נדחתה על הסף תביעת דיבה שהגיש האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית נגד ארגון העיתונאים בישראל, תוך חיוב האיגוד בהוצאות בסך 21,500 שקלים. התביעה, בסך 300 אלף שקלים, הוגשה על רקע מאבק בין האיגוד לארגון על הזכות לייצג עיתונאים במועצת העיתונות.
כחלק מהמאבק על זהות חברי מליאת מועצת העיתונות שיגר בתחילת חודש דצמבר עו"ד אייל וייס, מנהל המחלקה המשפטית בארגון העיתונאים, מכתב אל יצחק פרי, מנכ"ל האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית. "לאחרונה נודע לנו כי העמותה שבראשה אתה עומד מציגה עצמה כמי שמייצגת עיתונאים, ובין היתר מנפיקה 'תעודות עיתונאי' לחבריה, גם אם אינם עיתונאים, ואף שולחת נציגים למועצת העיתונות על תקן של 'נציגי עיתונאים'", כתבו בארגון העיתונאים למנכ"ל האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית.
"מבדיקה שנערכה על ידינו, מדובר במצג שווא, שכן רבים מהנושאים ב'תעודת עיתונאי' מטעם העמותה והחברים בה אינם, הלכה למעשה, עיתונאים. אפילו יו"ר האיגוד עצמה, הגב׳ עליזה ז'זק, כלל אינה עיתונאית אלא משמשת כאחראית הסברה במשרד החקלאות ובמסגרת תפקידה עורכת עלון הסברתי מטעם המשרד שאין לו כל קשר לעיתונות. נכונים הדברים גם לחברים רבים בוועד המנהל של העמותה ובכלל.
"אם וככל שהדברים נכונים, ולמרבה הצער יש לנו אינדיקציות כי כך הוא הדבר, הרי נראה כי יש בהתנהלות האמורה כדי פגיעה במעמד וביכולת התפקוד של העיתונאים בישראל, שאותם ארגון העיתונאים מייצג, וזאת באמצעות הצפה של תעודות עיתונאי פיקטיביות לכאורה וייצוג עיתונאים ללא כל סמכות או בסיס. מדובר גם בפגיעה בעקרון השקיפות, ובעקרונות יסוד של התנהלות הוגנת וסבירה, ואף הטעיה של המצטרפים לאגודה שטועים לחשוב כי בכוחה להפוך אותם לעיתונאים. מדובר גם בפגיעה במועצת העיתונות ובתמהיל שעומד בבסיסה של נציגי ציבור, מו"לים ועיתונאים". ארגון העיתונאים דרש ממנכ"ל האיגוד, בין היתר, "להבהיר לציבור הרחב ולמועצת העיתונות כי אינכם מייצגים עיתונאים פעילים".
באיגוד החליטו לדרוש בתגובה פיצוי בסך 250 אלף שקלים בטענה כי המכתב של הארגון מוציא את דיבתם. משסירב הארגון לפצות את האיגוד הוגשה התביעה, באמצעות עו"ד שני רופא. באיגוד טענו כי בארגון לא רק הוציאו את דיבתם רעה אלא גם פעלו ברשלנות, תוך הטעיה ומרמה ותוך פגיעה בחוק יסוד חופש העיסוק, והכל בניסיון להלך אימים. עם זאת, באיגוד הבהירו כי הם אינם מייצגים עיתונאים אלא משמשים להם "אכסנייה" מארגנים עבורם מפגשי העשרה וסיורים מקצועיים.
בארגון העיתונאים ביקשו לסלק את התביעה על הסף. לדבריהם, אין עילת תביעה נגדם שכן לא ניתן לתבוע על מכתב ההתראה ששלח עו"ד וייס למנכ"ל האיגוד. חוק איסור לשון הרע מגן בחסינות מפורשת מפני תביעה בגין פרסומים העוסקים בהליכים משפטיים או פרסומים שנעשו בידי באי-כוחם של בעלי-דין תוך כדי דיון משפטי. המכתב ששלח עו"ד וייס, טענו בארגון באמצעות עורכי-הדין אמיר בשה וחן ויסברג, הוא צעד מקדים לפני הליך משפטי ועל כן חסין מפני תביעה.
בארגון העלו נימוק נוסף לסילוק על הסף: המכתב כלל אינו "פרסום" במשמעו בחוק איסור לשון הרע, שכן נשלח למנכ"ל האיגוד עם העתק לבעלי תפקידים בארגון בלבד, ולא פורסם בציבור עד למועד שבו החליט האיגוד להגיש את התביעה. מעבר לכך טענו בארגון גם להגנת תום הלב וכן נסיבות נוספות המצדיקות את סילוק התביעה על הסף. בין היתר טענו בארגון כי התביעה נגדם היא תביעת השתקה.
