ההתנגשויות האלימות שהקדימו וליוו את סבב הלחימה האחרון בין ישראל לחמאס כללו גם תופעה שכבר נעשתה קבועה בשנים האחרונות: הסתה נגד אנשי תקשורת, ובצדה עשרות מקרים של איומים ממוקדים, הפרעה לשידורים חיים ופגיעה פיזית. האווירה העוינת כלפי העיתונות, שמלובה על-ידי הקמפיינים האנטי-תקשורתיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנו ותומכיו, יוצרת רושם שהפגיעה בעיתונאים היא תופעה שהאחראים לה הם בעיקר פעילי ימין קיצוני או חסידים פנאטים של נתניהו, אך המציאות מורכבת יותר. בדיקת "העין השביעית" מעלה כי במאורעות 2021, לרוב הפגיעות הפיזיות בעיתונאים אחראית המשטרה.

מסוף חודש אפריל, המועד שבו החלה התסיסה בתוך תחומי ישראל, נספרו 46 מקרים מדווחים של עיתונאים שנפגעו פיזית במהלך סיקור המהומות וזירות הלחימה. אירועים שהסתכמו רק בקריאות גנאי ואיומים לא נכללו בספירה. ב-28 מתוך המקרים הללו, כלומר ברוב אירועי הפגיעה בעיתונאים, האחראים לאלימות היו שוטרים ולוחמי מג"ב.

בשאר המקרים שדווחו, העיתונאים הותקפו על-ידי אזרחים. מבדיקת "העין השביעית" עולה כי ברוב התקיפות שבוצעו על-ידי אזרחים, ב-13 מתוך 18 מקרים, התוקפים היו יהודים. רק בחמשת המקרים הנותרים התוקפים היו ערבים. בחלקם, כפי שמעידים כמה מהעיתונאים שנפגעו, האלימות הופנתה אליהם משום שזוהו כיהודים, ולאו דווקא כעיתונאים.

בחודש החולף, הזירה המסוכנת ביותר לעיתונאים היתה ללא ספק ירושלים, ובעיקר מוקדי ההתנגשויות בהר הבית, בשאר חלקי העיר העתיקה ובשכונת שייח ג'ראח. והכי מסוכן לאחוז במצלמה: רוב מעשי התקיפה בוצעו נגד צלמים. מצב זה משקף מגמה מתמשכת שעליה דווח באתר "העין השביעית" בשנים האחרונות.

בשבוע השני של מאי שוטרים תקפו את צלמי העיתונות ראמי אלחטיב ופאיז אבו-רמילה. הכאתו של אלחטיב תועדה בסרטון שפרסם כתב "הארץ" ניר חסון. בווידיאו שצולם במתחם הר הבית נראה שוטר אחד אוחז באלחטיב ומונע ממנו לזוז, בעת ששוטר אחר מכה את הצלם שוב ושוב באגרופים ובבעיטות. בתקרית אחרת, עמיתו אבו-רמילה ספג ירי של "כדור ספוג" – הכינוי המכובס שניתן לתחמושת אל-הרג שעשויה לגרום לפציעות מצלקות, שבירת עצמות ובירי ממרחק קצר גם למוות.

בימים שלאחר מכן תועדה עוד שורה של מקרי תקיפת עיתונאים בידי שוטרים: באגרופים, מכות אלה, רימוני הלם, תרסיסי גז מדמיע וירי של תחמושת אל-הרג. שוטר אחד תועד כשהוא מכה שוב ושוב באמצעות אלה את אחמד גרבלי, צלם סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP), על הר הבית. בקרבת שער שכם, כוח מג"ב תועד כשהוא מרחיק באלימות את לטיפה עבד אל-לטיף, כתבת אתר האינטרנט Middle East Eye, בעת שניסתה לתעד מעצר של נער.

במקרה שאירע בשכונת שייח ג'ראח בתחילת מאי, שוטר תקף את כתב חדשות 12 משה נוסבאום בעקבות הערה על אלימות משטרתית. באותו ערב, שוטרים תקפו שם גם את כתב ynet חסן שעלאן. בהמשך החודש, כתב רשת Sky News בערבית פיראס לוטפי העביר שידור חי משייח ג'ראח בעקבות פיגוע דריסה שכוון נגד שוטרים. כוח משטרתי עט על העיתונאי בשידור ופינה אותו מהמקום בכפייה. בתיעוד ניתן לשמוע שוטר ישראלי צועק עליו: "קח את המצלמות שלך, אין, לא תהיו פה, עופו מפה עכשיו".

