בראש החדשות

"ישראל ובחריין בוחנות שיתוף פעולה מול איום הכטב"מים האיראניים", חושף יהונתן ליס בכותרת הראשית של "הארץ", לצד תצלום של שר החוץ יאיר לפיד בביקורו העכשווי בבחריין. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית לאלימות בחברה הערבית, נושא שמקבל שם סיקור נרחב בשבועות האחרונים. היום עוסקים בו, בין היתר, באמצעות ראיון של עודד שלום עם ג'מאל חכרוש, ראש האגף למיגור פשיעה בחברה הערבית. "ניצב חכרוש: 'להכניס את השב"כ לתוך היישובים'", נכתב במרכז השער (עמדה הפוכה לזו שמקדם "הארץ").

בשני היומונים האחרים לא הצליחו למצוא מידע בלעדי שיפרנס כותרת ראשית. ב"מעריב", הכותרת הראשית עוסקת בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרגו אמא ושלושה ילדים, כמו גם נהג האוטובוס שהתנגש במכוניתם. כמצופה מטבלואיד, הכותרת עוסקת ברגש ("איך אפשר לקבור ארבעה פרחים"), או יותר נכון בגרסה מרוכזת וגנרית של מה שהעורכים נמוכי המצח חושבים שמייצר רגש. הכשל שככל הנראה הוביל לתאונה – נהג שהמשיך לעבוד בגיל 76, אחרי שביצע שורה ארוכה של עבירות תנועה וצבר 51 הרשעות – נדחק לידיעה קצרה המשובצת בשולי הדיווח.

דווקא ידיעה שכן היתה צריכה להגיע לשער מוטמנת בתוך הגיליון. "בכיר איראני: 'המלחמה עם ישראל כבר החלה'", מדווח כתב "מעריב" גדעון קוץ, ששוחח עם דובר משרד החוץ האיראני סייד חטיבזדה וגם קיבל ממנו פירוט. "ישראל ביצעה פיגועים שנועדו להרוס את תוכנית הגרעין לצורכי שלום שלנו. היא רצחה מדעני גרעין ופגעה בעם האיראני. מאשימים את איראן בטרור, אבל אין טרוריסט טוב או רע. כל המשבר באזור הוא אשמתה של ישראל", אומר הדובר.

עורכי "מעריב", שלפעמים נדמה שלא יזהו סיפור עיתונאי גם אם הוא יתרסק להם על הקרקפת, מדפיסים את הדברים בידיעה קצרצרה בתחתית עמוד 7, בצמוד לידיעת תצלום על טיל ישן ש"התגלה ונוטרל במי נמל יפו", וכאמור ללא הפניית שער.

ב"ישראל היום", שמחולק היום ב-300 אלף עותקי חינם (לפי הצהרה עצמית, ובכל מקרה 100 אלף פחות מאשר לפני מגפת הקורונה), מקדישים את מהדורת שישי להתנגחות בראש הממשלה, נפתלי בנט. "בנט ביטל ביקור באום אל-פחם; רע"מ: 'מכבוד לשהידים'", נכתב בכותרת הראשית.

עבור קוראים שמתקשים להבין את כתב החידה שובץ הסבר בכותרת הגג: "ביום השנה לאירועי אוקטובר: הביקור שהפך למבוכה". בכותרת המשנה נטען שמדובר ב"סערה פוליטית" חדשה, ושם גם מובאת הגרסה של בנט ושל המשטרה, שלפיה ביקור מתוכנן במתחם חיסונים בעיר הערבית בוטל "מטעמי אבטחה".

"ישראל היום", כותרת ראשית, 1.10.2021

"ישראל היום", כותרת ראשית, 1.10.2021

מי צודק, בנט והמשטרה או רע"מ? בימים רגילים, ב"ישראל היום" היו מעדיפים את הגרסה של המשטרה ושל הפוליטיקאי הימני שכיהן לפרקים בקואליציות של בנימין נתניהו, מושא הקיום של החינמון. אבל אלו אינם ימים רגילים (נתניהו הוא רק חבר-כנסת, ולא ראש ממשלה), ולכן עורך השערים של "ישראל היום" מרשה לעצמו להבליט את גרסת המפלגה האסלאמית, שעד לא מזמן קשה היה לדמיין את החינמון מהדהד מסר מטעמה בכותרת הראשית, או בכלל.

באופן נוח למדי, המונח שמגיע לשער הוא "שהידים", שלאוזן היהודית נשמע כמו מלה נרדפת למחבלים (מתים) אך למעשה משמעותו קרובה יותר ל"חללים" במלחמת דת.

אבל איכשהו, גם נסיון ההכפשה הזה מצליח להצ'טקמק. באופן מוזר, הידיעה המלאה קצרה במיוחד ונדפסת רק בעמוד 7 של החינמון. הכתבים (דניאל סיריוטי, איציק סבן ואריאל כהנא) דווקא מאמצים את הגרסה של בנט והמשטרה, וקובעים כעובדה ש"הסיבה לשינוי התוכניות היתה ההבנה כי הביקור עלול לעורר ביקורת חריפה במגזר הערבי, שמציין היום את יום השנה ה-21 לאירועי אוקטובר 2000, אז נהרגו 12 ערבים ישראלים (בעיתון לא מזכירים את ההרוג ה-13, הפלסטיני; א"ב) במהומות ובהפגנות שהתרחשו בערים רבות על רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה".

