אדמה גרוסה

"מר נתניהו, אל תותיר אחריך אדמה חרוכה", אמר בתחילת החודש ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט. אתמול, כשבנט כבר בתפקיד ראש ממשלה, התפרסם ב"הארץ" טור פרשנות פוליטית מאת יוסי ורטר תחת הכותרת "נתניהו השאיר לבנט אדמה חרוכה במשרד ראש הממשלה".

הבוקר, הכותרת הראשית של "הארץ" מוסיפה טענה עובדתית לתיאור הכללי של ורטר: "מסמכים בלשכת רה"מ הושמדו בניגוד לחוק לפני כניסתו של בנט". לפי הדיווח של מיכאל האוזר-טוב, המסמכים נלקחו מכספות בשטח הסטרילי של המשרד ונגרסו בהוראת נתניהו, שמכחיש.

בכפולה הפותחת של "מעריב" מופיעה ידיעת המשך לדיווח של "הארץ". בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מזכירה הפרשנית סימה קדמון את האפשרות שמסמכים נגרסו "כפי שפורסם", ללא מתן קרדיט למקור (קשה להאשים את "ידיעות אחרונות", שכן בדיווח של האוזר-טוב ב"הארץ" מוזכר כי אחרי שנתניהו הפסיד לברק ב-1999 הוא נטל עמו מסמכים מסווגים ביותר, וכי בשנת 2001 "דווח" כי נפתחה חקירה סמויה בנושא. האוזר-טוב ו"הארץ" לא נתנו קרדיט למרדכי גילת ו"ידיעות אחרונות" על הדיווח).

ב"ישראל היום" הכפולה הפותחת מוקדשת לבחירות לנשיאות איראן. גם בהמשך העיתון אין כל זכר לדיווח על גריסת מסמכים ערב העברת השלטון, אך כן נמצא מקום לפרסום טור הודיה לנתניהו מאת הרב, הדוקטור ועורך-הדין חיים שיין ("תודה לנתניהו על שנים של הישגים"). הנה מסמך שלא יהיה צריך לגרוס.

קרטל הפרשנים

יוסי ורטר, "הארץ": "'הלם קשה', כך מכנה גורם מדיני בכיר בשיחות פרטיות את תחושת הצוותים שנכנסו השבוע למשרד ראש הממשלה. 'אין כלום. שום תהליכי עבודה, שום תרבות ארגונית מסודרת, משרות חשובות לא מאוישות. דברים קריטיים לביטחון ולכלכלה הוזנחו באופן בלתי נתפס. אין תיעוד מסודר של העבודה, אפילו לא בענייני הגרעין האיראני, והקשרים עם הבית הלבן. אין משרד'".

בן כספית, "מעריב": "למרבה הפלצות, גם לא היה לו מה לחפוף או לשתף עם בנט. לא עבודת מטה מסודרת, לא תהליכי עבודה, לא מסמכים, לא זיכרון ארגוני, לא ניירת מסודרת כלשהי המכילה את התוכניות, הסיכומים הסודיים, המהלכים השונים ומגוון הפעילויות של משרד ראש הממשלה, על אגפיו וזרועותיו. מה שהעביר נתניהו לבנט השבוע הוא משרד חרב, מט לנפול, כמעט ריק לגמרי. הזנחה של שנים, שהוכתבה ישירות מבלפור, נתנה את אותותיה. רוב תפקידי המפתח לא מאוישים. אלה שכן, מכילים חבורה של חנפנים שמונו לתפקידם רק כדי שיהיו אסירי תודה למי שמינתה אותם, ולבעלה".

