בקורסים של מערכות אכיפת החוק משננים החניכים כלל חשוב שאמור לסייע להם בחקירות מסובכות של העלמות מס ועבירות כלכליות. לכו בעקבות הכסף, הם לומדים. Follow the money.

בעבודתי ככתב שטח, הכלל ששיננתי מדי יום היה: "לך בעקבות לוח הזמנים של המנכ"ל או השר שאת משרדו אתה מסקר".

כך היה בחודש מאי 1985, בעת היותי הכתב המדיני של קול ישראל. בוקר אחד טלפנתי ללשכתו בירושלים של מנכ"ל משרד החוץ, דוד (דייב) קמחי, וביקשתי לשוחח איתו כעניין שבשגרה. המזכירה אמרה שהמנכ"ל לא יהיה בימים הקרובים במשרד. "כדאי שתבדוק גם בלשכה שלו בתל אביב", הציעה.

התקשרתי ללשכה בתל אביב, והמזכירה שענתה לי אמרה: "קמחי נסע הבוקר ללונדון".

עד כאן, שום דבר שאמור לעורר חשד. אלא שהמזכירה המשיכה ואמרה: "יש איזה סיפור מטורף של אנשי עסקים שיזמו מכירת נשק לאיראנים. דייב נסע ללונדון כדי לבדוק במה מדובר. אבל תזכור: לא שמעת את זה ממני".

ככה סתם, ברגע של היסח הדעת מצד המזכירה, נדלקו אצלי האורות האדומים שהפכו לזרקורים מסנוורים והטילו אותי למשימה שתיהפך לחשיפה של סיפור ענקי, כזה שאפילו ג'ון לה קארה או טום קלנסי היו מתפארים בו לו היה כותבים אותו: איך אנשי עסקים פרטיים הצליחו, באמצעות דמות איראנית מפוקפקת, לשכנע את ראש הממשלה שמעון פרס לתמוך בהרפתקה של אספקת טילי טאו נגד טנקים וטילי הוק נגד מטוסים לצבא האיראני, שהקיז את דמו במלחמה מול עיראק; כיצד גייס הצד הישראלי בכירים בממשל האמריקאי, שמאחורי גבו של הקונגרס שילם לאיראנים בנשק תמורת שחרור בני ערובה מלבנון בניגוד מוחלט למדיניותה של ארצות הברית, שאין משלמים כופר לארגוני טרור; ואיך כספים שהתקבלו מהעסקה הועברו למורדים נגד השלטון בניקרגואה ‑ מחתרת הקונטראס.

כמו בספרי מתח העוסקים במזימות חובקות עולם, העלילה היתה מפותלת וידעה לא מעט תהפוכות, הדמויות היו רבות והיה קשה לדעת בזמן אמת מי כאן הטובים ומי הרעים. כולם ניסו להסתיר מכולם וכולם ניסו לעבוד על כולם, אבל בסופו של דבר האמת יצאה לאור ועוררה הדים בישראל, באמריקה ובאיראן.

בצד הישראלי היו לפרשה שלושה גיבורים: אנשי העסקים יעקב נמרודי ואל שווימר, ועמירם ניר, יועצו של פרס לענייני טרור בינלאומי. נמרודי ‑ אלוף‑משנה במילואים, מבכירי אגף המודיעין והנספח הצבאי הראשון של ישראל באיראן שלפני המהפכה, ושווימר ‑ מראשוני חיל האוויר ומי שייסד את התעשייה האווירית וניהל אותה במשך עשרות שנים ‑ היו המתווכים בעסקה וגזרו ממנה קופון נאה. השניים הללו חברו לאיש העסקים האיראני מנוצ'אר גורבניפר, לשעבר קצין בשירותי הביון של השאה, ולדמויות איראניות נוספות וגררו את ישראל לקלחת.

כל זה, חייבים להזכיר, קרה במחצית הראשונה של שנות ה‑80, שנים מעטות אחרי מהפכת חומייני שהרחיקה את איראן מהמערב והפכה אותה, הלכה למעשה, לאויבת מרה של ארצות הברית ושל ישראל.

יעקב נמרודי, 2002 (צילום: פלאש 90)

כעבור שבעה חודשים נכנסה לתמונה דמות נוספת ‑ עמירם ניר, כתב צבאי לשעבר ומפקד גדוד טנקים במילואים שנפצע במלחמת יום הכיפורים. ניר מונה על ידי פרס ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור בינלאומי. הסיפור של עסקת הנשק הנרקמת עם איראן הגיע לאוזניו, והוא ביקש להשתלב במגעים החשאיים. ואמנם, בדצמבר 1985 הודיע פרס לנמרודי ולשווימר כי מעתה והלאה ניר יסייע להם כנציגו האישי של ראש הממשלה.

