תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה, סבורה כי "הציבור צריך ללחוץ עלינו לעשות יותר בנושא האקלים". המשפט הזה, שהפך לכותרת הראיון שערך עימה העיתונאי ישראל פישר במגזין "דה מרקר", מקפל בתוכו את הכשל שבתפיסת השרה את תפקידה ומהווה מקפצה נאה לסיכום עגום של כהונתה עד כה, כש"100 ימי החסד" כבר מאחורינו.
"למודעות הציבורית יש תפקיד חשוב מאוד", אמרה זנדברג, "התפקיד של התנועה האזרחית הוא לא רק לשנות מודעות בקרב הציבור, אלא ללחוץ על הממשלות, כי בסוף, המאבק בשינויי אקלים ייעשה באמצעות מדיניות". מה שזנדברג שכחה הוא את התפקיד שלה: לא מפגינה, אקטיביסטית או פובליציסטית, אלא מי שאמורה לקבוע וליישם מדיניות.
כבר בראיון עצמו עימת פישר את זנדברג עם הפער שבין הצהרותיה הרבות בנושא האקלים מאז כניסתה לתפקיד, לבין מדיניות הממשלה בפועל, המגלמת יותר את תפיסות העולם של ראש הממשלה, שר האוצר ומשרד האנרגיה, שהן אנטי-אקלימיות ביסודן. זנדברג הגיבה בעוד הצהרות. על החשיבות של ההצטרפות של ישראל למאבק הגלובלי, על "המחויבות הממשלתית" ועל "התעוררות ציבורית לנושא הסביבה".
פישר המשיך והקשה, וציין כיצד מול ההצהרות היפות והכותרות שהן מניבות בעיתונות, המציאות בישראל שונה כמעט ב-180 מעלות. באנרגיה, בתחבורה, בטיפול בזיהום, בתחום הפסולת ומה לא. זנדברג הסכימה עם הביקורת, כל עוד זו כוונה לתחומים שאינם בסמכויות משרדה.
זנדברג היא שרה עסוקה. היא עסוקה בתקשורת, בכנסים, בוועידות בינלאומיות, בהצהרות ובחתימה על אמנות שיישומן מוטל בספק ואין בהן שום מחויבות חוץ מרצון טוב
לגבי הנושאים שמשרדה כן אחראי עליהם, כגון רישום פליטות מזהמים וגזי חממה, טיפול בפסולת וחוק אוויר נקי, זנדברג היתה פחות מחוברת למציאות. כך למשל ביחס לפליטת גזי חממה בישראל אמרה: "זה חד-משמעית מופיע בדו"ח הזיהום שלנו, וזה תחום חדש יחסית בו. דו"ח הפליטות חשוב לנו מאוד, וזיהינו את הבעיה והיא עלתה למקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות של המשרד".
מה שזנדברג לא מציינת הוא שמצאי הפליטות לא מעודכן, הפליטות בבארות הגז הטבעי ובהולכה של הגז אל אסדות הטיפול בכלל לא מדווחות, ושאר הפליטות בשלבי ההפרדה וההולכה של הגז מדווחות כאפס, למרות שהן לא נבדקו או נמדדו על ידי היזם או המשרד.
ובכלל, בעוד פליטות המתאן מתעשיית גז המחצבים מוסתרות, ידוע גם ידוע על הפליטות העצומות של מתאן - שהוא גז חממה אגרסיבי יותר מפחמן דו חמצני - מהטמנה של פסולת, נושא שהאחריות עליו נמצאת כולה בידי המשרד להגנת הסביבה, שנכשל באופן מחפיר בטיפול בו לאורך השנים. זנדברג אומנם אימצה את התוכנית האסטרטגית של קודמתה בתחום, אבל בינתיים המשרד בראשותה מקדם עוד הטמנה.
זנדברג מתייחסת גם לתופעה הנפוצה, החמורה והמזיקה של שריפות פיראטיות של פסולת, שגורמות לא רק לפליטות גזי חממה אלא בעיקר לפליטות מזהמי אוויר רבים, ואיתן לתחלואה ולתמותה. "יש צורך במניעה במקור לטיפול בפסולת שאנחנו לא יכולים לטפל בה", אמרה זנדברג ל"דה מרקר", "נקצה גם 550 מיליון שקל לתוכנית טיפול בפסולת בחברה הערבית. רבות משריפות הפסולת מעבר לקו הירוק מקורן בישראל, כי קבלנים מביאים אותה לשם מאחר שזה זול יותר מלשלם היטלי הטמנה בישראל".
שריפת פסולת, אזור התעשייה ניצני שלום (צילום: "אזרחים למען אוויר נקי")
חבל שהשרה לא בדקה מה עלה בגורלה של תוכנית דומה של השר עמיר פרץ. על פי דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת, לא רק שהכספים לא מומשו במלואם, גם מה שמומש נזרק לפח, והמצב חזר לקדמותו. אז אולי צריך לשנות את השיטה?
זנדברג מסרה גם ש"משרדה מתכוון להגיש עדכון לתקנות חוק אוויר נקי – החוק שבמסגרתו הוטל על מפעלים לצמצם את פליטות החומרים המסוכנים שלהם, אך נקבעו בו יעדים נמוכים מאלה שבמדינות מערביות, והמשרד התקשה גם באכיפה משמעותית בתחום". אלא שגם ערכי הסביבה שמתעדכנים עכשיו בחוק, רחוקים מאוד מהערכים שהמליץ עליהם זה עתה ארגון הבריאות העולמי. וכמו שהשרה אכן שמה לב, האכיפה הדלה והמקלה מול התעשייה הופכת ממילא את הדיון על קביעת היעדים לעיסוק עקר ומגוחך.
זנדברג היא שרה עסוקה. היא עסוקה בתקשורת, בכנסים, בוועידות בינלאומיות, בהצהרות ובחתימה על אמנות שיישומן מוטל בספק ואין בהן שום מחויבות חוץ מרצון טוב. וגם אלו, מתרכזות במשבר האקלים העולמי ולא בבעיות הסביבתיות הבוערות כאן אצלנו, מזיהום תעשייתי ועד קמיני עץ, ממיחזור כושל ועד שריפות אשפה, מקרקעות מזוהמות ועד גניבת חול.
נדמה שזנדברג לא הפנימה עדיין שהיא כבר לא חברת כנסת ממפלגה אופוזיציונית קטנה, אלא שרה בממשלה, וחבל שפישר לא שאל את השרה בצורה ישירה וברורה: חוץ מלדבר על אקלים, לטייל בעולם ולתת הצהרות, מה בדיוק את עושה?