סימה קדמון, "ידיעות אחרונות": "אותו בכיר מספר, שאחרי מה שהם מגלים במשרד ראש הממשלה, ברור להם שנתניהו נאחז כל-כך בתפקיד. גם בגלל הפחד שיגלו את עומק ההזנחה. 'האיש לא עשה כלום כבר שלוש שנים חוץ מנאומים', הוא אומר. 'אפילו בנושא האיראני אין שום תהליכי עבודה נורמליים. הכל היה פשוט הצגה חלולה מקרטון. כל מגירה שאנחנו פותחים – מתגלה עוד אסון, עוד הזנחה. אם היה ממשיך עוד שישה חודשים הכל היה קורס מעצמו'. לדבריו, כל מי שהיה אמור להתריע פשוט הועף. לא במקרה לא היה מנכ"ל למשרד כל-כך הרבה זמן. מי שהיה עד למתרחש הבין שהוא יהיה אחראי לאסון וברח".

מישהו מכיר עיתונאי מהתחום הפוליטי?

"מישהו צריך לבדוק את מסע השיפוצים המטורף שנעשה במשרד [ראש הממשלה] ובשלוחותיו בשנים האחרונות, את המכרזים, את הספק היחיד, את הנהלים והאישורים השונים, את עקיפת חוק חובת המכרזים, לכאורה. מישהו צריך לבדוק איך כל זה אושר על-ידי החשב, מי נתן את ההוראות ומי הנפיק את האישורים", כותב הבוקר בן כספית ב"מעריב".

מי שמכיר עיתונאי פוליטי-מדיני בכיר, עם מקורות במשרד ראש הממשלה, נא להפנות אותו לכספית. נראה שיש לו מידע מעניין.

תם עידן נתניהו

כתבת השער במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא "ימי נתניהו", "פרויקט מיוחד" שבו כמה עשרות אנשים שבאו במגע עם ראש הממשלה לשעבר "מספרים על רגע אחד שלהם" איתו. ממירי רגב ועד ז'אן כהן.

רולנדו אייזן, מנהל חברת הרהיטים רים-תעשיות שבה עבד נתניהו בתחילת שנות השמונים, נזכר כי בשנת 1983, כשנתניהו שימש ציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, הוא נסע לבקר אותו ואת אשתו דאז, פלייר. "ביום ראשון בבוקר ישבנו עם תחתונים במטבח לארוחת בוקר, פלייר עדיין ישנה", מצוטט אייזן.

"ואז ביבי שולף נייר ומתחיל לרשום. הוא אדם שחושב במטריצות, מאוד מסודר, והוא מצייר על הדף תרשים. בשורות הוא כותב, 'אנשים שצריך להשפיע עליהם: נשיא, חברי קבינט, סנטורים, עיתונאים, חברי הקהילה היהודית' וכו'. ואז בטורים הוא כותב את אמצעי ההשפעה, מהקטן לגדול: פגישות אישיות, מכתבים וכו'. הוא ממשיך לכתוב את אמצעי ההשפעה ומסיים באמצעי החזק מכולם – טלוויזיה. הוא הבין שהוא יכול להגיע להכי הרבה אנשים, עם הכי הרבה השפעה, דרך הטלוויזיה. 'ולכן', הוא אומר לי, 'אני הולך לפתח את היכולות שלי בהופעה בטלוויזיה'".

כידוע, ברבות הימים החליט נתניהו שיש להקדיש מקום גם להשפעה באמצעות עיתונות מודפסת. תחילה בהקמת "ישראל היום" ובהמשך בשיחות מושחתות עם מו"ל "ידיעות אחרונות". מהבחינה הזו, הפרויקט המיוחד של "7 ימים" הוא פספוס: אין בו טקסט מאת מי שחלק עם נתניהו כמה וכמה רגעים מיוחדים: ארנון (נוני) מוזס.

ב"מקור ראשון" השקיע העורך הראשי חגי סגל בחיבור הנפרש על פני שישה פרקים וכ-15 אלף מלים לסיכום עידן נתניהו. כבר בפתח הכתבה הארוכה חושף סגל פרט לא ידוע: לפי העיתונאי יעקב טימרמן, נתניהו הוא שאחראי להקמת ועדת החקירה לטבח סברה ושתילה (שִכנע את יצחק שמיר כי יש הכרח במהלך מבחינה תדמיתית). בהמשך, כתלמיד שקדן, עובר עורך "מקור ראשון" על תולדות המאבקים הפוליטיים והתקשורתיים של נתניהו.