למרות הקביעה הזאת, העורך שבנה את עמוד השער בחר להציג את התקרית כמלחמת גרסאות, והבליט דווקא את הגרסה הפחות סבירה, זו שמיוחסת לרע"מ, תוך שימוש במונח ששותל בתודעת הקוראים את דמותו של ראש הממשלה כאדם שמוקיר ומכבד פעילי טרור.

עוד חוזר הסחריר

כתבת השער של "גלובס" זורקת את הקוראים לימים שבהם בראש העיתון עמדו חגי גולן ואלי ציפורי, והבעלים היה הטייקון פושט הרגל אליעזר פישמן. עיתון העסקים, שמאז חילופי הבעלות מרבה להבליט דיווחים על משבר האקלים והנזקים שגורמת התלות האנושית בדלקים פוסיליים, מוסר בסוף השבוע הזה את הכותרת הראשית שלו לגדעון תדמור, בחשן מדיה ותיק ואיש עסקים בתחום האנרגיה המזהמת, שבתקופה של פישמן, גולן וציפורי עמד בראש עסקי האנרגיה של יצחק תשובה ובחזית הקמפיין התקשורתי של מונופול הגז.

"משבר האנרגיה שאנחנו חווים כרגע הוא קריאת השכמה לכל מי שהספיד את הנפט והגז", אומר תדמור בציטוט שמתנוסס מעל הראיון שערך איתו הכתב עומרי כהן. הרקע לאמירה הזאת הוא זינוק חד שחל במחירי הגז והנפט ברחבי העולם, ודיווחים על קשיים של כמה ממדינות אירופה לייצר מספיק חשמל ממקורות מתחדשים – נושא שסוקר בהרחבה בעיתונות הכלכלית, ומן הסתם שימח אנשים כמו תדמור ותשובה, שתלויים לפרנסתם במחוזות המזהמים של משק האנרגיה.

"מה עומד מאחורי הזינוק במחירים?", שואל אורי פסובסקי במאמר נלווה, ומיד משיב: "החורף הקודם דלדל את המאגרים האירופים, רוחות חלשות הביאו לאספקה מאכזבת של אנרגיה מתחדשת, הביקוש הגובר לגז באסיה הביא לתחרות עולמית על גז נוזלי, רוסיה לא מגבירה את הייצור מסיבותיה שלה, ועוד ועוד. וכמובן, אנחנו נמצאים בעיצומה של התאוששות ממגפה עולמית שכמוה לא היתה מזה מאה שנה, ועדיין משבשת את שרשרת האספקה העולמית".

"הגידול בביקוש לדלקים פוסיליים צפוי לעלות עד 2035, וגם זה בהנחה שהאנרגיה המתחדשת תעמוד ביעדיה, מה שלא נראה כרגע", אומר תדמור לכהן באחד הציטוטים המובלטים מתוך הראיון. ובכל זאת, גם תדמור מבחין שמשהו משתנה. "אנחנו רואים פחות ופחות פרויקטים שהולכים לפיתוח. על זה אנחנו בנאוויטס בנינו את כל הפורטפוליו שלנו. על מגה פרויקטים שהחברות הגדולות יצאו מהם, ואנחנו נכנסנו ופיתחנו אותם. אבל בסופו של דבר יש פחות פרויקטים ויהיה פחות היצע של נפט". על רקע זה, מציין המראיין, החברה של תדמור משקיעה גם בהפקת אנרגיה מרוח.

גדעון תדמור (משמאל) עם נדב פרי, סמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ בחברת דלק קידוחים, בדיון על מתווה הגז בבית-המשפט העליון. 3.2.2016 (צילום: יונתן זינדל)

גדעון תדמור (משמאל) עם נדב פרי, סמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ בחברת דלק קידוחים, בדיון על מתווה הגז בבית-המשפט העליון. 3.2.2016 (צילום: יונתן זינדל)

קורא אחד שוודאי ירווה נחת מהראיון הוא יצחק תשובה, הבוס של תדמור לשעבר, ששרוי בשנים האחרונות במשבר פיננסי. "אפשר להיות אופטימיים לגבי תשובה וקבוצת דלק – הם יצאו מהמשבר", אומר תדמור, ומעודד את הממשלה לסייע להם בכך. "בישראל יש עודף כושר ייצור של גז, יש רזרבות שעולות על הצריכה הישראלית, ולכן הייצוא למדינות השכנות עושה הרבה מאוד שכל. אני גם מאמין שצריך להגדיל עוד יותר את כמויות הגז שניתן לייצא כיום מישראל".

