"אומרים שהאינסטגרם הרג את הפפראצי, והצלמים באמת נעלמים מהשטח, אבל אי-אפשר לדבר על דעיכת מקצוע הפפראצי בישראל אם מעולם לא היה פפראצי בישראל", חורצת עדי צור-מידליק, שחקרה את הענף לעומק, כתבה עליו תזה, ואגב כך הגיעה למסקנה שהוא מעולם לא התקיים. "לא הבנתי למה הדברים הכי מעניינים לא מתפרסמים – למה אין בארץ הוצאות מהארון כמו בחו"ל, או חשיפות של רומנים. זה מה שהוציא אותי למחקר".
"מצאתי כמה סיבות, חלקן פוליטיות וחלקן כלכליות", היא מציינת בשיחה עם "העין השביעית". "בהיבט הפוליטי, יש את החסם שאפשר לכנות 'הון-שלטון-עיתון'. ככל שיש לך יותר כוח, אתה יכול למנוע יותר פרסומים. לדוגמה, היה עורך של עיתון גדול מאוד בישראל שצילמו חבר שלו עם מישהי שאינה אשתו. העורך קנה את התמונות כדי שהן לא יתפרסמו.
"במקרה אחר, שקרה לפני בערך 20 שנה, פוליטיקאי מאוד מוכר תועד במלון עם המאהבת שלו. אם זה היה בחו"ל, זה היה מגיע לשער – כמו במקרה המפורסם של המגזין הצרפתי 'קלוזר', שחשף לפני כמה שנים את הרומן של הנשיא פרנסואה הולנד והשחקנית ז'ולי גאיֶה.
"ב'פארי מאץ'', עוד מגזין צרפתי, הדפיסו לא מזמן בשער תצלום של אריק זמור, פוליטיקאי יהודי, איש ימין קיצוני ומועמד לנשיאות בצרפת, עם המאהבת שלו בריביירה. כשמקרה כזה קרה בישראל, התמונות נגנזו. אגב, גם בחו"ל יש לפרסומים האלה השלכות – העורך של 'פארי מאץ'' למשל פוטר מתפקידו, אבל אצלנו אפילו לא לוקחים את הסיכון הזה, של לבדוק מה-יקרה-אם".
את הפרטים המלאים על הגניזה הישראלית, ועל סיפורים אחרים שהגיעו לידיה, צור-מידליק מבקשת לשמור לעצמה. עבודת התזה שלה, שהוגשה במסגרת לימודיה לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת חיפה, מבוססת על שיחות שקיימה עם שורה של צלמים שחשפו בפניה את הידע והניסיון שלהם, ולעתים גם את ההתכתבויות שלהם עם ידוענים – אבל תחת הבטחה לסודיות.
אריק זמור והמאהבת, העוזרת האישית שרה כנפו, בשער המגזין הצרפתי "פארי מאץ'" (פרט)
את התחום מכירה צור-מידליק מעבודתה הקודמת: יחצנות. "יש לי הרבה חרטות על דברים שעשיתי בעבודה ביחסי-ציבור. כל מיני אייטמים שהתבססו על יחסי קח ותן, דברים שהיום לא הייתי עושה", היא אומרת בזהירות. "עדיין קשה לי לפתוח את זה, אפילו מול עצמי. הייתי צעירה". היום, במה שהיא מגדירה כמעין חזרה בתשובה, היא עובדת כמורה ומחנכת, ומלמדת תקשורת, חשיבה ביקורתית וספרות.
רוב צילומי הפפראצי שמתפרסמים בישראל לא עונים להגדרה הבסיסית של פפראצי, אומרת צור-מידליק. בתזה שלה הם מחולקים לארבע קטגוריות. "הסוג הראשון הוא מה שנקרא פפראצי יחצני ברשות הכלל – הצילום נראה כמו פפראצי, אבל הוא נועד בעצם לשווק מוצר. האייטם במקרה כזה יהיה, נניח, 'X ילדה ויצאה מבית-החולים', אבל בעצם מדובר בפרסומת לעגלה", היא אומרת.