אף שבכתבה משובצים גם דברי ביקורת כלפי נתניהו, היא נקראת ככתב הגנה. "חוק 'ישראל היום'", שנועד לאלץ את העיתון שכמו "מקור ראשון" מוחזק בבעלות משפחת אדלסון לגבות תשלום מינימלי עבור גליונותיו, מוגדר אצל סגל כחוק שמטרתו "לשחוט את כבשת הרש הימנית בתקשורת". זאת אף ש"ישראל היום" מעולם לא היה עיתון ימני, אלא עיתון ביביסטי, בוודאי בתקופה שבה החוק נגדו עבר בקריאה טרומית בכנסת.

את העמדתו לדין של נתניהו באשמת שוחד מתרץ סגל בכך שהמערכת רצתה בנפילתו, וזאת בשל העוינות שהפגינה כלפיו התקשורת בישראל. "ספק אם היו מפשפשים בעוצמה דומה בחשדות הראשוניים נגד נתניהו אלמלא הדימוי האפל והנכלולי שהתקשורת בנתה לו בשקידה", כותב סגל. "במשך שנים היא תפקדה כמכונת תעמולה הנוגחת בחומות הלגיטימיות של ראש ממשלה נבחר, וכשאלו נפלו, הגיחו החוקרים דרך הפרצה".

התיאור הזה נכון אולי לימי ראשית "תיק 1000", תיק המתנות, אולם נתניהו כבר נחלץ בעבר מתיקים דומים בלא שהועמד כלל לדין. "תיק 2000" ו"תיק 4000" לא נולדו מעודף מרץ של חוקרים. ההפך הוא הנכון. בשני המקרים הם חקרו פרשה אחרת, שאינה קשורה לנתניהו, והועמדו בפני עובדה פחות או יותר מוגמרת כשהוצגה בפניהם תשתית ראייתית שאי-אפשר להתעלם ממנה על פרשה נוספת, שנתניהו עומד במרכזה.

בלב כתב ההגנה שפורש סגל בפני קוראיו עומד חור שחור. במוסף המיוחד שהוציא סגל לפני כשנתיים לסיכום תולדות ההטיה הפוליטית בתקשורת בישראל נבלעה בחור השחור ההשתעבדות של התקשורת המסחרית לאינטרס המו"לים על חשבון האינטרס הציבורי. בטקסט הנוכחי נבלעים בחור השחור הנזקים שגרם נתניהו בשנים האחרונות לתקשורת ולמערכת אכיפת החוק.

"עם ישראל הוא סתגלן ומגיב מהר למצבים חדשים, ובכל זאת, אם ישראל רוצה להשתחרר מטרלול נתניהו ולהמשיך הלאה, היא תצטרך לעבור איזשהו תהליך של דה-ביביפיקציה", כותב מורן שריר ב"הארץ", במסגרת רפורטז'ה על השבעת הממשלה שבראשה לא עומד בנימין נתניהו. גם העיתונות הישראלית מגלה תסמיני נסיגה מובנים.

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לדיווח על גריסת מסמכים בלשכת נתניהו, שהוזכר לעיל.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "גורמים מערביים: סוריה רוצה במגעים עם ישראל", מפנה לטור של נדב איל ב"מוסף לשבת".

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לבחירות באיראן ("התחזית לאיראן: נשיא קיצוני – והסכם בעייתי").

הכותרת הראשית של "מעריב" מעדיפה אווירה על פני מידע. "מבחן האש", נכתב בה, על רקע תצלום של ראש הממשלה בנט ושדה עולה בלהבות בנגב.