הראיון עם תדמור נוח למדי ונטול שאלות קשות. הוא מתמקד בהיבטים הכלכליים המיידיים של שוק האנרגיה ולא מתעמק בשאלות של יוקר המחיה, הפקעת מחירים וחוסן אנרגטי, ובוודאי שלא בסיבות האקלימיות שבגללן מדענים, ממשלות ופעילי סביבה קוראים לניתוק התלות בנפט, פחם וגז. במידה רבה, מדובר בסוג של מיקרופון פתוח. ובכל זאת, גם אם הבחירה לשבצו בכותרת הראשית תמוהה, יש לו ערך: הוא מציג את העמדות והאינטרסים של שחקן מרכזי בתחום שנמצא במרכז סדר היום.

התהפוכות במשק האנרגיה מגיעות השבוע גם לטור של עמית סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". סגל, כתב ופרשן פוליטי, כבר שירת בעבר את מונופול הגז במלחמותיו על עיצוב התודעה של אזרחי ישראל. היום הוא מקדיש את אחד מארבעת חלקי טורו לזינוק במחירי הגז – ובעיקר מנצל את ההזדמנות כדי ללעוג לעיתונאי "הארץ" ו"דה-מרקר", שהתנגדו בזמנו למתווה הגז השנוי במחלוקת, אחד המבצעים המרכזיים של ממשל נתניהו.

"'האירופאים לא פראיירים מספיק כדי לקנות גז כחול-לבן במחירי מונופול', נכתב ב'דה-מרקר' לפני שמונה חודשים בלבד. כבר אז היה הגז ביבשת יקר פי שניים מאשר בישראל. כעת הוא יקר פי שישה. השבוע התחבאה בין דפי העיתון הודאה היסטורית בכישלון: 'החוזים של חברת החשמל נראים לפתע כמו העסקה הטובה בעיר'. הדבר משול לכך שמאמר המערכת של 'הארץ' יביע תמיכה בסיפוח השטחים", כותב סגל, בלי לציין שהוא מתייחס לשני טורי דעה, לא ידיעות, ושל שני כותבים שונים.

"לאורך שבע השנים האחרונות התנהל מאבק על מתווה הגז שהיה הכל חוץ מדיון רציונלי על מחיר. זו היתה מלחמת דת. תומכי המתווה, שטענו כי הוא יבטיח לישראל עצמאות אנרגטית וגז זול יחסית במחיר קבוע, לא תוארו כטועים, אלא כמושחתים, תומכים של מושחתים או במקרה המקל – אידיוטים שימושיים של מושחתים. כל ישראלי, טען אך לאחרונה פרופ' ירון זליכה, משלם 'מס תשובה': מחיר מופקע על הגז, ומכאן על החשמל, ומכאן על רוב מוצרי הצריכה בישראל", מוסיף סגל, ומשבץ עוד כמה ציטוטים מ"דה-מרקר".

עמית סגל, יוני 2020 (צילום משה שי)

עמית סגל, יוני 2020 (צילום משה שי)

סגל צודק כשהוא מציין שהקמפיין של מתנגדי המתווה הזכיר מלחמת דת, אבל חוץ מהאבחנה הזאת רוב טורו מורכב מהטעיות ומניפולציות, שאכן אופייניות בין היתר למלחמות דת. אגב, כמו במלחמות דת, זו לא הפעם הראשונה שסגל ועמיתיו לדעה חוזרים על אותן הטעיות ומניפולציות, במה שנהפך כבר לריטואל של ממש. ההטעיה הבולטת שבהן, החוזרת על עצמה לעייפה, היא הטעיית מחיר הגז.

כשמתנגדי המתווה טענו שמונופול הגז יגבה ממדינת ישראל מחירים מופקעים עבור הגז שנמצא בשטחה, אמת המידה שלהם היתה עלות הפקת הגז – ולא מחירו בחו"ל. העלות הזאת (פחות מדולר ליחידה) היתה ותישאר נמוכה בהרבה מהמחיר שגבו חברות הגז מתושבי המדינה בשנים האחרונות (4–6 דולר). לו היו גובות מחירים נמוכים יותר, ניתן היה להוריד את מחירי החשמל – ואכן, כפי שקבעו זליכה ואחרים, סביר להניח שהדבר היה מוביל לירידה ביוקר המחיה. סגל כמובן לא מתייחס לעובדה הפשוטה הזו, שהיתה משאירה את הטור שלו באדמה.

יצחק תשובה (צילום: יוסי זמיר)

יצחק תשובה (צילום: יוסי זמיר)

גם בלי זה, סגל לא היה צריך להתחיל לקדוח. זאת משום שכרגיל הוא משווה תפוחים לחצילים, כלומר בין מדינות שמייצרות גז בעצמן לכאלו שמייבאות אותו. כשהוא כותב על מחירי הגז באירופה שזינקו בצורה יוצאת דופן בחודשים האחרונים, סגל לא מציין שאלו מחירים שנגבים ממדינות שנדרשות לייבא גז ממדינות אחרות. במקרה של ישראל, כמו מדינות אחרות שבהן התגלו מרבצי גז, המחירים נמוכים בהרבה.