עדי צור-מידליק (צילום: מורן מידליק)
"צלם אחד סיפר לי על ידוענית שאמרה לו: 'למה שיצלמו אותי סתם ברחוב כשאני יכולה להצטלם עם העגלה שקיבלתי מחברת X? אני מקבלת גם את הטיולון, וגם זיכוי לקניות נוספות ממוצרי החברה. כולם מרוויחים: גם מצלמים אותי כשאני נראית טוב, עם הציוד של החברה המפרסמת, והצלם מקבל כסף מהמערכת וגם מהגורם השיווקי שעומד מאחורי האייטם'.
"הסוג השני של הצילומים הוא צילום יח"צ ברשות הפרט – גורם חיצוני הזמין צלם לאירוע, נאמר השקה של מוצר, והחומר מועבר לעיתונות. זה קורה הרבה ברכילות עסקית, וזה משהו שגם אני עשיתי הרבה כשעבדתי בתחום. הסוג השלישי הוא אירוע יח"צ לא מתואם – אתה לוקח צלם שלך ומשחרר אותו באירוע, הוא מצלם, ואתה משווק את התוכן שאתה רוצה לשווק ואת הידוען. ולבסוף, יש צילום פפראצי אמיתי – צילום שהוא לא רצוי ולא מתואם, שחושף מידע שלא רוצים שייצא החוצה. זה הסוג הרביעי, ובישראל זו תופעה נדירה".
הדוגמה המפורסמת היא של בר רפאלי, שב-2013 הוציאה צו הרחקה לצלם ברק פכטר בטענה שחדר לפרטיותה. הוא טען כבר אז שרפאלי צבועה משום שכשיש לה קמפיין לקדם היא משתפת פעולה בשמחה עם הצלמים – אבל כשמצלמים אותה במרחב הציבורי בלי מניע שיווקי, היא מסתירה את הפנים.
"מקרים כאלה הם פרהיסטוריה, הם נדירים. זה סיפור מור"ק של פפראצי וסלב. בדרך כלל זה הפוך: הסלבים הם המקור לצילומים, לעתים קרובות הם גם חברים של הצלמים ויושבים מראש במקומות שהם יודעים שמצלמים בהם. והם כמובן רוצים מאוד שהתמונות יתפרסמו, כי האייטמים הם לרוב מלטפים. ישבתי פעם עם צלם, והוא הראה לי את הטלפון שלו. מישהי כותבת לו: 'אני יושבת פה, אתה יכול לבוא'. היא עצמה כותבת לו, זה אפילו לא הסוכן שלה. הרבה פעמים גם סוגרים דילים: 'היום אל תצלם אותי, אני לא נראית טוב. צלם אותי בפעם אחרת'".
איך הקוראים יכולים לדעת מתי מדובר בצילום מוזמן?
"כשאתה נכנס למדור שיווקי או נתקל בפרסומת, אתה יכול לזהות די מהר שהמוצר תמיד נמצא בחזית, ומאחורה נמצא מה שאפשר לכנות 'חוויית המשתמש'. באייטם רכילותי זה הפוך: הידוען האטרקטיבי עומד בלב הסיפור העיתונאי, והמוצר נמצא ברקע. זה דומה לתפירה של תוכן שיווקי שמכניסים לתסריטים או לאייטמים טלוויזיוניים. בידיעה, כשמציינים שהסלב בדרך למכון כושר או יושב במסעדה, תבדוק אם פרסמו את שם המכון או המסעדה. לפעמים סלבריטאית תצא ממכון ציפורניים או גבות ויראו את שם המכון ברקע. פשוט תחפש קרדיטציות בחומר הטקסטואלי ובחומר הוויזואלי.
"עוד אינדיקציה היא שורת הקרדיט. היום בדרך כלל לא מופיע במדורים קרדיט לצלם שיאפשר לך לעשות הבחנה בין צלמי יחסי-ציבור שמתפרנסים מזה לצלמים של המערכת, שאמורים לעשות עבודה עיתונאית. לפעמים כתוב 'פרטי', או שלא כתוב בכלל, וזה הכי גרוע. כשאין שם של צלם, הצילום כנראה הגיע מ'תוכן גולשים' או מהסלבריטאי עצמו. זה מעיד על הכוח העולה של תעשיית יחסי-הציבור כנגד העיתונות, בגלל הידלדלות המשאבים. זה הדבר הכי חמור, ורק בשביל זה היה לי שווה לכתוב את התזה".