"עוד לא שבוע: הממשלה החדשה כבר מתקשה לגייס רוב", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

מוזס רמז

ב"מעריב" מתפרסם הבוקר טור אורח נרחב, שתופס שני עמודים, מאת פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, שקורא לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

פרידמן סוקר את התעצמות תפקיד היועץ מאז קום המדינה, טוען כי בשנות ה-90 החל גל של חקירות והעמדה לדין נגד כל מי שהעז להביע עוינות למהפכה המשפטית שהוביל אהרן ברק ובהמשך מוסיף כי "הסיכון של תביעה בלתי מרוסנת, הפוגעת בצורה מופרזת בזכויות אדם, לא יחלוף על-ידי הפיצול", ועל כן הוא מציע כמה צעדים נוספים לריסון הפרקליטות.

עד לפני כמה שנים, הבמה הטבעית למאמרו של פרידמן היתה "ידיעות אחרונות". העיתון, שבראשו עומד המו"ל, העורך האחראי ובעל השליטה ארנון (נוני) מוזס, הוביל בזירה התקשורתית את הקריאה לרפורמת עומק במערכת התביעה ולמאבק ב"כנופיית שלטון החוק". הקמפיין הזה השתלב היטב בקו המיטיב שגילה "ידיעות אחרונות" כלפי פוליטיקאים שהסתבכו בפלילים, ובראשם אהוד אולמרט, חיים רמון, אריה דרעי, אביגדור ליברמן ואריאל שרון.

אולם מאז שמוזס הפך בעצמו לנאשם בשוחד, הסיקור שמעניק "ידיעות אחרונות" לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה השתנה מן הקצה אל הקצה. המהפך הזה קיבל הסבר רשמי בתחילת החודש, כשגידי וייץ דיווח ב"הארץ" כי מוזס ניהל משא-ומתן על עסקת טיעון בתיק שבו הוא מואשם כי הציע לרתום את האימפריה התקשורתית שלו לאינטרסים זרים של פוליטיקאי.

חזקה על היועץ הנוכחי, אביחי מנדלבליט, שהוא שומע באוזן כרויה ובנפש חפצה כל הצעה לעסקת טיעון של נאשם בכיר כמוזס, אולם גם אם פרסומים מחניפים למנדלבליט ב"ידיעות אחרונות" לא יועילו למוזס לקבל את מבוקשו, הם בוודאי לא יזיקו.

הבוקר ב"ידיעות אחרונות" אין מאמר על הצורך הדחוף בפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וריסון התביעה בישראל. תחת זאת מתפרסמת ידיעה קצרה מאת טובה צימוקי וסיון חילאי תחת הכותרת "מנדלבליט רמז: מתנגד לפיצול תפקיד היועמ"ש".

מה נותר מהעקרונות של "ישראל היום"

בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות הרשיע לאחרונה את "ישראל היום" בהפרת תקנון האתיקה של המועצה כשדיווח על סקרי דעת קהל מדירים אשר נערכו בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד, ואף עשה זאת באופן שהטעה את הקוראים. בית-הדין לאתיקה חייב את העיתון לפרסם בתוך שבעה ימים הודעה על החלטתו. ההחלטה ניתנה ב-4 ביוני והובאה בפני "ישראל היום", לכל המאוחר, ב-15 ביוני.

מאז פרסם "ישראל היום" כבר שלושה גליונות. בשלושתם, מערכת העיתון לא מצאה לנכון למלא את הוראת המועצה ולפרסם את החלטתה. זו הפעם השנייה בשנים האחרונות שבה "ישראל היום" מורשע בהדרה והטעיה בדיווח על סקרי דעת קהל. בפעם הקודמת שהורשע התעלם כליל מהדרישה לפרסם את החלטת בית-הדין, ורק לאחר שגם ערכאת הערעור קבעה כי הדיר והטעה פרסם הבהרה מיתממת, שבתוך זמן קצר התבררה גם כחסרת ערך משום שהעיתון, כאמור, המשיך להפר את תקנון האתיקה.