בהמשך הטור המניפולציה בוקעת מן התפרים. זה קורה כשסגל מצטט ממאמר של אבי בר-אלי, שהיה כתב האנרגיה של "דה-מרקר" בשנים שבהן ניטש המאבק על הגז ולאחר מכן התמנה לעורך העיתון. "'שכנתנו מדרום לא ממש זקוקה לגז ישראלי', נכתב ב'דה-מרקר' אך לאחרונה. ספרו על זה לשר האנרגיה המצרי, שהיה ראשון המטלפנים למקבילתו הטרייה, קארין אלהרר. הוא זקוק נואשות לגז כחול-לבן", כותב סגל, בקטע שחלק ממנו מובלט על-ידי העורכים.

מהתיאור של סגל נוצר רושם שאבי בר-אלי, בטור שפורסם בינואר, ניבא שהמצרים לא יזדקקו לגז הישראלי – ואילו לאחרונה, באופן שמפריך את הנבואה ההיא, התברר שהמצרים דווקא זקוקים מאוד לגז הזה ומעוניינים שיתחיל כבר לזרום. בפועל, מי שייכנסו למאמר של בר-אלי יוכלו לראות שבעצם לא מדובר בנבואה. בר-אלי פשוט כתב שם שהמצרים, לדעתו, לא באמת זקוקים לגז הישראלי – אבל באותה נשימה ציין שייצוא הגז למצרים כבר החל מזמן.

לטור של סגל נלווה הגילוי הנאות הקבוע שלפיו המחבר הוא "עיתונאי חדשות 12", אך בלי לציין שאחד מבעלי חדשות 12 הוא יצחק תשובה, שצפוי להגדיל את הכנסותיו באופן ניכר – ואולי גם להציל את עצמו מקריסה כלכלית – אם יורשה לו למכור נתח גדול יותר מהגז הישראלי למדינות זרות. קשריו האישיים של תשובה עם נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", נחסכים גם הם מהקוראים.

סרק

רוב הכותבים הפוליטיים שופכים היום דליים על גבי דליים של מלים על נאומו של בנט בעצרת הכללית של האו"ם, ובייחוד על משפט אחד שנתפס (הודות לתדרוך שנתן לכתבים) כקריאת תיגר על הדרג המקצועי במשרד הבריאות סביב הטיפול במגפת הקורונה. ב"ידיעות אחרונות" כותבים על כך סימה קדמון, נחום ברנע, עמית סגל ויובל קרני. ב"הארץ" – יוסי ורטר וישראל הראל, בתוספת דיווח חדשותי של יהונתן ליס. ב"מעריב" עוסקים בסוגיה בן כספית, הכתבת המדינית אנה ברסקי ואבי בניהו. ב"ישראל היום" מפרנסת ההתבטאות את טוריהם של מתי טוכפלד, אמנון לורד ואראל סג"ל.

רוב המלל מיותר לקריאה, לעוס לעייפה ובעיקר חסר משמעות. במקום לקרוא את הטורים, אפשר להסתפק בפתיח טורה של קדמון: "שיחת הפיוס שהתקיימה אמש בין ראש הממשלה לבין ראשי מערכת הבריאות לא צריכה להפתיע. היא היתה צפויה בדיוק כמו אותו משפט מעורר מחלוקת של בנט בנאומו באו"ם". ובכל זאת, כמו עמיתיה, גם קדמון ממשיכה להשחית מלים על עוד סערה זעירה שכבשה לרגע את העיתונים ותישכח כלעומת שבאה.

ברדוגו והמינויים הפוליטיים

ב"ישראל היום", בעל הטור יעקב ברדוגו מקדיש טור שלם לשורה של מינויים עכשוויים ועתידיים מטעם שרי הממשלה, משגרירים ועד חברי מועצת הרשות השנייה, שאותם הוא מכנה "פקידי אמון". ברדוגו, שקיבל את תפקידו כפרשן הפוליטי של גלי-צה"ל במעין מינוי פוליטי לא רשמי, מבקש מהקוראים להתייחס לכל אדם שיתמנה לתפקיד ציבורי על-ידי הממשלה הנוכחית כאל מינוי פוליטי, כלומר שתול של המשטר שנאמן למי שממנה אותו, ולא לציבור הרחב או לנורמות המקצועיות.

באמצע הטור, לרגע, נדמה שברדוגו מתחיל פניית פרסה. "אולי באמת הגיע הזמן להפסיק את ההיתממות בכל מה שקשור למינויים פוליטיים", הוא כותב. "מה משותף לרובם של המינויים שציינו למעלה ושל רבים אחרים? קרבתם לשלטון. השתייכותם המפלגתית. ובהינתן שכך, הם נציגי השלטון הנוכחי במוסדות פורמליים של המדינה, ומייצגים את האינטרסים הפוליטיים של מפלגות השלטון במוקדי השפעה וכוח חשובים. אין בכך פסול – כל עוד מפסיקים את נשף המסכות ביחס להתאמתם המושלמת לתפקידיהם".