הכוח עובר לסלבריטאים
החולשה הכרונית של הצילום הרכילותי בישראל נובעת בעיקר מאינטרסים כלכליים. חלקם ישירים, כמו הקיצוץ בתקציבי מדורי הפנאי ומחלקות הצילום, ואחרים עקיפים וקשורים בצורך לקיים אקוסיסטמה שתיטיב עם הבעלים ובעלי בריתם.
"שיעור הריכוזיות בתקשורת הישראלית הרבה יותר גבוה מבחו"ל", מסבירה צור-מידליק. "סוכנות ADD למשל, שמייצגת טאלנטים, שייכת לבת של נוני מוזס, הבעלים של 'ידיעות אחרונות'. הטאלנטים של ADD עובדים הרבה עם הוט, חברת הכבלים שמוזס היה בעבר אחד הבעלים שלה. זה מעגל אנרגיה שמזין את עצמו, יד רוחצת יד, כמו תמנון עם הרבה זרועות. אם העיתון והטאלנטים מרוויחים כסף בשביל אותם בעלים – למה שלא יקדמו זה את זה?".
זה נשמע כמו תיאור של שחיתות.
"לא, זה אפור. אם היית מצביע על תופעה כזאת בהארד-ניוז זה היה נחשב שחיתות – אבל לא בחדשות הרכות. כאן שני הצדדים מרוויחים: כלי התקשורת מנפח את המוניטין של הסלב בכך שהוא מפרסם אותו, ואז משתמש במוניטין הזה כדי למכור עיתונים. והסוכנות גוזרת אחוזים מההכנסות של הסלב. וככה זה הולך ומתנפח.
"הרשתות החברתיות הובילו למצב של שובע. כעיתונאי, אתה לא רעב לצאת ולחפש אייטמים. אם עורך רוצה עכשיו לפרסם תמונה של עדן פינס, נניח, בביקיני, בתוך הבית שלה – אירוע שלפפראצי אין גישה אליו – הכי פשוט לקחת את זה מאינסטגרם, או מ-Only Fans. מצד אחד, העורך קיבל משהו שהוא לא היה מקבל אלמלא הרשתות החברתיות. מצד שני, הסלבריטאית שולטת על הנראטיב ועל התמונה, ולא העיתונאים".
ליאונרדו דיקפריו (בתמונה העליונה) ובר רפאלי (בתמונה התחתונה, מאחורי ספר) מסתתרים מפני צלמים. הכותל המערבי, 2007 (צילומים: מיכל פתאל)
לביקוש יש עוד היבט – הצד של הקהל. הציבור הישראלי בכלל חש צורך ברכילות חושפת, שפפראצי הוא חוד החנית שלה?
"להערכתי לא, הציבור לא רוצה לדעת את הפרטים העסיסיים. קח לדוגמה סיפור מהעשור הראשון של שנות האלפיים: סלבית שהיתה בארון – לא שרית חדד – צולמה עם חברה. מהתמונה ומהרמיזה של המערכת ש'הן חברות ממש טובות' היה אפשר להבין שזו לא סתם חברה. במערכת התלבטו אם הקהל יאהב את זה, ובסוף פרסמו. הצלם סיפר לי שהתגובות היו בסגנון 'למה אתם מתערבים בחיים הפרטיים שלה'.
"במקרה אחר, מישהו צילם סלבית נכנסת לאמבולנס. את התמונות האלה דחו – אמרו לצלם שדבר כזה לא מפרסמים, שהקהל לא יאהב את זה, שייראו בזה חדירה לפרטיות. למרות שבסטנדרטים של חו"ל אלו היו תמונות מעולות. ההשלכות הן שזכות הציבור לדעת נפגעת – הציבור הישראלי לא מבין את החשיבות, ולא מתעקש על זה".