אלא שבמקום להשתלב בעסקה, ניר השתלט עליה. הוא נטל לידיו את המושכות, נסע לארצות הברית והתחבר לקולונל אוליבר נורת', איש המועצה לביטחון לאומי, שאפשר להגדירו כאחד הצירים המרכזיים בעסקה מטעם הממשל האמריקאי, לצד היועץ לביטחון לאומי של הנשיא רייגן באותה תקופה, תת‑אדמירל ג'ון פוינדקסטר, וקודמו בתפקיד, קולונל רוברט מקפרלן. בזכות קשריו עם עמיתיו האמריקאים הצליח ניר לדחוק הצדה את נמרודי ושווימר והפך מ"סייען" למפקד המיזם מטעם ישראל ‑ מה שהוביל למלחמת עולם בינו לבין נמרודי. הוא אף נסע כמה פעמים לאיראן בזהות בדויה כדי לקדם את המהלך.

ניר, או "עמי" כפי שכינה אותו נורת', רכש את אמונו של הקולונל עד כדי כך שלכל הנסיעות שלו ‑ הן לטהרן והן לפגישותיו עם האיראנים בפריז ‑ צויד במכשירי הציתות והקשר הסודיים ביותר שבידי גופי המודיעין האמריקאיים, שארצות הברית לא העמידה לרשותו של אף גורם חיצוני אחר. מכשיר קשר שהוצמד לגופו של ניר אִפשר לו לנהל מכל מקום בעולם שיחות מוצפנות עם מרכז הפיקוד בבית הלבן.

למרבה האירוניה, שלוחת המוסד בפריז הכינה אף היא את ניר לקראת כל פגישה שלו עם האיראנים וציידה אותו במכשירי הציתות והקשר המתוחכמים ביותר שהיו אז לביון הישראלי ‑ מבלי לדעת שהוא אמור לשאת על גופו גם את מיטב טכנולוגיית הביון האמריקאי.

אני עצמי נחשפתי לפרשה כשעוד היתה בחיתוליה ולפני שניר נכנס לתמונה. אחרי אותה שיחה מקרית עם מזכירתו של מנכ"ל משרד החוץ נודע לי שקמחי נסע ללונדון כדי להיפגש עם מקפרלן, אז עדיין היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, וזה הביע בפניו את הסכמתו לשתף פעולה עם המיזם הישראלי.

מאותו רגע, במאי 1985, ועד נובמבר 1986, הצנזורה הצבאית בישראל חסמה כל ניסיון שלי לחשוף את הסיפור בקול ישראל ופסלה באופן עקבי את כל הידיעות שהגשתי לאישורה. הידיעה הראשונה שנפסלה לשידור עסקה בכך שבכירים לשעבר במערכת הביטחון יצרו קשר עם גורמים הקשורים לצבא האיראני, והצדדים הגיעו להסכם שלפיו ישראל תמכור לאיראן אמצעי לחימה כדי לסייע לה במלחמה מול עיראק של סדאם חוסיין. גורמים מדיניים אישרו את הידיעה והסבירו כי הסיוע הצבאי לאיראן יעזור לישראל בעתיד לפתוח ערוץ הידברות עם משטר האייתוללות בטהרן.

במשך כשנה וחצי עקבתי אחרי ההתפתחויות, אך לא יכולתי לפרסם אפילו מילה. ידעתי בזמן אמת כל מה שקורה: על הספינות והמטוסים שהעבירו את משלוחי הנשק לאיראן; על המעורבות של ממשל רייגן בעסקה בתמורה לשחרור בני הערובה האמריקאים בלבנון; על כך שהנשיא רייגן אישר ליועץ מקפרלן, ובהמשך גם למחליפו פוינדקסטר, לנהל את המגעים. למדתי שניר נכנס לתמונה ודחק הצדה את נמרודי ושווימר ועל כך שנורת' הפך לאיש הקשר מולו.

השנאה העזה בין נמרודי לניר שירתה בסופו של דבר אותי, כי כל אחד מהם ניסה לרכוש את אמוני בגרסה משלו, ואני ניזונתי משני הצדדים.

יצחק שני, הצנזור הצבאי הראשי, 1983 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

אחד מפריטי המידע הדרמטיים ביותר שגיליתי ‑ אולי לא עבור אזרחי ישראל אך בוודאי עבור האמריקאים ‑ הוא שכספים ששילמו האיראנים תמורת הנשק הועברו למחתרת הקונטראס בניקרגואה. ממשל רייגן העלים זאת מוועדות החוץ והמודיעין של הקונגרס על שני בתיו ‑ דבר שהוא כמעט בלתי‑נתפס במושגים של וושינגטון. ידעתי שאני מחזיק ביד פצצה. ידעתי שגילוי הסודות הללו עלול להוביל להליך הדחה של נשיא ארצות הברית. וכל אותה עת, בכירי העיתונאים האמריקאים לא ידעו על כך דבר וחצי דבר.

לא רק הבית הלבן פעל במחשכים. גם שלושת שותפי הסוד בממשלת האחדות הלאומית ‑ ראש הממשלה פרס, שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה יצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין ‑ לא שיתפו את הקבינט המדיני‑ביטחוני במהלך. שרי הקבינט למדו על העסקה רק אחרי שנחשפה, בנובמבר 1986.

