מגיפת הקורונה פגעה כמעט בכולם. היא שינתה סדרי עולם, שיתקה מערכות תקשורת ובעיקר - הציבה סימני שאלה על עתיד הקשרים בין בני אדם, אבל שמעון שיפר, הפרשן המדיני הוותיק של "ידיעות אחרונות", משוכנע שהמגיפה דווקא עשתה לו טוב: "פתחתי את יומי בחוף הים ואחר כך ישבתי וקראתי מסמכים מהארכיון הפרטי שלי. בתוך ארבעה חודשים סיימתי לכתוב את הספר שמונח לפניכם. על כך אני מכיר תודה למגיפה".
הספר החדש, "לעיניך בלבד", סוקר שורת אירועים הנעים בין הגרוטסקי לבין הדרמטי: אורח החיים הנהנתני של משפחת נתניהו; עסקת הנשק החשאית בין ישראל, ארה"ב ואיראן (איראנגייט); המגעים הדיסקרטיים בין שגרירי ישראל וברית המועצות בשנת 85'; ההחלטה להקים במהירות ישובים בפתחת רפיח מתחת לאפם של המצרים עמם החל תהליך שלום; הפעילות של שמעון פרס מאחורי גבו של יצחק שמיר בשנים 1984-1988; כאשר השניים חלקו ביניהם ברוטציה את תפקידי ראש הממשלה ושר החוץ; הפגישה החשאית של פרס בנורווגיה עם יאסר ערפאת; תהליך אוסלו; מחדלי מלחמת לבנון הראשונה וראיון ראשון עם המרגל הישראלי יונתן פולארד לפני 15 שנה - על נושאים אלה, ובעיקר על הסקופים והמסמכים הסודיים ביותר, המושאים לקנאה בברנז'ה, שהם הניבו למחבר.
"על קיר העבודה שלי, בביתנו שבתל אביב", מספר שיפר בפרק המבוא, "תלויות תמונותי עם מנהיגי עולם, נשיאים וראשי ממשלות: הנשיאים האמריקאים רייגן, בוש הבן ואובמה, נשיא צרפת ז'אק שיראק וכל ראשי הממשלה מאז בגין. את כולם ראיינתי". ואכן מי שמצטלם עם שועי עולם אלה, חזקה עליו שישיג מידע ראשוני לפני עמיתים רבים למקצוע, גם אם המידע החשוב באמת לא תמיד מגיע מאותם נשיאים וראשי הממשלה עצמם, אלא מסגניהם, עוזריהם או מזכירותיהם.
שיפר, כך מצטייר מכל התיאורים, הוא-הוא גיבור הספר. גילוייו, אם להסתמך על עדותו על עצמו, אינם נופלים מסיפוריו של ג'ון לה ק'ארה
הפרשות עליהן נכתב בספר היו בין המרכזיות בקורותיה של המדינה. המחדלים והשלומיאליות שאפפו את השחקנים הראשיים בהן ראויים לחשיפה, אין מה לדבר. אך כבר מקריאת דפיו הראשונים של הספר ועד לסופו, מתקבל הרושם שיותר משמבקש שיפר לתאר את האירועים הדרמטיים, הוא מבקש להנציח את עצמו במעין אלבום פרטי שבו הוא רוצה לשתף את הקורא. שיפר, כך מצטייר מכל התיאורים, הוא-הוא גיבור הספר. גילוייו, אם להסתמך על עדותו על עצמו, אינם נופלים מסיפוריו של ג'ון לה ק'ארה.
"לעיניך בלבד", כפי שמכונים בדרך כלל מסמכים סודיים המופקים עבור מקבלי ההחלטות, כתוב בשפה קלילה וקולחת. הכל בו בהיר וקצבי, וזו מעלתו. הפרק הראשון שבו פונה לכל עיתונאי, בעיקר בראשית דרכו, והוא דן בחשיבותה של ההדלפה, שהיא, מה לעשות, גזע מרכזי עליו נשענת העיתונות במשטר דמוקרטי ואמצעי לממש את זכות הציבור לדעת. שיפר מספר בגאווה על "פיסת נייר הטואלט מחדר השירותים של בכיר במשרד החוץ עליה רשמתי סודות כמוסים הקשורים למגעים עם ההנהגה הפלסטינית והיא שמורה אצלי עד היום במעטפת ניילון".
המניעים של המדליפים הם מגוונים: רצון לנקום בשל אי קידומם, או להתנכל או להביך אדם שאינו לרוחם וגם השאיפה של בעלי חוש צדק לתקן עוולות. לעתים, וזאת שיפר אינו מאזכר, ההדלפה נובעת פשוט מתוך רצון של גורם כלשהוא לשמר את הקשר עם העיתונאי או להרשים את העיתונאי.
שמעון שיפר ובנימין נתניהו, 26.9.2011 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
בפרק על נתניהו ושרה, שיפר מספר, בין היתר על בקבוק יין במחיר של 1,200 אירו, שבני הזוג נתניהו הזמינו לסוויטה המפוארת שלהם במהלך חופשה בריביירה הצרפתית, שמומנה על ידי ארגון הבונדס בחג הסוכות 2004, ועורר סערה גדולה.