למה בעצם חשוב שהציבור יכיר את הלכלוך הצהוב של הסלבריטאים והפוליטיקאים?
"ברגע שאדם מסוים הוא דמות ציבורית, והוא מצהיר על ערכים מסוימים, אני רוצה לדעת אם סט הערכים הזה מתממש. במקרה כזה פפראצי יכול למלא תפקיד של תחקיר לכל דבר ועניין. אם מישהו אומר לך שהוא שומר שבת והוא לא – אני רוצה לדעת שהוא משקר. אם חברת-כנסת מצהירה שאין לה נכסים, אבל בעצם יש לה נכסים בחו"ל – היא משקרת, ואני רוצה לדעת את זה. אם תושיב צלם על בית של פוליטיקאי תגלה הרבה דברים מעניינים שאולי יודעים, אבל לא מפרסמים".
כמו שקרה עם הצילומים של אהוד ברק בניו-יורק, מחוץ לבית של עבריין המין ג'פרי אפשטיין.
"זאת ההוכחה שצריך פפראצי".
ומהצד השני יש לך מקרים של פפראצי מבושל, למשל כשצלמים הוזמנו לצלם את יאיר נתניהו בבילוי עם בת זוג כדי לפוגג שמועות שהוא הומו.
"על יאיר נתניהו יש הרבה מה להגיד, הוא אלוף ביחסי-ציבור. היה סיפור עליו שאני לא עומדת מאחוריו, על זה שלמרות שהוא טבעוני מישהו צילם אותו אוכל שניצל (ידיעת הפפראצי פורסמה ב'וואלה' ב-2018, ו'מקורבים' של נתניהו שצוטטו בה הכחישו וטענו שהוא אכל פלאפל; ר"נ). יש כלי תקשורת שחששו לעסוק ביאיר נתניהו בגלל סיבות של הון-שלטון-עיתון. כשיש לך כוח, אתה יכול למנוע פרסומים וליזום אייטמים ש'יתקנו' את התדמית שלך. מעניין לעקוב איך ייראה הסיקור שלו בשנים הבאות".
מקצוע בסכנת הכחדה
צלם הפפראצי הישראלי הוא חיה בסכנת הכחדה. לדברי צור-מידליק, בעשור הראשון של האלף הנוכחי פעלו בישראל 21 צלמי פפראצי, אבל ב-2010 כבר צנח מספרם ל-11 בלבד. "כיום, מבחינת מספר הצלמים יש שלושה או ארבעה, ואולי רק אחד מהם עובד כשכיר – כל השאר פרילנסרים", היא מעריכה. "לצלמים שריאיינתי יש יכולת, דחף והבנה של המקצוע לעומק ברמה שתמצא בחו"ל. החסמים לא מגיעים מהם, אלא כצנזורה כלכלית של אמצעי התקשורת – או כצנזורה עצמית, בעקבות המחשבה שזה לא מעניין את קהל הקוראים".
"הנה משהו שירגיז עיתונאים: במסגרת העבודה קראתי מחקרים שנאמר בהם שאין הבדל מהותי בין עבודה של כתב חוקר לעבודה של צלם פפראצי. שניהם מנסים לתפוס אנשים ברגעים מביכים, או בעייתיים, שהם לא רוצים שיתפרסמו"
לנוכח המצוקה הברורה בענף, הצלמים התרגלו לחיים של פשרות. "צלם אמר לי: 'אני לא אהרוס בתים בשביל 200 שקל. אם היו משלמים לי 10,000 שקל לתמונה הייתי מביא בגידות, גראס, קוק, אבל בשביל 200 שקל אני אוציא מישהו מהארון? זה לא שווה לי'", משחזרת צור-מידליק.
"עוד דוגמה, שמתחברת למה שאמרתי קודם: בכל מיני מקומות התפרסם שאדם מפורסם הצהיר שהוא התחיל לשמור שבת. איזה יופי. אומר לי אחד הצלמים: 'אם תשלמי לי, אני יושב על הבית שלו עד שאני תופס לך אותו מחלל שבת'. אבל היום, בעקבות ההידרדרות הכללית בתנאי התעסוקה בתקשורת, שמשפיעה גם על הכתבים והעורכים, לא משלמים לצלמים על זמן ההמתנה כמו פעם. משם גם נובעת ההעסקה של רובם כפרילנסרים, שנכפית עליהם".