חיים גולדברג, כתב וצלם "כיכר השבת", תיעד את הפיזור מזווית אחרת, כולל שוטרת מג"ב שניגשת אליו ואל צלם "הארץ" אוהד צויגנברג ומגרשת אותם בצרחות: "ללכת מפה, לא מעניין אותי עיתונאי או לא – כרגע יש פקודה שתעופו מפה". גולדברג דיווח שכוח השיטור השליך על העיתונאים רימוני הלם, והוסיף ש"צלם אחד גם קיבל כאפה משוטר".

בוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), ארגון בינלאומי שמנטר מקרים של תקיפת אנשי תקשורת, מנו עוד כמה תקריות: באחת מהם, צלם "ידיעות אחרונות" לשעבר עטא עוויסאת העיד כי ספג שלושה כדורי גומי והוכה בראשו באלות על-ידי שבעה שוטרים. בדיקה שערך אתר "שיחה מקומית" העלתה כי בפרק זמן של שבועות אחדים אירעו למעלה מ-20 מקרים של תקיפת עיתונאים בידי שוטרים באזור הר הבית.

כפי שניתן לראות, בחלק גדול מהמקרים שבהם עיתונאים הותקפו בידי כוחות שיטור – האלימות הופנתה אליהם בכוונה, עקב זיהוים כנציגים של גופי תקשורת. התופעה הזאת אינה מוגבלת לירושלים. ינאל ג'בארין, עיתונאי במיזם "הארץ 21" של קבוצת "הארץ", נפצע ברגלו מרימון הלם שהושלך לעברו בעת שסיקר עימות בין המשטרה ומתפרעים באום אל-פחם. "היינו שלושה-ארבעה עיתונאים וצלם, וסיקרנו מרחוק את הפיזור האלים של המשטרה. בגלל זה היה ברור שהרימונים האלה הוטלו עלינו באופן מכוון", הוא מספר בשיחה עמו.

קיבלתם לפני זה אזהרה מהמשטרה?

"בכלל לא. ואפשר לראות את זה בסרטון שצילמתי. השוטרים ירדו מהרכב והתחילו לירות כדורי גומי ורימונים – וכשהבחינו בנו, העיתונאים, הם התחילו לכוון גם אלינו".

אתה מרגיש שזה נועד למנוע את התיעוד?

"כן, אני חושב".

היד הקשה של כוחות הביטחון הישראליים, ראוי להדגיש, נעשית קשה הרבה יותר מעבר לגבול עם עזה: במהלך מבצע "שומר החומות" דווח על שני עיתונאים לפחות שנהרגו מהפצצות צה"ל, יוסף אבו-חוסיין ורימא סאאד, ועל מערכות של למעלה מ-20 כלי תקשורת שהוחרבו. הפלת הבניין רב-הקומות שבו שכנו מערכות סוכנות AP ואל-ג'זירה עוררה ביקורת בינלאומית נרחבת, אך כעבור ימים אחדים צה"ל הפציץ בעזה בניין נוסף.

"עיתונאים? תראו תעודה"

במקרים של תקיפת אנשי תקשורת בידי אזרחים, לא תמיד הרקע לכך הוא עיסוקם של העיתונאים או שיוכם לכלי תקשורת מסוים. כך קרה למשל ביפו בלילה שבין 14 ל-15 במאי, במאורעות שפרצו אחרי תקרית השלכת בקבוק תבערה לסלון של בית בשכונת עג'מי, שהובילה לפציעתו הקשה של מוחמד גינטזי בן ה-12. כיום, המשטרה סבורה שהאחראים למעשה הם ערבים שניסו לפגוע ביהודים, ואף עצרה כמה חשודים ערבים – אך בשעות שלאחר התקרית, ההנחה הרווחת היתה שמדובר בפשע שנאה שביצעו יהודים.