הקורא התמים עשוי לנחש שאחרי הדברים הללו יסביר ברדוגו כיצד הוא יודע כל-כך הרבה על מינויים פוליטיים – אולי תוך חשיפת הניסיון האישי שלו מגל"צ או ממפעל הפיס – אך התקווה הזאת ממהרת להתנפץ אל קיר המלל. במקום להפסיק את ההיתממות, לעצור לרגע ולהביט במראה, ברדוגו פשוט חוזר על המסר שאיתו פתח את הטור: מינויים פוליטיים הם כר פורה לשחיתות שלטונית, ואין לצפות מהמועמדים לתפקד כיותר ממריונטה.

קו המשווה

לפיד. כל העיתונים מדווחים על ביקורו של השר לפיד בבחריין. ב"הארץ", כפי שהוזכר לעיל, ידיעה בלעדית שנגזרת מהביקור כובשת את הכותרת הראשית. בשאר העיתונים, שלא קיבלו מידע בלעדי מסדר הגודל הזה, הדיווחים חגיגיים אך לא מקבלים הפניות שער.

ב"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של לפיד, כותבים שהוא "עשה אתמול היסטוריה כשהפך לשר הישראלי הראשון שמגיע לביקור רשמי בבחריין". הידיעה מתפרסמת בראש עמוד 5. ב"מעריב" מכתירים את הביקור כ"היסטוריה כפולה", וזאת משום ש"לפיד ביקר בבחריין כשטיסה מסחרית ראשונה משם נחתה בנתב"ג". למרות הסופרלטיב המפוצץ, הידיעה נדחקת לעמוד 7.

גם ב"ישראל היום" מעניקים ללפיד כותרת נאה, ואפילו קובעים שמדובר בביקור היסטורי ומהדהדים מסר שהשמיע במהלך הביקור ("מובילים יחד קואליציית מתונים אמיצה"), אך הידיעה על כך מתפרסמת רק בתחתית עמוד 13.

שליח "ישראל היום" לבחריין, דמיאן פצ'טר, מוסיף בוקסה עוקצנית על "הפוסט הבעייתי של יועצת לפיד", תמי נשיא, שפרסמה באינסטגרם תצלום של עצמה עם יורש העצר הבחרייני, כתבה שהיא "מתעניינת ממקור ראשון כמה [עולה] ארנונה למ"ר בארמון" ואחר-כך מחקה את הדברים. פצ'טר מוסר שלפי משרד החוץ לא נגרם כל נזק דיפלומטי, אך מציין בשם עצמו ש"ניכר כי האירוע משך תשומת לב בלתי רצויה בביקור רגיש".

הסכסוך. "שלושה פלסטינים נהרגו בשלוש תקריות בגדה, בירושלים ובעזה", מדווחת כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ". דיווחים דומים מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", שכמו "הארץ" כורכים יחד ירי קטלני בפלסטינית שניסתה לבצע פיגוע דקירה בירושלים, מבוקש שנורה למוות אחרי שפתח באש על כוח צה"לי במהלך מבצע מעצרים, ותושב רצועת עזה שנורה ונהרג ליד גדר המערכת לאחר שלפי דובר צה"ל "נראה חופר בקרקע כשהוא נושא תיק חשוד" (ולפי דיווחים פלסטיניים יצא לצוד ציפורים).

ב"ישראל היום", מנגד, ממסגרים את רצף ההתרחשויות כ"סיכולים ביו"ש, מתיחות בעזה" בעקבות "שלושה פיגועים" ש"סוכלו ביממה". רק קוראים שיצלחו את הכותרות ויקראו את הידיעה עצמה (דניאל סיריוטי, לילך שובל ואבי כהן) ילמדו על מותם של השלושה, שמוגדרים בפתיח באופן גורף כ"שלושה מחבלים הרוגים". רק מי שימשיכו לקרוא יבחינו שלפחות במקרה של העזתי, זה שלפי הפלסטינים יצא לצוד ליד הגדר, עיתונאי "ישראל היום" לא באמת יודעים שמדובר בנסיון פיגוע ואף טורחים לכנותו "חשוד" ולא "מחבל".

תאונה. "פועל בן 53 מת בתאונת עבודה כשהפעיל מנוף בעוספיה", מדווח בר פלג ב"הארץ". בציטוט מובלט מתוך הידיעה נמסר ש"זהו ההרוג ה-50 השנה בתאונות עבודה, כשרק השבוע נפצעו עשרות פועלים בתאונות דומות". בשאר העיתונים לא מדווחים על כך כלל.

מוכרחונים

"ידיעות אחרונות", העיתון של נוני מוזס, ממשיך לפרגן לנשיא יצחק הרצוג, האיש שיוכל להעניק למוזס חנינה אם וכאשר יורשע בעבירות שבגינן הוא עומד לדין ב"תיק 2000". היום, המגמה באה לידי ביטוי בידיעת תצלום (יובל קרני) על עניין לא חשוב ולא מעניין: מינוי איל שויקי לתפקיד מנכ"ל בית הנשיא. העורכים של מוזס מצאו לנכון להדפיס תצלום של הרצוג לוחץ ידיים סימולטנית עם שויקי ועם קודמו. ידיעה דומה נדפסת ב"ישראל היום".