קהילת המודיעין בישראל אמנם ידעה על המתרחש, אבל איש לא התייעץ עם בכיריה. המוסד העניק לעסקה שירותים לוגיסטיים, אך לא מעבר לכך. הדעת נותנת שקברניט שמוביל מהלך כה דרמטי יתייעץ עם זרועות המודיעין: האם זה נכון למכור נשק לאיראן? האם חכם לערב בזה את ארצות הברית? הוא לא חייב לקבל את עמדת אנשי המודיעין, אך מחובתו לשמוע אותם.

כך חלפו חודשים, המידע הלך והצטבר, ובכל פעם שביקשתי לשדר ידיעה, היא חזרה מהצנזורה עם חותמת "נפסל".

ביולי 1986 סיימתי את תפקידי ככתב המדיני של קול ישראל והגעתי לוושינגטון כשליח רשות השידור. עם כניסתי לתפקיד, קולגה ששירת גם הוא בעבר כשליח של כלי תקשורת ישראלי בבירה האמריקאית נתן לי טיפ: "בכל ערב, בשעה 23:00, אתה לוקח את הרכבת התחתית, יורד בתחנה כזו וכזו, ניגש לדוכן העיתונים, קונה את גיליון ה'וושינגטון פוסט' שיצא זה עתה חם ממכונת הדפוס ומשדר ראשון את הכותרות בקול ישראל, כשבארץ כבר בוקר. כך תקדים את מתחריך". עניתי לו: "אני רוצה שה'וושינגטון פוסט' יצטטו אותי ולא הפוך".

נחתּי בוושינגטון כשבאמתחתי הפצצה המתקתקת שתזכה בהמשך לכינוי פרשת איראנגייט, או פרשת איראן‑קונטראס. אמנם שידרתי מארצות הברית, אך ככתב של כלי תקשורת ישראלי, הייתי כפוף לכללי הצנזורה הצבאית.

זמן קצר אחרי הגעתי לארצות הברית נפגשתי עם מרטין אינדיק ‑ אז מנהל מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב ולימים שגריר ארצות הברית בישראל מטעם ממשל ביל קלינטון. סיפרתי לאינדיק על עסקת הנשק עם איראן ועל המעורבות העמוקה של בכירים בממשל רייגן, והוא היה המום. "זה לא יכול להיות", אמר לי. עד היום הוא נוהג לספר שחשב שאני מפנטז. אפשר להבין אותו. זה באמת נשמע דמיוני.

נשיא ארה"ב רונלד רייגן נושא נאום לאומה על פרשת איראנגייט, 4.3.1987 (צילום מסך)

ואז, ב‑3 בנובמבר 1986, התפרסמה בעיתון הלבנוני הקטן "א‑ספיר" ידיעה על עסקת נשק חשאית בין ארצות הברית וישראל לבין איראן, שבמסגרתה שוחררו בני ערובה אמריקאים שהוחזקו על ידי חיזבאללה. הידיעה לא עוררה הדים רבים, ודוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה התייחסו אליה בביטול. אך אני ידעתי שזוהי אמת לאמיתה. הבנתי מיד שזה הסקופ שאני יושב עליו כבר שנה וחצי ולא יכול לפרסמו במצוות הצנזורה. התקשרתי נסער למנהלים שלי בקול ישראל ואמרתי: "זה סיפור שלנו. בואו נצא עם זה עכשיו!"

הידיעה כבר היתה מוכנה. העברנו אותה לצנזורה לפני הפרסום בהנחה שעכשיו, אחרי שהסיפור נחשף בעיתון לבנוני, גם אם בצורה חלקית וכללית מאוד, נקבל סוף‑סוף אישור לפרסם אותו. הצנזורה אמנם פסלה חלקים גדולים מהידיעה, אבל אישרה לפרסם את לב הסיפור, וכך היה. ב‑5 בנובמבר פרסמתי לראשונה את הפרשה שתזעזע את הממשל האמריקאי ואת המערכת הפוליטית בישראל.

אף שהיה מדובר בסיפור ענקי, הוא לא זכה לפולו‑אפ בתקשורת הישראלית. "קנאת סופרים תרבה חוכמה", אומר הפתגם הידוע. אבל קנאת סופרים היא כאין וכאפס לעומת קנאת עיתונאים שפספסו סקופ שהקולגה שלהם חשף. ולהבדיל מקנאת סופרים, היא אינה מרבה חוכמה אלא רק תורמת להסתרת מידע חשוב מהציבור.

אלא שבניגוד לעיתונות הישראלית, התקשורת האמריקאית עטה על הסיפור כמוצאת שלל רב. וכך, ב‑6 בנובמבר התפרסמו ידיעות על פרשת איראנגייט בשני העיתונים החשובים ביותר באמריקה, ואולי בעולם כולו: ה"וושינגטון פוסט" וה"ניו יורק טיימס".

הקטע שלעיל לקוח מתוך הפרק "מזימות בינלאומיות: חשיפתה של פרשת איראנגייט", שנכלל בספר "לעיניך בלבד - סודות, הדלפות וחשיפות", מאת שמעון שיפר, אשר ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, בשנת 2020