ד"ב, מנהל הבונדס באירופה, שהגיע במיוחד מפאריז כדי לשלם עבור ההוצאות
של נתניהו במלון, נדהם לקבל ממנהלו חשבון של קרוב ל-10,000 אירו עבור שהיה של שלושה לילות, כולל אותו בקבוק יין. ד"ב פנה לנתניהו והסביר לו כי מדובר בסכומים שהבונדס לא יוכל לממן: "אף פעם לא שילמנו סכומים כל כך גבוהים. על בקבוק היין שהזמנתם תיאלצו לשלם מכיסכם. אני מצטער".
עטיפת הספר "לעיניך בלבד" מאת שמעון שיפר, הוצאת ידיעות אחרונות
על פי עדויותיהם של מנהלים במלון וישראלים ששהו שם, מספר שיפר, בין הצדדים התפתחו חילופי דברים קשים ומכוערים. הגברת נתניהו אף האשימה את ד"ב שהוא "גוזל אוכל מפיהם של ילדיה". על פי גורמים בלשכתו של נתניהו, בסופו של דבר הוא שילם מיוזמתו 3,628 אירו, קצת יותר משליש החשבון הכולל.
שיפר מספר על חשיפתו את מסמך ברק אובמה ממאי 2011, ולפיה ישראל צריכה לסגת בחזרה לגבולות 67', הפלסטינים יימנעו מלהכריז באופן חד צדדי על מדינה, בעוד שירושלים תהפוך לבירת ישראל והפלסטינים. "הפרסום עורר סערה גדולה. הבית הלבן ולשכת נתניהו מיהרו להכחיש. לא חלף זמן רב והדיווח שלי התברר כמדויק".
בשנת 85' שיפר חשף כי ביולי באותה שנה נערכה בביתו של המנצח והפסנתרן דניאל בארנבוים פגישה חשאית בין נציגי מדינות עוינות זו לזו: השגריר הסובייטי בפריז יולי וורונצוב ושגריר ישראל בבירת צרפת, עובדיה סופר. השניים דנו בדרכים להפשרת הקיפאון המדיני בין שתי המדינות. סופר שלח מברק בעל סיווג "סודי" ללשכתו של שר החוץ יצחק שמיר ועד מהרה המברק הגיע לידי שיפר, ששידר את דבר הפגישה.
"הדלפת המברק וחשיפת דבר הפגישה עוררו סערה גדולה", כותב שיפר "הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. שר החוץ שמיר כינה את המדליף האלמוני 'בוגד' - לא פחות".
נשיא ארה"ב רונלד רייגן נושא נאום לאומה על פרשת איראנגייט, 4.3.1987 (צילום מסך)
שיפר מספר איך נודע לו על פרשת איראנגייט במאי 85', פרשה שהיתה נקודת שיא בקריירה שלו, כדבריו. בעת היותו הכתב המדיני של קול ישראל, טילפן בוקר אחד ללשכתו בירושלים של מנכ"ל משרד החוץ, דוד (דייב) קמחי, וביקש לשוחח איתו כעניין שבשגרה. המזכירה אמרה שהמנכ"ל לא יהיה בימים הקרובים במשרד. "קמחי נסע הבוקר ללונדון", היא אמרה.
עד כאן, שום דבר שאמור לעורר חשד. אלא שהמזכירה המשיכה ואמרה: "יש איזה סיפור מטורף של אנשי עסקים שיזמו מכירת נשק לאיראנים. דייב נסע ללונדון כדי לבדוק במה מדובר. אבל תזכור, לא שמעת את זה ממני".
בנקודה זו, הוא מספר נדלקו אצלו האורות האדומים, "שהפכו למשימה שתיהפך לחשיפה של סיפור ענקי, כזה שאפילו ג'ון לה קארה או טום קלנסי היו מתפארים בו לו היו כותבים אותו: איך אנשי עסקים פרטיים הצליחו, באמצעותך דמות איראנית מפוקפקת, לשכנע את ראש הממשלה שמעון פרס לתמוך בהרפתקה של אספקת טילים נגד טנקים וטילים נגד מטוסים לצבא האיראני, שהקיז את דמו במלחמה מול עיראק". החשיפה הזו והסערה סביב דו"חות שחשף בפרשת איראנגייט זיכו אותו לדבריו בתואר "שיפרגייט".
בינתיים שיפר נשלח לשמש כתב רשות השידור בארה"ב. על פי המתואר בספר, חשיפתו את פרשת איראנגייט והראיונות שהעניק לאמצעי תקשורת אמריקאיים גררה לחצים על רשות השידור כי תפסיק את שליחותו של שיפר באמריקה ותחזירו לארץ. מנכ"ל הרשות אורי פורת אמנם החליט לקצר את תקופת השליחות בשנה, אך בסופו של דבר ההחלטה בוטלה. "מישהו כנראה הבין שההישג העיתונאי שלי בעצם חשיפת הפרשה גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם כביכול בראיונות שנתתי. העיתונאים שניסו להביא לסיום עבודתי נותרו עם אות הקלון".