עמרי מניב, כתב חדשות 13 שנשלח לסקר את האירוע והותקף, מספר: "זה היה יום שישי בערב. קודם לכן היינו בלוד וליוו אותנו מאבטחים, אבל אז נפרדנו מהם ונסענו לתל-אביב לכוננות רקטות. ואז הוקפצנו ליפו. נסענו לשם אני וצלם בשני רכבים נפרדים. כשהגעתי לרחוב יפת ראיתי שהמשטרה חוסמת את הגישה, כדי למנוע כניסה מיהודים. אני מכיר את הכבישים והסמטאות, אז נכנסתי מתוך עג'מי. ואז ראיתי פתאום 15 חבר'ה מחכים שם, ולא בקטע טוב.

"פתחתי את החלון כדי להקדים תרופה למכה, אמרתי להם שאני עיתונאי ושבאתי לסקר את הבקבוק תבערה. ביקשתי ממישהו שם שילווה אותי, והוא אמר 'בסדר'. כולם היו ערבים, תושבי השכונה. אבל אז באו כמה חבר'ה בני 15-14-13 – והם פחות התחברו לעניין. הם התחילו לבעוט באוטו, נתנו לי מכות לפנים – אבל הייתי בתוך המכונית, וזה לא היה נורא. ואז אחד מהם פשוט הוציא גז פלפל ונתן לי ישר לעיניים. ידעתי איפה נמצא המחסום המשטרתי, ושיש שם צוות של מד"א, אז נתתי גז והגעתי לשם. אחר-כך הסבירו לי במד"א שרק בגלל שהייתי מפוצץ אדרנלין הצלחתי להשאיר את העיניים פקוחות".

בר פלג, כתב "הארץ" במרכז הארץ, מספק זווית נוספת של הלילה הטעון. כמו מניב, גם פלג הגיע לשכונה היפואית אחרי סיקור המאורעות בלוד. איתו הגיע למקום אורן זיו, כתב וצלם "שיחה מקומית". "בלוד פגעו לי ברכב, אז כשהגענו ליפו החנינו את האוטו רחוק. הלכנו ברגל דרך רחוב ולנסיה, בלב עג'מי, ופגשנו שם חבורה של חבר'ה ערבים צעירים שיצאו החוצה", הוא מספר.

"זה התחיל בצורה מאוד-מאוד מאיימת: התקרבו אלינו, אחד מהם החזיק גז מדמיע ביד. אמרנו מההתחלה שאנחנו עיתונאים. אורן ניסה לדבר איתם בערבית, וישר שאלו אותו מאיפה הערבית שלו – ונעשו אפילו יותר חשדנים. היה שם בחור טיפה יותר מבוגר, שאני לא בטוח שהשתייך לחבורה שלהם, והוא ניסה קצת להרגיע ואמר: 'עיתונאים? תראו תעודה'. הראינו תעודה.

"אורן הצביע עלי ואמר: 'זה בר, הוא כתב של 'הארץ', תסכלו מה הוא כתב עכשיו' – והראה להם את הכותרת הראשית שלנו, על הילד. 'זה כתבה שלו, אנחנו פה בשביל לספר את הסיפור שאתם כועסים בגללו – תעזבו אותנו'. זה לא ממש עזר. הם עשו לנו חיפוש בתיקים, בכיסים, הוצאתי והראיתי להם. ואז, דווקא באיזושהי סיטואציה שבה נראה כאילו הדברים נרגעו והם אומרים לנו 'בואו בואו', וכאילו מציעים ללוות אותנו, פתאום הגיע איזה בחור מהחבורה ופשוט הוריד לאורן אגרוף בפרצוף, לתוך האף. אחרי זה המשכנו. פגשתי בחור ערבי שאני מכיר מיפו. הוא ישר ראה את הדם ושאל אותי מה קרה. אמרתי לו, ואז הוא ועוד שלושה חבר'ה יצאו על אופנועים לאזור כדי לתפוס את החבורה הזאת".

להערכתך, האגרוף היה כי הם ראו בכם יהודים, או עיתונאים?

"שמע, לא שמענו מהם ביקורת על התקשורת. בלוד אני מקבל הרבה ביקורת על התקשורת – לגיטימית כמובן. אבל ביפו זה לא היה מכוון ל'עיתונאים המניאקים שלא מדווחים' על מה שהם רוצים שנדווח. אני מניח שזה היה יותר מתובל בעניין הלאומני. ההתייחסות היחידה שלהם לתקשורת היתה שאחד מהם אמר לנו, 'אתה עיתונאי? תכתוב שהיפואים יותר משוגעים מהבת-ימים'".