"ידיעות אחרונות", היום

"ידיעות אחרונות", היום

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעות קידום לוועידה שיקיים העיתון בעוד עשרה ימים. כפי שדווח כאן, באתר "העין השביעית", חלק ניכר מהמימון לוועידה יגיע ממשרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית. בנוהל, בעיתון מתגמלים את המממנים באזכורים מקדימים – כולל תמונה מחמיאה של השרה פנינה תמנו-שטה, ש"תתייצב לראיון פתוח".

בעיתון מבליטים גם את דמויותיהם של עוד כמה פוליטיקאים שצפויים להשתתף באירוע: ראש הממשלה בנט, השרים אביגדור ליברמן ובני גנץ, ח"כ יולי אדלשטיין, וכפי שניתן היה לנחש – גם הנשיא יצחק הרצוג. כדי שאף קורא לא יפספס את המסר מדפיסים שם גם מודעה.

הדמון של השמאל

"מחמיא לי שהשמאל מרגיש מאוים מאיתנו. זה אומר שאנחנו עושים משהו נכון", אומר פרופ' משה קופל, יו"ר פורום קהלת, בציטוט שמעטר את שער מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". הגוף שבראשו עומד קופל הפך בשנים האחרונות למעין דמון בחוגי השמאל, שדמיינו אותו (לעתים בצדק, לעתים לא) ככוח שמניע שורה של מהלכי עומק בחברה הישראלית. אחת הסיבות לחששות מפני הארגון היתה מקורות הכסף שמפעילים אותו, שנחשפו רק השנה בעקבות תחקיר של כתב "הארץ" נתנאל שלומוביץ (גילוי נאות: ב-2016 הזמין הפורום מ"העין השביעית" מחקר על מצב השקיפות במערכת המשפט הישראלית).

התחקיר של שלומוביץ חשף שרוב המימון של פורום קהלת מגיע משני יהודים אמריקאים: ג'פרי יאס וארתור דנצ'יק. "אלה לא שמות מוכרים בישראל, גם לא בארצות-הברית – ולא במקרה. שני המיליארדרים שומרים על דיסקרטיות קיצונית, אך הם בין התורמים הגדולים ביותר של המפלגה הרפובליקאית, ובעיקר של נציגי האגף הטראמפיסטי. הם גם בין התורמים הגדולים של ארגוני מחקר שמרניים וליברטריאניים הדומים לפורום קהלת", הוסבר בתחקיר.

הכתבה של "מקור ראשון" מוצגת לקוראים כהישג עיתונאי שבמסגרתו קופל "יוצא מהצללים" ב"ראיון נדיר", גם אם התכלית היא בסך הכל קידום של ספר חדש פרי עטו. התוצאה, כצפוי, נוחה למדי. המראיין, צביקה קליין, מצהיר על הרוח הפייסנית כבר בפתיח, שלוקח את הקוראים ל"אחת השכונות הוותיקות ביישוב אפרת שבגוש עציון", שם "רוח ערב קרירה מצננת את חום הקיץ", כשממעל תלויים להם "ענבים שבקרוב מאוד יבשילו" ו"על שולחן קטן מונחים פירות יבשים, ופרופ' משה קופל מוזג ויסקי משובח לשתי כוסות".

חוץ מלדבר על הספר, הם מדברים גם על כסף. כשקליין שואל על מקורות המימון של פורום קהלת הוא מציין שאף שהמממנים כבר נחשפו, קופל "אינו מוכן לחשוף את זהותו של המשקיע שמאחורי הפורום". כשקליין מזכיר לו שהשמות כבר נחשפו, וגם נוקב בהם, קופל משיב לו כך: "אני לא מאשר שמי ש'הארץ' טוען שהוא התורם שלנו – הוא התורם שלנו. [...] ברור שיותר 'אסתטי' שכל התורמים יהיו מזוהים. מאידך, אנחנו עומדים בתנאי החוק ולא מסתירים דבר. הסיבה שהתורם לא רצה להזדהות היא שהוא פשוט אדם צנוע וביישן".

בהמשך נדרש קליין גם לאופן שבו נתפס הארגון בקרב השמאל, ומדגים זאת באמצעות ציטוט מראיון שהעניקה לאחרונה נשיאת בית-המשפט העליון בדימוס דורית ביניש ל"ידיעות אחרונות" ("יש להם המון כסף. אם אתם רוצים להבין לאן הם חותרים, לכו בעקבות התורמים שלהם", ועוד). "הלוואי שתתבטא כך בכל יום", אומר על כך קופל. בהמשך, כשהוא נשאל על העיסוק של "הארץ" בפורום קהלת, הוא מספק תשובה זחוחה: "אני לא רוצה להעלות השערות, אבל אולי התשובה היא שאנחנו טובים ויעילים במה שאנחנו עושים".