ההתעלמות מהוראות בית-הדין של המועצה לא מונעת מהעיתון להמשיך ולהתהדר בחברותו בה. חותמת הכשרות של המועצה נדפסת מדי בוקר בראש הכפולה הפותחת, מתחת לחמשת ה"עקרונות" של "ישראל היום".

על פניו, מהחלטת בית-הדין לאתיקה של המועצה עולה כי העיתון הפר את עקרון מספר 1 ("לומר את האמת, ישר ולעניין") ועיקרון מספר 3 ("להיות הוגנים ומאוזנים"). ההימנעות מפרסום ההחלטה מפרה את עיקרון מספר 4 ("לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן"). עיקרון מספר 2 ("לתמוך בשלטון החוק"), שהיה רלבנטי לעיתון שזה עתה ראה אור בשנת 2007, עם ראש ממשלה בשם אהוד אולמרט השקוע עד צוואר בעבירות שחיתות, הפך לאות מתה ב"ישראל היום" מרגע שמחליפו בתפקיד, נתניהו, הסתבך בפלילים. נותרנו אפוא עם עיקרון אחד בלבד מתוך החמישה שהעיתון יכול בכנות לעמוד מאחוריו, עיקרון מספר 5: "לזכור שאנחנו ישראלים". אנחנו, הקוראים, צריכים לזכור ש"ישראל היום" לא מייצג את הישראלים כולם.

השקעה לדורות

ב"מעריב" מתפרסם הבוקר טור אורח מאת ליאור שמחה, שמתנדב לספק "צרור עצות לראש הממשלה החדש". הכותרת סטנדרטית: "לחשוב ולעשות אחרת". משפט הפתיחה מתבקש: "ברוך הבא, נפתלי בנט, כבוד ראש הממשלה". גם תתי-הפרקים במאמר נראים במבט ראשון מובנים מאליהם: "אחדות לפני הכל", "הנהגה משותפת", "השקעה לדורות".

אלא שאז מגיע תת-הפרק "חקלאות ציונית כנכס לאומי", ומיד אחריו עצה המשובצת תחת הכותרת "עידוד התוצרת המקומית". מדוע טור עצות לראש הממשלה מקדיש שני סעיפים לתוצרת חקלאית מקומית?

מי שיקרא את תוכן הטור יגלה כי בין צרור העצות שמעניק שמחה לבנט הוא כותב  כך: "אך מתבקש כי בכל הנוגע למוצרי מזון בסיסיים כמו חלב ימשיך השוק להיות מתוכנן ומפוקח. שוק חלב מתוכנן יאפשר לשמור על עוד היבט צרכני כחלק מהמאבק ביוקר המחיה: מחירי חלב השווים לכל נפש". בהמשך מייעץ שמחה כי "פתיחת השוק ליבוא פרוע תיתן פרס לקבוצה מצומצמת של יבואנים ואילי הון, המוּנעים נטו מאינטרס עסקי".

מי שיקרא את השורה האחרונה בטור יגלה כי ליאור שמחה אינו סתם אדם עם דעה אלא מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל (כידוע, שוק זה נשלט בידי החברה הסינית תנובה). זה מסביר את התוכן החד-צדדי של הטור, אך לא את ההצדקה לפרסומו ב"מעריב", בייחוד על רקע העובדה שעבודת הלוביזם של שמחה עטופה במלל כללי שמסווה את מטרתה.

זאת ועוד, התואר של שמחה רק הופך סעיף אחר בטור שלו למוזר עוד יותר: "סביבה ירוקה – גאווה לאומית". אם שמחה, שמשמש גם מנכ"ל התאחדות מגדלי הבקר בישראל, רוצה באמת ובתמים בסביבה ירוקה, כדאי לו לצד הרעיון הנאה "להפוך את הגגות של כולנו למקור אנרגיה משתלם" לדחוף לפירוק הארגון שבראשו הוא עומד ולחסל את הענף המזהם. זה אפילו יכול להשתלב בעצה שלה העניק את הכותרת "השקעה לדורות".