כמו פלג, גם עמרי מניב מעריך שהותקף ביפו משום שזוהה כיהודי, ולא כעיתונאי. "הייתי גם בבת-ים, בצעדה של הימין הקיצוני – ושם היה מאוד לא סימפתי, וספציפית כי אני עיתונאי", הוא אומר. "לא חטפתי שם מכות, אבל היו דחיפות, איומים, קללות, כל מיני ביטויים כמו 'עוכרי ישראל' וקריאות נגד התקשורת – 'שמאלנית', 'זבל' וכולי. שם היה צריך להיזהר, ולהיצמד לאזורים עם השוטרים – כי כשאתה מתקרב יותר מדי לאזורים סמטתיים, אתה רואה שזה יכול להיגמר רע מאוד".

נזק היקפי וסיכולים ממוקדים

הפגיעה בעיתונאים כנזק היקפי של ההתנגשויות בין יהודים לערבים, ובינם לבין המשטרה, היא תופעה רוחבית בסבב ההסלמה האחרון. בחיפה נפגעה כתבת המקומון "כלבו" חגית הורנשטיין מחזיז שהתפוצץ לידה בעת שסיקרה הפגנה. בקריית-אתא הותקף העיתונאי מוחמד חטיב כשנקלע עם מכוניתו להתפרעות אלימה של צעירים יהודים; הוא הותקף בכוונה, אך לא משום שהוא עיתונאי – אלא משום שהוא ערבי. מאור צור, כתב חדשות 13, שידר מלוד ונפגע תוך כדי שידור מגז מדמיע שנישא על גבי הרוח.

בתקרית אחרת שאירעה בלוד באותו שבוע נפצע העיתונאי דניאל דולב, עד לאחרונה כתב המשפט של "וואלה" וכיום עיתונאי במיזם העיתונות "השומרים". כמו במקרה של צור, גם דולב נפגע כתוצאה מפעילות משטרתית אך לא הותקף במתכוון. "זה היה ערב די ארוך, הסתובבנו ביחד חבורה של עיתונאים", מספר דולב. "כל הערב הסתובבו שם חבורות של יהודים, ורוב הזמן הלכנו איתן. הם דווקא לא היו נגדנו, הם דיברו איתנו, ורק ביקשו שלא נצלם כשזרקו אבנים על בתים של ערבים. והיתה שם כיכר שבה התקבצו הרבה חבורות, המשטרה ניתבה אותן לשם, והיה שם קהל מאוד גדול.

אם מנכים מקרים של תקיפת עיתונאים בידי המשטרה, ניתן להבחין במכנה משותף של רוב המקרים המדווחים על תקיפת עיתונאים מעצם היותם עיתונאים: התוקפים הם פורעים יהודים

"ואז, פתאום, החבורות התחילו לספור לאחור: 'עשר-תשע'... הם עושים את זה מדי פעם, ואז דופקים ביחד ריצה, כדי ליצור כוח שהשוטרים לא יכולים לעצור, וכך לעבור אותם. ככה קרה שבמקרה, תוך שנייה, הייתי במרכז ההתרחשות. כשהשוטרים זרקו רימוני הלם כדי לעצור את הריצה – אחד מהם התפוצץ לי ממש על הרגל. כך שאני לא ממש יכול לומר שהותקפתי".

אם שמים בצד מקרים של תקיפת עיתונאים בידי המשטרה, ניתן להבחין במכנה משותף של רוב המקרים המדווחים על תקיפת עיתונאים מעצם היותם עיתונאים: התוקפים הם פורעים יהודים. במרכז ירושלים, צעירים יהודים תקפו את כתב כאן 11 סולימאן מסוודה ואת כתב חדשות 13 יוסי אלי וצלם שהתלווה אליו. האלימות לוותה בקריאות "התקשורת מזדיינת". "הצלם שלנו חטף בעיטות, וגז פלפל לפנים. ירושלים של שנאה!", צייץ אלי.

כתב ynet אסף קמר והצלם ירון שרון הותקפו בבת-ים תוך כדי שידור. בתקרית אחרת שאירעה בבת-ים, פעילי ימין קיצוני הדפו את כתבת חדשות 12 אדוה דדון, ניסו לחטוף לה את המיקרופון ומנעו ממנה לשדר מהזירה. מגישת חדשות 13 אילה חסון הותקפה בלוד יחד עם הצלם רמי סיגאווי והמקליט קובי שמר. יממה לאחר מכן הותקף ברמלה בשידור הכתב והפרשן המשפטי ברוך קרא.

