דב גולדשטיין (2007-1931) היה במשך יותר מ-30 שנה מדמויות המפתח של "מעריב": כתב, מראיין, עורך, איש ארגון ומועמד לעורך ראשי. הוא כתב לעיתון כמעט עד יומו האחרון, אם כי בשנותיו האחרונות עשה זאת במסגרת מוגבלת של פובליציסט פרילנסר.

גולדשטיין נולד בפולין ועלה ארצה עם משפחתו בעודו תינוק. במשך שנים התגורר בראשון-לציון, ובה למד עד כיתה י"א בגימנסיה הריאלית המקומית. באמצע שנת הלימודים תש"ח גויס עם חבריו בני ה-17 לצה"ל שזה קם, אלה שכונו "הילדים". לאחר כמה חודשים שוחררו הנערים וחזרו ללימודיהם. גולדשטיין לא חזר ללמוד משום שהיה עליו לסייע להוריו. הוא שב והתגייס לצה"ל, ועם שחרורו ראה את עתידו בהוראה. במשך שנתיים שימש מורה (ותקופה קצרה אף כמנהל) במזכרת-בתיה ובראשון-לציון. לאחר מכן היה פקיד בנק ברחובות.

כתב "מעריב" בדרום הארץ, יהושע ביצור, נקרא על-ידי מערכת עיתונו לעלות לירושלים. הוא הכיר את גולדשטיין והציע לו להחליפו, וכך היה דב, מ-1954 ואילך, לכתב משוטט מראשון-לציון ודרומה – במושבות, במושבים, בקיבוצים, במעברות ובעיירות הפיתוח החדשות. את עבודתו עשה ללא מכונית או טלפון. כשהיה עליו להעביר כתבה למערכת, צעד ברגל מביתו שבקצה ראשון-לציון לחנות של סַפָּר במרכז העיר, שהסכים להעמיד לרשותו את מכשיר הטלפון, אחד מהמעטים באזור.

יותר מארבע שנים היה גולדשטיין "כתבנו בדרום". הוא השיג כמה סקופים בולטים, וביניהם גילוי הנפט בחלץ, ב-1955. מפעם לפעם סיקר גם תחרויות ספורט, זכר לימים שהיה ספורטאי פעיל, מרכז סניף המכבי-הצעיר בראשון-לציון ואחראי למפעלים הארציים של ארגון ספורט זה.

ב-1958 נקרא למערכת העיתון בתל-אביב והחל לכתוב על נושאים כלל-ארציים, כגון הקמת הממשלה החדשה לאחר הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, נושאי חברה וכלכלה. הוא התאקלם במהירות בעולם העיתונות התל-אביבי, ועמיתו למערכת, מנחם תלמי, זוכר במיוחד את מרצו ואת מהירות כתיבתו. "עד מהרה הוא גם היה מעורב בפוליטיקה הפנימית של העיתון", נזכר תלמי.

גולדשטיין היה עיתונאי חרוץ ופורה במיוחד, ובשנות ה-60 כתב עשרות ידיעות וכתבות מדי חודש. העורך הראשי, אריה דיסנצ'יק, חיבב והעריך אותו, ובין השאר הפקיד בידיו את עריכת המדורים האזוריים, מעין מהדורה מוקדמת למקומונים של שנות ה-80 ואילך.

שעתו הגדולה הגיעה ב-1970. רפאל בשן, המראיין הוותיק של "מעריב", עזב, וגולדשטיין החל לפרסם שני ראיונות שבועיים בגליונות יום שישי: "שיחת השבוע עם...", כשהמרואיינים הם ראשי המדינה, צה"ל והמשק הישראלי, ו"על ספל קפה עם..." – ראיונות מכופתרים פחות עם דמויות בתחומי הממשל, התרבות, החברה והבידור.

הראיונות הפוליטיים של גולדשטיין סיפקו ל"מעריב" כותרות ראשיות, ואשתו רותי זוכרת שלא אחת המתינו מפעילי מכונות ההדפסה עד שגולדשטיין יסיים את כתיבת הראיון.

גולדשטיין מראיין את דוד בן-גוריון, בשנות ה-60. לצדו, אשתו רות (צילום: מיכה ברעם, באדיבות המשפחה)

15 שנה היה גולדשטיין ספק קבוע של ראיונות מרכזיים לעיתון, וראשי המדינה לא הסתירו את שאיפתם להתראיין למדורו. "מחזה מקובל בביתנו היה שהטלפון צילצל, אחד הילדים הרים את השפופרת וצעק לדב: אבא, שר האוצר רוצה לדבר איתך", מספרת רותי גולדשטיין.

בין שאר תפקידיו ב"מעריב" הוא היה האחראי על הקוראים בפריפריה, ומדי פעם יצא עם צוות עיתונאי ליישוב מרוחק או לעיירת פיתוח, ובמשך יום שלם נערך במקום "'מעריב' בעל-פה". יום כזה כלל פגישות עם תלמידים, ביקור במפעל מקומי, מפגש עם ראש המועצה וערב סיכום בהשתתפות אמנים.

בד בבד עם עבודתו העיתונאית השוטפת פתח גולדשטיין "קו ייצור" נוסף – של ספרים. ספרו הראשון, "כאלה הם היו" (1974), כלל לקט מכתבותיו ב"מעריב" שתיארו את חייהם ומותם של עשרות מלוחמי צה"ל. באותה עת כבר סייע לעזר וייצמן לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, "לך שמים, לך ארץ" (1975), שזכתה להצלחה גדולה וסללה את הדרך לשני ספרים נוספים מאותה הסוגה, "פנקס שירות" (1979) שכתב יחד עם יצחק רבין, ו"סיפורו של חייל", שנכתב במשותף עם רפאל איתן (רפול) והופיע ב-1985.

