייכותם לדת, גזע, לאום, אורח חיים או מוצא מסוימים. כן חלים בשידור איסורים שקבעה מועצת הרשות בכללים.

לכאורה, על ערוצי הברודקאסט מוטלות מגבלות רבות יותר מאשר על אלה המשודרים בכבלים ובלוויין, ועם זאת בחר השר ארדן שלא לפנות אליהם בבקשות המגבילות אותם מלשדר תכנים מסוימים או מלהביא לידיעת הצופים דעות קיצוניות (כך לדוגמה במהדורות החדשות הישראליות מביאים לעתים קטעים מערוצי טלוויזיה פלסטיניים, כמו גם מאל-ג'זירה). סביר שהיה ברור גם לו כי על רקע התשתית המשפטית הרחבה התומכת בחופש ביטוי גם במצבי קיצון, מדובר בדרישה בלתי אפשרית.

את הפנייה שביצע ארדן היה יכול לבצע כל אזרח, אך ברור כי משקלה של פנייה מאיש ציבור, ויותר מכך מהשר הממונה על המועצה, גדול בפועל לאין שיעור. עם זאת ראינו כי המועצה אינה חותמת גומי אוטומטית, אלא אם כן גם כאן תצוץ תיאוריית קונספירציה שהשר מראש לא רצה בסגירת הערוץ והיה מעוניין רק באפקט התקשורתי של הפנייה.

במישור הפרקטי, חסימתה של אל-ג'זירה בישראל נראית כמשימה שספק אם מישהו חשב מלכתחילה שניתן לבצע. כפי שציינו כותבים שונים, בהם גם אמיתי זיו במאמר קצר ב"דה-מרקר" ובראיון שהעניק לתוכניתו של דני ספקטור ברדיו תל-אביב, רוב צופי הערוץ בישראל, אזרחים ערבים, אינם עושים זאת באמצעות הוט או יס, אלא קולטים את השידורים בצלחות לוויין פרטיות או באמצעות אתר האינטרנט של אל-ג'זירה, המעביר גם את השידור החי. אמנם ניתן באופן תיאורטי (בלבד) לנסות להילחם גם בפלטפורמות אלו, אך זאת מלחמה אבודה מראש המצריכה משאבים רבים ולא פרופורציונליים.

שר הפנים גדעון סער, יולי 2014 (צילום: פלאש90)

נשארנו עם אמירה הצהרתית של השר, שאינו בעל הסמכות להורות על הסרת שידורי הערוץ, שייתכן כי נאמרה לצרכים אחרים, פוליטיים או ציבוריים, ולאו דווקא כדי להשיג תוצאה פרקטית. ייתכן שדווקא שר אחר במפלגתו של ארדן, האוחז בדעות שאינן רחוקות משלו, יכול להקשות יותר על שידורי התחנה. הכוונה היא לשר הפנים גדעון סער, האוחז באפשרות לשלול אזרחות או למנוע כניסה לישראל מגורמים שונים ובהם גם כתבים, עורכים ושאר מעורבים בשידורי אל-ג'זירה בסניף המקומי שלה בישראל.

סעיף 13 בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מסמיך את שר הפנים לשלול אשרות שהייה בישראל ולהרחיק מהארץ מי שאינו שוהה בה כדין. הוא גם יכול שלא להעניק אשרת כניסה מראש למי שהוחלט כי נוכחותו אינה רצויה כאן מסיבות שונות. עם זאת, קשה יותר למנוע פעולת עיתונאים שהם אזרחי המדינה או תושבי קבע שלה, ועל כן גם האפקטיביות של מהלך זה מוגבלת ומוטלת בספק פרקטי, אינה רצויה מבחינה בינלאומית ואינה מוצדקת לאחר בחינה כוללת של שידורי התחנה. ייתכן שזו הסיבה שהאופציה הזאת לא הועלתה מראש, מה גם שלא היתה יכולה למנוע שידורים שהשלטון אינו חפץ ביקרם.

חרם חרם תרדוף

שר האוצר יאיר לפיד (צילום: עמית שאבי)

בשבוע שעבר דיווח יובל יועז בחשבון הטוויטר שלו כי בעקבות קריאתו של שר החוץ אביגדור ליברמן לחרם על בתי-עסק ביישובים ערביים בשל תמיכה שהביעו לכאורה במעשי התוקפנות של חמאס, שוקל היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ליברמן, בעקבות פנייה בנושא שהגיעה אליו.

והנה גם שר אחר קרא בשבוע שעבר לחרם צרכני מול מי שמביע עמדות שאינן בלב הקונסנזוס הישראלי. במאמר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" קרא שר האוצר יאיר לפיד לבטל מנויים והשתמע במפורש ממאמרו כי הכוונה למנויי עיתון "הארץ", בין השאר בשל מאמרו מעורר הפולמוס של גדעון לוי "הרעים לטיס". נשאלת השאלה, האם יש הבדל בין המקרים והאם היועץ המשפטי לממשלה ישקול עכשיו בפתיחת חקירה גם נגד לפיד בשל קריאות החרם שלו. נחכה ונראה.