צוות של כאן 11, הכתב יואב זהבי והצלם רוליק נוביצקי, הותקף בשכונת התקווה בתל-אביב. לפי כתב האישום שהוגש נגד שני התוקפים, יוסף פרץ ויוסף מעטוף, פרץ ניסה להלהיט את הקהל שהתאסף במקום וקרא: "חבר'ה, זה הכתבים של ערוץ 13 האנטישמים האלה". כשנוביצקי אמר לו שהוא ועמיתו עובדים בערוץ כאן 11, פרץ המשיך להסית: "11 גם אנטישמים, אתם שמאלנים אתם, יא מנאייק. לכו תצלמו שם שיורים עלינו".

היו גם מקרים של תקיפת עיתונאים בידי ערבים. בכתבה של כאן 11 שעסקה בתקרית בשכונת התקווה התראיין גם צלם הערוץ דור קשלס, שסיפר על מקרה שבו צילם בצד הכביש בלוד והותקף על-ידי אדם, ככל הנראה מוסלמי, שהשליך לעברו סלע ממכונית נוסעת. איש תקשורת אחר שהותקף על-ידי ערבים הוא משה קדוש, צלם ערוץ 20, שעבר נסיון לינץ' בעת שהגיע ללוד במכונית כדי לצלם תוכנית אקטואליה. מעדותו המצולמת עולה שסיבת ההתקפה היתה ככל הנראה זיהויו כיהודי; כשאחד המקומיים צעק לאחרים "הוא ערבי", כדי להצילו, התוקפים חדלו ממכותיהם.

ההסתה מחלחלת

האווירה הרעילה כלפי עיתונאים החמירה על רקע מצב החירום, ירי הטילים מרצועת עזה והחרדה האמיתית שעוררה האלימות הקשה בחברה הערבית – הצתת דירות ובתי-כנסת, ומעשי לינץ'. היו מי שניצלו את המצב הנפיץ כדי להטיל את האשמה על התקשורת, להסית נגדה וללבות את השנאה.

הבולטים שבהם – יאיר נתניהו, אנשי תקשורת חסידי נתניהו כשמעון ריקלין ואלי ציפורי וחסידי נתניהו ברשתות ובקבוצות סגורות – פעלו בהמשך ישיר לקמפיין ההסתה המתמשך שמנהל ראש הממשלה. על רקע זה, בין היתר, בחדשות 12 הודיעו כי הצמידו אבטחה לכמה עיתונאים בכירים שסומנו על-ידי חסידי נתניהו – רינה מצליח, גיא פלג, דנה ויס ויונית לוי, שספגו איומים קונקרטיים.

שרבוב שמו של גיא פלג, כתב משפטי שאינו מסקר או מפרשן את הסכסוך, לרשימת העיתונאים "השמאלנים משרתי חמאס", משמשת מעין נייר לקמוס למהותו של הקמפיין של נתניהו. הקריירה הפוליטית של נתניהו היתה שלובה תמיד בהסתה נגד התקשורת וסימונה כשעיר לעזאזל כחלק מאסטרטגיה פופוליסטית לשלהוב הבייס שמשתמשים בה גם מנהיגים אחרים, הידוע שבהם הוא כמובן נשיא ארצות-הברית לשעבר דונלד טראמפ.

אלי ציפורי קורא בחשבון הטוויטר שלו לכלוא עיתונאים שמאלנים (צילום מסך)

אלי ציפורי קורא בחשבון הטוויטר שלו לכלוא עיתונאים שמאלנים (צילום מסך)

אך המתקפה הנוכחית, שתחילתה לפני שנים אחדות, נולדה על רקע התיקים הפליליים של נתניהו, וממטרה אחרת: יצירת דה-לגיטימציה לתקשורת כדי לערער את הדיווחים על פרשיות השחיתות שנתניהו כיכב בהן כחשוד וכעת כנאשם. בדיקה של "העין השביעית" מ-2019 העלתה שגיא פלג הוא העיתונאי המושמץ ביותר בחשבון הפייסבוק של נתניהו. אחריו דורגו אמנון אברמוביץ', אביעד גליקמן, רינה מצליח ורביב דרוקר. בעוד אברמוביץ' ומצליח הם פרשנים פוליטיים שאפשר להבין את תיוגם בקמפיין ההסתה על רקע פוליטי או לאומני, המשותף לכתבים המשפטיים גליקמן ופלג, ולעיתונאי החוקר דרוקר, הוא העיסוק הביקורתי בהסתבכויות הפליליות של נתניהו.