לגורמים הללו מתווספים שיקולי רווח והפסד שנובעים ממערכת היחסים של הצלמים עם מושאי הסיקור. "לפעמים הצלמים יחליטו לא לפרסם תמונה כי הם יסיקו שהפגיעה הפוטנציאלית יותר גדולה מהרווח שיפיקו מהפרסום. לדוגמה, צלם שהבחין בדמות מפורסמת מעולם הילדים מעשנת, ולא סיגריות, או יוצאת שפוכה ממועדון – ולא פִרסם. או צלם שהודיע למצולמת שהחולצה שלה נעשית שקופה מהפלאש. אלו דברים שלא קורים אצל צלמי פפראצי בחו"ל.
"או למשל סלבית בהריון שאומרת לצלם 'אל תצלם אותי – זה ישתלם לך. איך? כי אחר-כך כשאני אהיה בבית-חולים, אני אגיד שאני מוכנה שרק אתה תצלם אותי כשאצא עם העגלה'. והצלמים משתפים פעולה, מטעמים כלכליים או מטעמים מוסריים. בעיניהם, אין להם אינטרס לפגוע. זה מתחבר גם לסוגיית הריכוזיות: אם פגעת בסלב ששייך לסוכנות X, שרפת את כל העתיד שלך עם החבר'ה שלהם, ולא רק איתו. זה כמו דומינו – מקובייה אחת הכל נופל".
צור-מידליק מתארת את עיתונות הרכילות כמקצוע בדעיכה – אבל מקפידה כל הזמן למתוח קווים בינה ובין העיתונות ה"רצינית", זאת שפותחת מהדורות ומאכלסת שערים ועמודי בית. האילוצים הפוליטיים והכלכליים שהכחידו כמעט לגמרי את צלמי הפפראצי משפיעים בדרכים דומות גם על חדרי החדשות, על העורכים, הכתבים והפרשנים. וכמו הצלמים ומדורי הרכילות, גם הם חשים את כוחם העולה של מושאי הסיקור והמתווכים שמייצגים אותם.
"אחת הסיבות שהלכתי לחקור את צלמי הפפראצי היתה שמאוד מזלזלים בעבודה שלהם", אומרת צור-מידליק. "אבל הזלזול הזה לא מוצדק. הנה משהו שירגיז עיתונאים: במסגרת העבודה קראתי מחקרים שנאמר בהם שאין הבדל מהותי בין עבודה של כתב חוקר לעבודה של צלם פפראצי. שניהם מנסים לתפוס אנשים ברגעים מביכים, או בעייתיים, שהם לא רוצים שיתפרסמו. ההבדל הוא שהצלם תופס ידוענים.
"גם כלפי עיתונאי רכילות יש מין לעג או חוסר הערכה, וחשוב לי לחדד שרבים מהם עושים עבודה מאוד טובה, עושים תחקירים – לא רק יח"צ. עיתונאים בארץ עושים עבודה נהדרת גם בחדשות רכות, אבל הרבה פעמים יש תקרה ארגונית שחוסמת אותם ולא מאפשרת להם להוציא דברים. בגלל זה קיימת העיתונות העצמאית, שעושה מה שהם לא עושים. אבל לעיתונות העצמאית אין ייצוג בחדשות רכות, כי זה כביכול שטויות".
אם כך, דרושים מדורי רכילות עצמאיים?
"כן. אגב, היו כל מיני יוזמות – למשל, להקים מעין רשת של 'פפראצי אזרחי'. שאנשים יעלו תמונות, ויקבלו תגמול. אבל זה לא תפס. מה תצלם, את עמוס תמם בתור באיקאה?".
רועי ניצן הוא סטודנט בתוכנית ללימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם
* * *
לעיון בעבודת התזה של צור