השופט גיא הימן החליט לקבל את טענות הארגון ומתח ביקורת על עצם הגשת התביעה. "על אף הפגיעה הכרוכה בכך לתובעים, אין פעולה מידתית יותר מדחייתה של תובענה זו על הסף", כתב בפתח פסק-דינו. "[...] אינך נדרש לבירור מקיף של התובענה, שיניב את אותה תוצאה בדיוק אך יהא כרוך בהכבדה ממשית של הוצאות הצדדים ושל טרחתם".
השופט הימן פסק כי התביעה של האיגוד נגד הארגון, "אפילו אם אינה מגעת כדי תביעת 'השתקה' בכל מאפייניה, אינה מן הכלים שיכול או צריך המשפט להעמיד לרשותם של נצים מסוגם של בעלי-הדין אשר לפני".
השופט גיא הימן (צילום: דוברות בתי המשפט)
לפי פסק-דינו של השופט הימן, ראשית לכל אין מקום לדון בתביעה בגין המכתב משום ש"ספק ממשי הוא בעיני כלום מדובר ב'פרסום"". שנית, גם אם היה קובע כי מדובר בפרסום, ברור כי המכתב "מוגן בחסינות המפורשת" של חוק איסור לשון הרע. "כל ניסיון לבוא חשבון עם הנתבעת על ששיגרה את המכתב הזה – והתביעה שלפני היא, בדיוק, ניסיון לבוא עמה חשבון על כך ודומה כי אף להרתיעה מלהוסיף ולפעול בנושאים שהועלו בו, חוטא לרציונאל אשר מכוחו העניק הדין – המחוקק וההלכה הפסוקה, את החסינות המדוברת", כתב השופט הימן.
לדברי השופט, "תכליתה של חסינות זו היא לאפשר חופש פעולה בנקיטתם של הליכים משפטיים ובבירורם, בלי שאימת העוולה של לשון הרע תהא כחרב מתהפכת מעל לראשם של הגורמים, הנוטלים חלק בהליכים שכאלה. חשיבותם של חופש הגישה לערכאות ושל הכוח לנהל הליך משפטי רבה, בעיני הדין, מן הצורך להגן על שמו הטוב של מושא ההליכים הללו אף כי נהיר שהשם הזה עלול להיפגע בשל נקיטתו של הליך כזה ואף של פעולות מכינות לקראתו. מן הטעם הזה התגייס הדין וחסם, כך פשוט, תביעות בלשון הרע ככל שהן נוגעות לפרסום, שנעשה בגדרו של הליך משפטי או לפני נקיטתו".
מעבר לכך, ולנימוקים אחרים לדחיית התביעה על הסף, השופט הימן ביקר את סכום התביעה הגבוה, 300 אלף שקלים. באיגוד הסבירו כי הגיעו לסכום ממכפלה של הסכום המותר לתבוע בלא הוכחת נזק במספר האנשים אליהם הופץ המכתב. השופט דחה את הטיעון.
"זוהי גישה נפסדת וחסרת שחר, שראוי לשרשה", כתב השופט הימן. "העובדה כי דבר חקיקה זה, כאחרים, נקב סכום של תקרת פיצוי במסלול שללא הוכחתו של נזק אינה משמעה, כל עיקר, חירות לתובע לחבר, לכפול או לחלק את הסכום הזה במספרם של דברי לשון הרע שהוא מצא או במספר נמעניהם ולגבש, רק על בסיס זה, סכום של תובענה. לא לכך נועדה התקרה הזו ולא כך הולם לנקוט הליכים לפניהן של ערכאות. דרך כלל, זאת ידענו, מובילה מכפלה שכזו לסכום מופרז של תביעה, שאין לו שום אחיזה בפסיקה בעניינים של לשון הרע וגורר נתבעים להוצאות גבוהות מן הנדרש בהגנה על עניינם".
אחרי שביקר את סכום התביעה המופרז קבע השופט הימן כי "הכבדה זו [על הנתבעים, בגין סכום התביעה הגדול] – דינה לשוב ולפקוד את כיסם של התובעים כך, בין שיש צדק בתביעתם ומקל וחומר אין אין לה תקומה, כמו במקרה שלפניי".
השופט הימן הטיל על האיגוד לשלם לארגון שכר טרחת עורכי-הדין בסכום של 21,500 שקלים תוך שהוא מציין כי "אילו נתבררה התביעה בשמיעתן של ראיות היו ההוצאות – גבוהות במידה ניכרת".
26404-01-21