עמוד שדרה יהודי

ב"מעריב" מתפרסמת ידיעת תצלום קטנה על מצעד הגאווה שנערך אתמול בבאר-שבע. היום, כך מדווח אלון חכמון, צפוי מצעד דומה בחיפה.

בגליון "בשבע" שראה אור אתמול משוחחת חגית רוזנבאום עם יואב רמתי, חבר מועצת העיר חיפה מטעם הבית-היהודי. בכותרת המשנה נכתב כי הוא "מציג עמוד שדרה יהודי נדיר בימים כאלה, כשהוא מנהל מלחמה נחושה נגד להט"ביזציה של העיר".

בגוף הכתבה מתואר כיצד דרש רמתי להחליף את המצעד הפומבי באירוע שיתקיים במתחם סגור. "אני חושב שכמו כלל האוכלוסייה בישראל, גם הרוב המוחלט של תושבי חיפה לא מזדהים עם ערכי המצעד. רוב התושבים מאמינים במוסד המשפחה ורואים בו ערך חשוב", אומר רמתי לרוזנבאום.

רמתי לא מספק מסד נתונים לביסוס קביעתו העובדתית, ואילו רוזנבאום לא מעמתת אותו עם סקרים המעידים על תמיכה גדולה של הציבור במתן שוויון זכויות לקהילת הלהטב"ק. במקום זה, המראיינת מתארת את המשך מפעלותיו של רמתי נגד מה שהיא מגדירה "הקהילה הצעקנית".

החיים עצמם

במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם טור חדש מאת שירה מייקין על המשבר האקולוגי. הטור הראשון מוקדש, כמקובל במוסף סוף השבוע של "גלריה" (עורכת: ליסה פרץ), לשיח על המציאות. הפעם, לאופן שבו שיח משבר האקלים משתלב בשיח זכויות הפלסטינים הכבושים, והמשמעות שיש לכך על תפיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ברחבי העולם.

אולם הפוטנציאל ניכר כבר במהדורה הראשונה בטור של מייקין. הכותבת חורגת מהמקובל בתקשורת הישראלית כדי לקשור בין המאבק האקלימי למאבקים אחרים. המהלך הזה, אם ימשיך מעבר למאבק הפוליטי הישראלי-פלסטיני, חיוני, שכן הוא יסייע לכונן את ההבנה כי המשבר האקולוגי שבפניו ניצבים כולנו אינו עניין של מזג אוויר בלבד אלא אסון קיומי רב-ממדי שמשפיע על כל תחום בחיינו.

משפט המו"לים

עד התביעה 207 במשפט המו"לים, רן ברץ, מקדיש את טורו השבועי ב"מקור ראשון" לתיאור מה שהוא רואה כהתפוררותו של "תיק 4000" בבית-המשפט המחוזי בירושלים. ברץ, שמוזכר בכתב האישום כאחד המתווכים שהעבירו את מסרי נתניהו לבעל השליטה ב"וואלה" שאול אלוביץ' ולמנכ"ל האתר אילן ישועה, מדברר כיום את מסרי נתניהו על המשפט מעל במת "מקור ראשון".

הוא חוזר על הטעיית סנגורו של ראש הממשלה לשעבר עו"ד בעז בן-צור וקובע כי "בדיקות באתר 'מידה' וגם באתר השמאל 'העין השביעית' הוכיחו שלכל היותר אפשר לדבר על סיקור מאוזן" באתר "וואלה" של תקופת אלוביץ'-ישועה, זאת למרות שבדיקת "העין השביעית" וקרן התחקירים של "שקוף" העלתה כי בשבועות שקדמו לבחירות 2015 האתר אמנם היה יחסית מאוזן, אך בכל זאת נטה לטובת נתניהו.