אבל שיאה של ההאדרה העצמית מצד שיפר מתבטא, ככל הנראה בתיאור המפגש החגיגי על מדשאות הבית הלבן בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין יאסר ערפאת שנקבע ל-13 בספטמבר 1993 כשהמטרה היא חתימה על הסדרי ביניים של ממשל עצמי לפלסטינים במסגרת תהליך אוסלו.
תיאורים כגון אלה, שרק את חלקם הבאנו כאן, אינם מתיישבים בדיוק עם קביעתו הנחרצת של שיפר בפרק המבוא של ספרו ולפיה "מוטלת עלינו חובה נוספת - לנהוג בענווה ובצניעות. לא אנחנו הסיפור"
"הגעתי, כיתר העיתונאים לוושינגטון, אבל בטקס החתימה עצמו לא השתתפתי", הוא מספר. "באותו בוקר, בעודי ישן, צלצל הטלפון בחדרי במלון מייפלאואר שבוושינגטון. מעבר לקו נשמע קול מוכר שאמר לי בטון סמכותי: 'טוס מיד למרוקו, כי אחרי הטקס בוושינגטון, המשלחת הישראלית תטוס לפגישה עם חסן השני, מלך מרוקו'. התארגנתי ועליתי לאוטובוס שהסיע את העיתונאים לבית הלבן, אך שנייה לפני
שיצא לדרך הודעתי לאחראי על ההסעה שעלי לרדת כי שכחתי את הדרכון שלי בחדר במלון. בפועל, ירדתי מהאוטובוס ותפסתי מונית שלקחה אותי ישר לנמל התעופה. שם עליתי על טיסה לציריך, וממנה לקזבלנקה.
"כשנפתחו דלתות המטוס, אחרי הנחיתה במרוקו, נכנסו אליו שני גברים לבושים בהידור ושאלו 'איפה מיסיה שיפר?' ירדתי איתם מהמטוס בלי לעבור ביקורת דרכונים. נסענו בלימוזינה שחורה היישר לבית ההארחה של המלך חסן השני, שם נפגשתי עם אנשי בית המלוכה, אם כי לא עם המלך עצמו.
"למחרת טקס החתימה על הסכמי אוסלו עלו המשלחת הישראלית והעיתונאים על מטוס שהיה אמור להחזירם ארצה. במקום זאת התבשרו כולם שיעד הטיסה אינו ישראל, אלא מרוקו. כשהפמליה הישראלית הגיעה אל ארמון המלך, אני כבר חיכיתי לה שם. יום קודם כבר דיווחתי בלעדית על הביקור של נציגי ישראל במרוקו, שנשמר עד אז בסוד. עורך 'מעריב' יעקב ארז ועורך 'הארץ' חנוך מרמרי התבדחו ואמרו, כי 'מעכשיו צריך שני כתבים, האחד לסיקור המשלחת הישראלית והשני שיעקב אחר שמעון שיפר'".
תיאורים כגון אלה, שרק את חלקם הבאנו כאן, אינם מתיישבים בדיוק עם קביעתו הנחרצת של שיפר בפרק המבוא של ספרו (עמוד 11) ולפיה "לצד ההכרה בכך שאסור לנו, כעיתונאים, להירדם בשמירה, ושעלינו להיות קשובים למתרחש, מוטלת עלינו חובה נוספת - לנהוג בענווה ובצניעות. לא אנחנו הסיפור. בעידן שבו עיתונאים מעמידים במרכז את עצמם ולא את הסיפור וגיבוריו, זה אינו מובן מאליו".
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס בביהמ"ש המחוזי בירושלים, עם פתיחת שלב ההוכחות במשפט השוחד של "תיק 2000", 5.4.21 (צילום: אורן פרסיקו)
על רקע ניהול החקירה הפלילית במסגרת תיק 2000, על מערכת היחסים שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין מו"ל ובעל השליטה בעיתון "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, והגשת כתב האישום נגד השניים בעניין זה (בסעיפים של מרמה והפרת אמונים נגד נתניהו וניסיון מתן שוחד נגד מוזס), זוכה מוזס בספר לפירגון נאה:
"'ידיעות אחרונות' אינו עוד עיתון. הוא חלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני ואחד מעמודי התווך של העיתונות בישראל. כמי שמכיר את נוני מוזס שנים רבות, אני יכול להעיד שלא תאוות הכוח מדריכה אותו, אלא רצונו למלא אחר צוואתה של משפחתו שהציבה אותו בגשר הפיקוד של הספינה הענקית הזאת. בשנים האחרונות מנווט נוני את הספינה בים סוער ובין שרטונים המאיימים להטביעה. הוא נאבק כדי שאלפי משפחות לא יאבדו את מטה לחמן וכדי שחופש העיתונות והבעת הדיעה, נשמת אפה של הדמוקרטיה, לא ייפגע. ארנון מוזס, המשך להיאבק למען קבוצת 'ידיעות אחרונות' , כי מלחמתך צודקת".
מוזס יזדקק בהמשך, ללא ספק, לרוח הגבית הזו.