מאגר הבושה

הדיון הציבורי על גבולות חופש הביטוי שהתפתח כאן במקביל לימי הלחימה ברצועת עזה כלל מטחי מלים פוגעניות שספק אם כולן מתיישבות עם מגבלות החוק הפלילי. עד כדי כך היו כמויות הרפש גדולות והצטברו לפתחן של מקלדות רבות, עד שקבוצה גדולה של עיתונאים ואחרים מצאה לנכון להגיש תלונה למועצת העיתונות בשל פרסומים ב"וואלה" וב"מאקו" שעסקו בהרחבה בפרסומים ברשתות החברתיות שטעם טוב אינו בין התכונות המציינות אותם ואף הפנו אליהם.

עלה לי רעיון: לפתוח אתר שבו יפורסמו הפרטים המלאים של כל אדם שמקלל, מסית או מאיים. שתהיה רשימה פומבית, שהזבל יופיעו בגוגל כשיעשו עליהם חיפוש

— Biranit Goren (@biranit_goren) July 24, 2014

אחד הרעיונות שעלו בקשר להכפשות המרוכזות האלה ודברי הבלע המזוקקים שרוססנו בהם היה מעבר מגינוי פסיבי למתקפה אקטיבית. העיתונאית לשעבר בירנית גורן אף הציעה באחד מציוציה להקים מאגר בושה המכיל את פרטיהם של אותם טיפוסים נלוזים כדי שייצרבו בתודעת הגוגל שלנו לעולמי עד.

למרות הפיתוי להשיב לאותם מרעילי מסכים כגמולם, הקמת מאגר כזה אינה רעיון מומלץ ויכולה להיקלע לקשיים משפטיים לא פשוטים. ראשית, ייתכן שכדי לנהל מאגר כזה בהיקפים גדולים דרוש רשיון מרשם מאגרי המידע על כל המשתמע מכך, גם בקשר להגנת הפרטים האישיים שמתכנני המאגר רוצים לתת להם פומבי.

שנית, בהעדר קביעה שיפוטית בנוגע לפרסומי הגועל נפש, הרי שיכולה להתעורר מחלוקת בשאלה אם הם ביטוי לגיטימי או הפרה של הדין הפלילי או האזרחי. כך צפויים מנהלי המאגר לקבל פניות ודרישות, גם באמצעות בתי-המשפט, להסרה מן המאגר. בחינה מדוקדקת של כל פרסום ופרסום ונסיבותיו היא משימה לא פשוטה ויקרה. שלישית, יכולות להתעורר גם שאלות של הגנת פרטיות של אותם מפרסמים ואפילו של זכויות יוצרים בתמונות שלהם שאולי יש כוונה להציג במאגר כזה.

בקיצור, למרות הדחף של רבים מאיתנו להוקיע ולפרסם את זהותם של אותם מחבלי מקלדת על-ידי מאגרי מידע מקוונים, ייתכן שכדאי להימנע מכך כדי לא להסתבך שוב בקטטה מסוג חדש לגמרי.

מקום לאופטימיות (1)

ביום שישי האחרון, לפנות ערב, קלטתי באחד הזפזופים בין ערוצי החדשות השונים קטע מדיון לא שגרתי שנערך ליד השולחן באולפן החדשות של חדשות 2. המגישה רינה מצליח ולצדה הכתב המדיני אודי סגל ועורך חדשות החוץ ערד ניר מצאו כמה דקות חשובות להתפנות לדיון בייצוג הולם של נשים על המסך ושל הדרתן מהשיח.

אבי וייס (צילום: מיכל פתאל)

עצם קיומו של דיון כזה על המסך של חברת חדשות 2 הוא הישג חשוב. גם העמדות שהשמיעו סגל וניר בתשובה לשאלותיה של מצליח אותתו כי חלה תזוזה טקטונית בכיוון הנכון. עדיין, בתשובותיהם היתה שזורה אפולוגטיקה של הקשרים רחבים והיסטוריים יותר של הדרת נשים ממוקדי כוח בחברה, אך שניהם הסכימו כי יש לחתור לתיקון המצב הקיים.

יעיל יותר היה לשמוע את עמדותיהם של האנשים העומדים מאחורי הזכוכית בדרך כלל ומעצבים משם את מדיניות השידורים של חדשות 2. בהזדמנות הבאה שחדשות 2 תקיים דיון כזה, כדאי להפנות את השאלות הללו אל מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס בעצמו, כדי שיוכל לספר לנו מה נעשה באופן אקטיבי בחברת החדשות כדי לקדם ולעודד ייצוג נשי רחב והולם יותר על המסך.

מקום לאופטימיות (2)

לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי חדשות 10 החליטו שלא לארח יותר כפרשנים במסגרת הגל-הפתוח ואולפני הלחימה שורה של מורשעים, חשודים ונאשמים בפלילים, ובהם אהוד אולמרט, פואד בן-אליעזר, גבי אשכנזי ואבי בניהו.

ראוי שאת המדיניות החדשה הזאת יחילו בחדשות 10 לא רק על ימי הלחימה, אלא גם על שגרת החדשות, וראוי שהיא תאומץ גם על-ידי כלי תקשורת אלקטרוניים אחרים, אלא אם לאישים האלה יש הקשר ישיר לנושא הנדון ובלא לקבל עליהם מגבלות כלשהן באשר לנושאים שעליהם מותר לשאול את המרואיין.

באחרונה כתבתי פה שראוי להשוות את תנאי הכניסה לזירה התקשורתית לאלו הנהוגים בזירה הציבורית ביחס למורשעים, נאשמים וחשודים. ייתכן שהצעד הנוכחי של חדשות 10 הוא ראשון בדרך לשם.