בהמשך טורו מונה ברץ את כשלי הפרקליטות וטוען כי "בכל מקרה אחר אפשר להעריך שהפרקליטות היתה זוכה לנזיפה קשה, והתיק היה מושלך בבושת פנים מבית-המשפט". אפשר להעריך זאת כמובן, אך קל יותר לעשות זאת אם היית באופן רשמי ועודך בפועל דוברו של הנאשם.

מיד בהמשך "מקור ראשון" נדפסת רשימה מאת הכתב המשפטי יהודה יפרח, שמציג תמונה מורכבת בהרבה של המשפט. רשימתו מומלצת לקריאה הן בידי תומכי נתניהו והן בידי אוהדי הפרקליטות.

"האם תיקי נתניהו קורסים? לא כל-כך מהר", כותב יפרח בפסקה החותמת את התייחסותו למשפט. עם זאת, הוא מוסיף כי "גם אם מבחינה משפטית טהורה הראיות לא נסתרו והטענות לא הופרכו, מאמצי ההגנה עשויים להקשות מאוד על התביעה בהגנה על התיק בדעת הקהל".

במלים אחרות, בעוד התביעה מנסה לשכנע את השופטים, ההגנה מנסה לשכנע את הציבור. "מקור ראשון" מסייע הבוקר בעיקר להגנה, בעצם פרסום טורו של ברץ.

סימנייה

ב"כלכליסט" משוחחת ויקי אוסלנדר עם העיתונאי בארי מאייר, לרגל צאת ספרו על "עולם הצללים של חברות הריגול בשכר", שבו נחשף "האופן המבהיל שבו הן משתמשות בעיתונאים כדי לכבס מידע גנוב, להפיץ דיסאינפורמציה ולזרוע בלבול בציבור – והכל בשירות לקוחות מפוקפקים, מהארווי ויינסטין ועד ויקטור אורבן", לשון כותרת המשנה של הכתבה.

מקרה הדגל של מאייר הוא התיק שהכין כריסטופר סטיל, לשעבר סוכן בשירות הביון הבריטי MI6, על דונלד טראמפ. התיק נועד לשרת במקור תורמים רפובליקאים שהתנגדו למועמדותו של טראמפ לראשות המפלגה, אך נקלט לבסוף אצל עיתונאים מעברו השני של המתרס הפוליטי שהתנגדו למועמדותו של טראמפ לנשיאות.

"הבעיה, מסביר מאייר, היא שעיתונאים מסתמכים בדרך כלל על ראיות מוחשיות כמו רישומי בית-משפט או מסמכי תאגיד, אבל תיק סטיל לקח אותם במסלול שונה: דרך ארץ הצללים של המודיעין, שבה קשה מאוד לאמת מידע שמגיע ממקורות. ואכן, במשך הזמן התגלה תיק סטיל כמקבץ של השערות לא מאומתות. [...] מאייר טוען שבמשך השנים התבססה בתקשורת נורמה שלא לבדוק לעומק מידע שמגיע מחברות ריגול פרטיות, משום שהבדיקה מרתיעה אותן ומצמצמת את היקף המידע המגיע לעיתונאים. התוצאה היא עיוורון".

עושים לביתם

ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מתפרסם עמוד מערכתי למראה במימון בנק הפועלים. ב"ישראל היום" מתפרסם עמוד במימון מפעל הפיס ועמוד נוסף במימון בנק מזרחי-טפחות. ב"מוסף הארץ" וב"דה-מרקר" מתפרסם עמוד תחת הגילוי הלא-נאות "תוכן שיווקי".