"פנקס שירות" עורר עוד לפני הופעתו, כשפרקים ממנו ראו אור ב"מעריב", סערה גדולה. היו בו התקפות על אישים שונים, ובמיוחד שמעון פרס. קביעתו של רבין כי בתקופת ממשלתו הראשונה היה שר הביטחון שמעון פרס "חתרן בלתי נלאה" לא ירדה מסדר היום הציבורי והתקשורתי במשך תקופה ארוכה. רק במאוחר הוברר כי את ההגדרה טבע גולדשטיין, ורבין אימץ אותה. לימים סיפר גולדשטיין כי כשהעביר את הפרק שבו נכללו המלים "חתרן בלתי נלאה" לרבין, מיהר זה לטלפן אליו ושאל אותו לדרגתו הצבאית. סמל, השיב גולדשטיין. אם כך, אמר רבין, תהיה זו הפעם הראשונה שרב-אלוף מצדיע לסמל.

גולדשטיין (שני מימין) לוחץ את ידו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר בבית-הלבן בוושינגטון, 1976 (צילום: לע"מ)

בעת כתיבת הספר נלווה גולדשטיין לרבין כמעט לכל מקום שבו שהה. ב-1976, בעת אחת מנסיעותיו של ראש הממשלה רבין לוושינגטון, הצטרף אליו גולדשטיין לא כעיתונאי, אלא כביוגרף. הדבר גרם לתסבוכת דיפלומטית, שכן האמריקאים לא הבינו מה מעמדו המדויק: עיתונאי או איש הפמליה של רבין. בנסיעה זו עמד גולדשטיין על כך שאת כל ההוצאות הוא ישלם מכיסו.

גולדשטיין לא ראה עצמו כ"כותב צללים", ושמו מופיע בספרים האוטוביוגרפיים לצד שמותיהם של הגיבורים-המחברים. באוזני עמית למקצוע התוודה: "זה היה לא קל לעתים לכתוב את האוטוביוגרפיה בסגנון התואם ככל האפשר את סגנונו של גיבור הספר".

הוא השלים ארבעה ספרים כאלה: על ויצמן, רבין, איתן וטדי קולק ("ירושלים של טדי", 1994). ספר חמישי, על שמואל תמיר, נכתב על-ידיו רק בחלקו. ידוע על לפחות עוד שני ספרים שהוא החל בכתיבתם ולא סיימם, בשל מגבלות צנזוריאליות: על יובל נאמן ועל רפי איתן. על ספריו זכה בשורה של פרסים, והחומר שאסף לצורך כתיבתם פירנס במשך שנים את "מעריב" – הן בסקופים בעיתון והן בעובדה שהספרים, שהיו רבי-מכר, ראו אור בספריית-מעריב.

באמצע שנות ה-80 חל קרע בינו לבין "מעריב". דור העורכים הראשיים ממייסדי העיתון ירד מהבמה, וב-1985 עמד להיבחר לראשונה עורך ראשי מקרב הדור הצעיר יותר. שני המועמדים העיקריים היו עידו דיסנצ'יק ודב גולדשטיין. גולדשטיין זכה לתמיכתם של עובד בן-עמ"י, יו"ר מועצת המנהלים של הוצאת מודיעין, שבבעלותה היה העיתון, ועוד שניים מחברי הגוף הבוחר. שמונת חברי הגוף הבוחר האחרים הצביעו בעד דיסנצ'יק.

בן-עמ"י לא ויתר. הוא הציע שלעיתון יהיו שני עורכים: דיסנצ'יק וגולדשטיין. גולדשטיין לא היה מוכן להיכנס למאבק והודיע כי הוא מוכן להמשיך בתפקידיו העיתונאיים השונים. הצעתו לא התקבלה, וכדברי עמית למערכת, אברהם תירוש, "נדחק גולדשטיין הצדה ואף אל מחוץ לעיתון. זו היתה תקופה קשה ומעליבה בשבילו".

דב גולדשטיין

ב-1998 הופיע ספרו "הרצליה – אגדה של עיר", שהזמין ממנו עמיתו ל"מעריב" במשך שנים רבות אלי לנדאו, שכיהן כראש עיריית הרצליה. ב"שנות היובש" העיתונאיות שלו למד באוניברסיטת בר-אילן והתרכז בספריו. הוא חזר אל העיתון רק לאחר שנים, כשחלו שינויים בבעלות על "מעריב". שוב לא כתב כתבות ועסק בראיונות, אלא התרכז בפובליציסטיקה.

הכתיבה הפובליציסטית שלו, בניגוד לראיונותיו, שהיו בדרך כלל נינוחים ואמפתיים, היתה חדה ולא אחת נשכנית. בן-דרור ימיני, עורך מדור הדעות ב"מעריב", כתב עליו: "דב גולדשטיין היה איש יקר ובלתי צפוי בדעותיו. היה אמנם איש מרכז-ימין, אבל גם מאוד ליברלי".

גולדשטיין נפטר באוגוסט 2007 ממחלת הסרטן. במהלך חייו העיתונאיים פירסם אלפי ידיעות וכתבות והיה נכון לכל משימה והרפתקה עיתונאית. ברוח דבריו שלו אפשר לומר עליו שבמשך יותר מ-50 שנותיו במקצוע היה "עיתונאי בלתי נלאה".