הדיסטופיה הסינית

דייוויד סטברו, בכתבת השער של "מוסף הארץ", מציג את עבודת הטריבונל הבינלאומי לחקר משטר האימים של שלטונות סין על המיעוטים המוסלמים החיים בשטחה. סטברו, שנכח בדיונים בלונדון, משוחח עם המשפטן שעומד בראש המיזם, סר ג'פרי נייס, ומגיש לקוראים שורה של עדויות על מעקבים אינטימיים, כליאה המונית במחנות ריכוז, חטיפת ילדים מהוריהם ושליחתם למוסדות לשטיפת מוח, עינויים, הפלות כפויות, הזרקת תרופות מרופפות תודעה וכיוצא באלו זוועות שעדיין מתחוללות בגבולותיה של המעצמה המזרחית.

אגב כך מתחוורת מסקנה עגומה לגבי כוחה המוגבל של שקיפות: כשמתעסקים עם משטר בעל עוצמה בלתי מוגבלת, לא די בחשיפת העוולות כדי להפסיקן. הטריבונל הלונדוני, מציין סטברו, אחראי ל"גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא", אך הוא הוקם כיוזמה פרטית הממומנת במלואה על-ידי תרומות, ואין לו סמכויות אכיפה או מעמד חוקי כלשהו.

חדשות כזב

ב"גלובס", כתבת המדע גלי וינרב נדרשת לדיווחים כוזבים שפורסמו לאחרונה ברחבי העולם – וגם בארץ, במקרה, בשני אתרים מקבוצת התקשורת של אלי עזור. "חייזרים בטוקסידו: האם הפינגווין הראשון הגיע מכוכב אחר?", תהתה כותרת של ידיעה בלתי חתומה שפורסמה לפני שבועיים באתר "מעריב".

ב"וואלה", כעבור כמה ימים, המשיכו את חרושת השטויות. "הפינגווינים, עופות חסרי מעוף שפזורים להם ברחבי אנטרקטיקה, הם בעלי החיים מהמתוקים והמהפנטים ביותר בכדור הארץ, אך ייתכן שהם חיים להם גם מחוצה לו?", נכתב שם במדור שעורכיו מתמחים בפרסום כזבים מהסוג העל-טבעי.

הכותרת באתר "מעריב", 18.9.2021

הכותרת באתר "מעריב", 18.9.2021

"משחר ההיסטוריה בני האדם רדפו וחיפשו חיים על כוכב אחר, אך ייתכן שחייזרים שהגיעו מכוכב נגה חיו מתחת לאף שלנו כל הזמן", גרס המחבר האנונימי מ"מעריב". "על-פי המדענים באוניברסיטת אימפריאל שבלונדון נמצאו בצואה של פינגווינים ג'נטו, הנפוצים מאוד באיי פוקלנד, שרידי כימיקל בשם פוספין הקיים רק על הכוכב שנמצא כ-38 מיליון ק"מ (צ"ל מייל; א"ב) מכדור הארץ".

הבסיס לקביעה הזאת, נטען שם, הוא אמירה של מדען בשם דייוויד קלמנטס. וינרב, ב"גלובס", טרחה ואיתרה גם היא את מקור הדיווחים הכוזבים. "בשנת 2020 זיהו חוקרים מאימפריאל קולג' בלונדון ואוניברסיטת קרדיף בוויילס שיירים של החומר פוספין בעננים שסביב כוכב הלכת נגה. פוספין הוא חומר דליק, רעיל, חסר צבע, המורכב מזרחן ומימן. על כדור הארץ, הוא לרוב מיוצר על-ידי בקטריות שגדלות בסביבה דלה בחמצן. בין היתר, הוא נמצא בצואה של סוג מסוים של פינגווינים", היא כותבת.

"כותרות שהופיעו השבוע בכלי תקשורת בעולם ובארץ העלו את האפשרות שפינגווינים הגיעו מנגה, מאחר שהחומר נמצא גם שם וגם בפינגווינים. [...] כשד"ר דייוויד קלמנטס, ממובילי המחקר שגילה את שיירי הפוספין, אמר 'אני בטוח שהפוספין שמצאנו אמיתי, אבל אנחנו לא יודעים מה מייצר את זה', הוא התכוון בנגה, לא בפינגווינים. דווקא לגבי הפינגווינים די ברור שבמעי שלהם יש בקטריות שמייצרות את החומר, אם כי קשה לחקור אותן כי חשיפה לחמצן הורגת אותן. בקטריות כאלה נמצאות במקומות נוספים בכדור הארץ, למשל במעיים של בונים ובסוגים מסוימים של שלוליות".

אינטגריטי

"יש הצעות לפרסם, אבל אני סולד מזה", אומר השחקן יניב ביטון בראיון ל"7 לילות", רגע אחרי שהמראיין איתי סגל אומר לו שכעת, כשמכירים אותו בזכות השתתפותו ב"ארץ נהדרת", נפתח בפניו "עולם חדש של הנחות סלב ותוכן שיווקי". "זה מביך אותי", אומר לו ביטון. "אני לא יודע איך עושים שזה ייראה טבעי, אז אני אומר, עזוב, אני לא אפרסם, ואני אשלם. הכל רק כדי לא לכתוב: איזה מתוקים בסודה-סטרים, תראו מה קיבלתי".

בהמשך הם מדברים גם על אחד החיקויים המהדהדים של ביטון, שבו עטה את דמותו של העיתונאי אבישי בן-חיים ופלט מפיו שלל שטויות פסאודו-אינטלקטואליות. "אני יודע שהוא נבוך ולא אוהב לראות את החיקוי", אומר ביטון. "ניסו להפגיש בינינו לצורך כל מיני אייטמים, אבל נמנעתי. אני חושב שזה לא נכון להיפגש עם מושא החיקוי שלך. זה תמיד עלוב ומוציא את העוקץ. זה הופך את זה לחמוד, ולא בא לי שזה יהיה חמוד. אני יודע שאריה דרעי אוהב את החיקוי שלו. סבבה, אבל אני לא אעשה איתו שום דבר יחד".

סימנייה

"יש בעיה אחת עם הרצון לספר את סיפורו של מוריס, והיא שהוא יחסר באופן בלתי נמנע את הסטייל, הגרוב, תנופת התחביר ומקדם העסיסיות הגבוה שהיו לו כמספר סיפורים", כותב בן שלו ב"גלריה", בהפסקה מתודית קצרה שהוא נוטל באמצע תיאור מהלך חייו של מוריס צרפתי.

כותרת המשנה מתמצתת את דמותו החד-פעמית של האיש כ"חוקר במס הכנסה בימים ורוקר בלילות", "מספר דגול של היסטוריה מוזיקלית" ו"אגדת מוזיקה ירושלמית". בכתבה עצמה, שלו שוקד על פרימת התמצות המחמיא-אך-מרדד הזה, ואז שוזר אותו מחדש יחד עם קווי החיים של העיר, המדינה והרוקנרול. הקריאה מומלצת.

ענייני תקשורת

צנזורה. בשער "הארץ", הפרשן הבטחוני עמוס הראל כותב על "תת-אלוף י'", מפקד יחידה 8200 בצה"ל, ש"קבע כנראה תקדים". "קשה להיזכר בעוד מקרה בעשורים האחרונים שבו קצין בכיר בשירות פעיל מפרסם ספר שעוסק בתפיסות ובשיטות העבודה שלו. וכשהספר עוסק באחד התחומים הבוערים בשדה הטכנולוגיה, השימוש באינטליגנציה מלאכותית (AI), ואפילו מוצע למכירה באמזון, יש בכך עניין מיוחד", מציין הראל. מי שיגלשו לדף המכירה של הספר יגלו על תת-אלוף י' פרט שאינו מופיע ב"הארץ": שם המשפחה שלו מתחיל באות האנגלית S.

ביקורת התקשורת. "כשבחדשות 12 משדרים סיור קולינרי בלוד שכולו צחוקים לציון ארבעה חודשים לפרעות של הערבים ביהודים; כשב'דה-מרקר' מאשימים את קורבנות הטרור היהודים בכך שהנוכחות שלהם בעיר יוצרת 'מתחים מיותרים'; כשב-ynet מפרסמים כתבה מפרגנת על משפחה ערבית שחמישה מבניה נאשמים בביצוע פיגועים ביהודים; וכשכולם יחד מטילים את האחריות לאלימות הערבית על הגרעינים התורניים; צריך לקבוע בצער: תקשורת המיינסטרים בחרה בטרור", מוסרת כותרת המשנה לטורו השבועי של קלמן ליבסקינד ב"מעריב".

מתן בסתר. גור מגידו והגר שיזף, ב"דה-מרקר", צוללים אל תוך תעשיית השנור החרדית. לצד העלאת חשדות למעשי מרמה הם חושפים את תפקידם של עיתונאים וכלי תקשורת שנוטלים חלק בקמפיינים ומקבלים נתח מהתרומות בלי לגלות זאת לקהל הצופים, המאזינים והקוראים שלהם. לא מדובר בנתח זניח: באחת הדוגמאות, חולת כבד שעמדה במרכז מבצע התרמות הניבה לעמותה תרומות בסך 5 מיליון שקל, אך קיבלה רק כ-2% מהסכום. שאר הכסף, כותבים מגידו ושיזף, זרם למנגנון – "לאנשי העמותה, למאכערים ולעסקנים".

בהיבט התקשורתי מוזכרים כמה מהחשודים המיידיים – השדרנים מנחם טוקר ואבי מימרן, כתב "וואלה" יקי אדמקר ותחנות הרדיו קול-ברמה ורדיו קול-חי – אך גם חברת הטלוויזיה קשת, שקיבלה 1.3 מיליון שקל תמורת חשיפה בתוכנית המוזיקלית "שישי שמח עם ירון אילן" ששודרה בערוץ 24. בקיץ שעבר, במקרה שלא מוזכר בכתבה של "דה-מרקר", שודר אצל המתחרה רשת אקזמפלר גרוטסקי במיוחד של התופעה. ברשת סירבו אז למסור מה עומד מאחורי המשדר; ברשות השנייה פתחו בבדיקה, אך תוצאותיה לא נודעו עד היום.