ענייני תקשורת

אבישי גרינצייג מדווח ב"גלובס" על המחלוקת שנתגלעה בעבר במשרד המשפטים לגבי העמדתו של נתניהו לדין באשמת שוחד ב"תיק 4000". המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי, סבר כי אין מקום לסעיף זה בכתב האישום. "נזרי טען כי הפרקליטות לא באמת מכירה את הדינמיקה של יחסי פוליטיקאים מול כלי התקשורת והיא עלולה להיכנס לתוך שדה מוקשים כאשר היא סבורה שגילתה עולם ומלואו דרך עדותו של ישועה, אך בפועל הפרספקטיבה שלה נבנתה באמצעות חרך קטן מאוד", מדווח גרינצייג.

חן מענית נפרד מקוראי "גלובס", ומציין כי "אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם הוא שהצלחתי להביא את 'גלובס' ליישם בספטמבר 2018 כללים מיוחדים לאופן שבו יש לסקר חקירות ומשפטים פליליים". הכללים האלה כוללים הימנעות מפרסום תמונות של אנשים בבתי-מעצר, אלא רק בעת סיקור המעצר או בנסיבות חריגות המצדיקות זאת, הימנעות מפרסום תמונות של עצורים כפותים באזיקים, והוספת תיבה על חזקת החפות לצד כל ידיעה על הליך פלילי. מענית צפוי לכתוב ב"הארץ", ויהיה מעניין לראות אם יצליח לשכנע גם את עיתונו החדש לנקוט צעדים דומים.

טורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מוקדש לעיתונאי "מקור ראשון" יאיר קראוס. ליבסקינד מתאר את מאבקו של קראוס, תושב עכו, להביא לידיעת הציבור מידע על תקיפות שמבצעים תושבי העיר הערבים נגד תושביה היהודים. "יום אחד אני שומע בגלי-צה"ל מגישה בכירה שמעלה את האפשרות שאולי בכלל מי שאשם בכל מה שקרה כאן זה הגרעינים התורניים", אומר קראוס לליבסקינד. "ואני לא מאמין שאני שומע את זה. הלו, הגרעין התורני כאן זה אני. זה החברים שלי.

"היה לי ממש קשה לשמוע את זה. אני מרגיש שאני עומד בחזית, מקדימה ערבים מנסים לזרוק עלי אבנים ולרצוח אותי, ומאחורה עיתונאים שהם חברים שלי תוקעים לי סכין בגב ואומרים לי שאני אשם. אני מרגיש כמו מי שמחזיק פה את המוצב, במובן של אחריות. שאם אני לא אספר מה קורה פה, ואתן לשכתב את המציאות ולהנדס את הסיפור העובדתי, זו תהיה קטסטרופה" .

אגב, הראשונים שיצאו בקמפיין שקשר בין גלי-צה"ל לסכין בגב היו אנשי תנועת ישראל-שלי, שבשנת 2011 הפיצו סרטון תחת הכותרת "גל"צ – סכין בגב החיילים"(הסרטון נמחק מהרשת, אך עותק שלו שמור בארכיון האינטרנט). בראש ישראל-שלי עמדו אז ראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט ושרת הפנים דהיום איילת שקד.

הפעם האחרונה שבה אמנון אברמוביץ' פרסם טור דעה ב"ידיעות אחרונות" היתה במרץ 2020. אם מישהו חשב שהעיתונאי הבכיר פרש מכתיבה לעיתון של מוזס כיוון שהמו"ל הואשם כמה שבועות קודם לכן בשוחד, אותו מישהו טעה. הבוקר מתפרסם טור מאת אברמוביץ' במסגרת הפרויקט של "7 ימים" לסיכום עידן נתניהו. הטור מוקדש ליחסי נתניהו והתקשורת.

עורך "הארץ" (ו"העין השביעית") לשעבר חנוך מרמרי מקדיש את טורו הקבוע במדור הדעות של "הארץ", שעליו הוא חותם בשם "אלתר-מן", לגדעון לוי, לרגל זכייתו של העיתונאי בפרס סוקולוב. "גדעון לוי יירשם בזיכרון הדורות כהומניסט וכמקור ראשון אמין בימים בהם למנהיג ומפקד קשה להאמין", כותב עליו מרמרי.