כך, גם את גל ההסתה הנוכחי נגד התקשורת שמגיע מבלפור וסביבתה לא ניתן לנתק מהמאבק המשפטי של נתניהו, שמגיע פעם בכסות של "תיקון מערכת המשפט" ופעם בכסות של פטריוטיזם לאומני. ההסתה עובדת. מעבר למקרים שמנינו כאן, של תקיפות אלימות, עיתונאים מדווחים על עלייה כללית במפלס העוינות נגדם, ומקרים הולכים ורבים של קריאות גנאי והפרעות לשידור.

גם שמאלנים מפריעים

אף שרוב המקרים של תקיפת עיתונאים בידי אזרחים בוצעו על-ידי יהודים המזוהים עם הימין, יש מי שמזהה מגמות מסוכנות גם בקרב פעילי שמאל. "זה מחלחל לכל מקום", אומר עמרי מניב. "במחאה בבלפור, שסיקרתי במשך חודשים, לא היתה אלימות. אף אחד לא הרביץ לי שם, אבל היו מספיק אנשים שמקללים, מאיימים ולא נותנים לך להעביר שידור. בכל פעם שהייתי מגיע היתה קבוצה די גדולה שמבחינתי, מאחר ואנחנו 'בלפוריסטים' או 'ביביסטים', כל אחד איך שהוא רואה אותנו – צריך לקלל אותנו, ולצרוח לנו באוזן, ולמנוע מאיתנו לשדר".

מאז, לדבריו, המצב החמיר. "באופן כללי לאחרונה מאוד לא נעים, זה הולך ומידרדר כל הזמן", אומר מניב. "מאז שהתחיל המבצע, התחושה הלא-טובה שנלווית להסתובבות בשטח כעיתונאי הגיעה לשיא".

אזרחים תוקפים ומטרידים עיתונאים גם בסיטואציות אחרות. כך קרה למשל לכתבת חדשות 13 ליאור קינן בעת שהעבירה שידור חי מזירת התפוצצות רקטה ברמת-גן. תוך כדי ראיון עם אחד התושבים, גבר בלתי מזוהה התקרב למצלמה וצעק עליה ועל הצלם: "אתם עושים דה-לגיטימציה למדינה שלנו, אתם אשמים".

מיד לאחר מכן, גבר אחר עט על קינן וקרא לה להסתלק מהמקום. לשני התוקפים לא היה אכפת שהכתבת והצלם הגיעו למקום כדי לתת ביטוי לסבל של התושבים ולנזק שגרם הירי מעזה – מבחינתם, הבעיה לא היתה תוכן השידור, אלא עצם קיומם של העיתונאים.

"זה היה מלחיץ", משחזרת קינן, "סיקור של זירת נפילה בלב רמת-גן, אדם לפני רגע נהרג שם, אנשים נפצעו, לא סיטואציה קלה ונעימה לאף אחד – ופתאום אנשים באים ומחפשים אותנו, כתקשורת, בתור איזה גורם אשם ומטיחים בנו האשמות על האופן שבו אנחנו מסקרים ומציגים דברים".

לדברי קינן, היא לא חשה שהאלימות מופנית אליה ספציפית כנציגה של גוף תקשורת מסוים. "כשמסמנים את התקשורת כגוף אחד עם אג'נדה מסוימת – כולנו באותה סירה. זה רוחבי לגמרי", היא אומרת. "זה בסדר גמור למתוח ביקורת על התקשורת, להעלות טענות, אנחנו צריכים לקבל פידבק מהציבור, חשוב שנבין מה הצופים חושבים עלינו ועל המוצר שאנחנו נותנים להם. אבל זה פורץ את גבולות השיח הביקורתי הלגיטימי. כשיצאתי משם בעיקר הרגשתי מוטרדת. לא מאוימת במובן שזה יפגע בביטחון שלי לעשות את העבודה, אלא פשוט מוטרדת. שזאת המציאות, ושהתפיסה הזאת בנוגע לתקשורת השתרשה".

יובל אדלר הוא סטודנט בתוכנית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם