הליכוד יצא ממערכת הבחירות עם בטן מלאה על התקשורת. אחת הבשורות הראשונות שיצאו מפי דובריו המרכזיים היתה קריאת קרב נגד העיתונות, ובאופן שמי נגד אחדים מנציגיה הבולטים. המפלגה המנצחת לא גילתה נדיבות; היא ביטאה תאוות נקם.

אופוזיציה מסתובבת תמיד עם רגשות קיפוח. מטבע הדברים, לשלטון מזומנים תגמולים והנאות שנמנעים מהמפלגות היריבות לו. אחת התשואות של ניהול ענייני המדינה היא תשומת לב רבה של התקשורת. מפלגות האופוזיציה ממלאות תפקיד של כינור שני בלבד בתחרות על לבה של העיתונות. משחק התפקידים הזה התקיים גם בתקופת כהונתה של הממשלה היוצאת.

הליכוד טען שהתקשורת הפלתה אותו לרעה לא רק באמצעות חלוקה בלתי שווה של זמני שידור ושל פרסומים מודפסים, אלא גם בהעדפה מודעת ובלתי מודעת של מפלגת העבודה. בעוד הטענות על יחס כמותי מפלה ניתנות למדידה (במכון הישראלי לדמוקרטיה נערך מחקר בנושא זה, שתוצאותיו ייוודעו בחודשים הקרובים), הרי קובלנות על יחס ערכי קשות הרבה יותר לאישוש או להזמה.

אם ראשי הליכוד יתעניינו אצל מנהיגי מפלגות השמאל הם יגלו כי גם אלה לא רוו נחת מיחס העיתונות. החברה האנושית נחלקת לאלה שעושים ולאלה שמשקיפים עליהם; עיתונאים מטבע מזגם נמנים עם הקבוצה השנייה, והם מתבוננים בעין ביקורתית על קברניטי המדינה, יהיו מי שיהיו.

גם אם מניחים שבכלי התקשורת רב יותר מספרם של העיתונאים האוהדים את דרכו של השמאל, מפלגת ימין שעלתה לשלטון בחברה דמוקרטית אינה רשאית להיאבק במגמה זו. בוודאי לא באמצעות הפחדות ואיומים על הפרטת ערוץ השידור הממלכתי, שילוב פרסומות מסחריות בערוצי הכבלים או הטחת קריאות גנאי מתלהמות בחיים יבין ובגדי סוקניק.

מפת השידורים הארצית היא תחום מורכב שיש לנהל אותו בזהירות. המבנה הקיים מבטיח את חופש הבעת הדעה, יוצר תחרות עיתונאית בריאה וגם מחלק באופן הגיוני את מקורות המימון לתפעולם של ערוצי השידור למיניהם. מותר, כמובן, לחולל שינויים במרקם זה, ובלבד שהמניע לכך ענייני ואינו תוצאה של רגשות תסכול וכעס.

שלטון אמור לנהוג באחריות, בוודאי בטיפולו בנושאים שיש להם השלכה על מעמדה של העיתונות. לבד מזאת, על מה הליכוד מלין: אם טענותיו על הטיית התקשורת נכונות, הוכיחו תוצאות הבחירות את דלות השפעתה על הציבור.

גיליון 3, מאי 1996