יום העצמאות

מה ישראלי בעיניך?

עבור מלחכי הפנכה של אלמנת קזינו תושבת לאס-וגאס, הישראליות היא לשחק אותה בחו"ל (או לפחות לשחק אותה ששיחקת אותה בחו"ל), לפוצץ גולגלות של מחבלים, פורנו-צבא ומאכערים. אי לכך, ההפניות על שער "ישראל היום" למוסף העצמאות ("חגיגי") מובילות לראיונות עם סטטיק ובן-אל, אלאור אזריה, ערן זהבי ורני רהב; ולפרויקט רובים מצטלמים מספר 4,739 ("פרויקט מיוחד", "תמונות נדירות").

עבור מלחכי הפנכה של נאשם בשוחד מסביון, הישראליות היא נוסטלגיה לטלוויזיה מעפנה של שנות השמונים, נוסטלגיה לפורנו רך משנות השבעים, נוסטלגיה לדוגמניות ושודדי בנקים משנות התשעים, צה"ל. מככבים: "קרובים קרובים", "אסקימו לימון", האופנובנק ומירי בוהדנה. בונוס: הפנתרים השחורים, אבל הפעם נחמדים ("הפיוס").

עבור שורדי "מעריב" הישראליות היא התמודדות עם המיתוס של סיזיפוס, מבט חודר אל חוסר התוחלת שבחיים, מודעות צורבת לאינסופיותו של היקום, וחזרתיות בלתי נגמרת של אותן חמש כתבות בכל מוסף חג מחדש. כן, יש גם מתכון. באופן נפלא, המוסף העבש הזה מכיל תוכן ממשי בכמות של בערך פי אינסוף מזה שבמוספים המתחרים (אני כותב "בערך" כי לא סגור לגמרי איך עובדות הכפלות באפס).

וכדי להשלים את התמונה, כי אף חג לא שלם בלעדיו, המוסף מסתיים בראיון עם יו"ר קק"ל (שקק"ל קנתה מ"מעריב" בכסף שקיבלה ממכירת הקרקע שלכם, ו"מעריב" מגיש לכם בלי גילוי נאות).

ב"הארץ" אין מוסף ליום העצמאות.

עוד פרויקט חד-פעמי

לרגל החג, "העין השביעית" בחידון נושא פרסים יקרי ערך - על מנת למנוע מתח מיותר בקרב העונים על החידון ובהנהלת "העין השביעית", נקדים ונצהיר כי כל התשובות נכונות ואין פרסים - איזה פרויקט חג הוא המועד ביותר לגרום לכם להצטער שהקמנו מדינה?

מוסף G, "גלובס": מצעד הפרסומות האהובות בכל הזמנים (הם באמת כתבו את זה: "יום העצמאות הוא זמן מצוין לעצור ולהתבונן בפרסומות שאהבנו") .

מוסף עצמאות, "ידיעות אחרונות": "האיחודים של המדינה" (צעירי תל אביב! האופנובנק! כוכבי ילדיסקו! הפופקורן שנתקע לכם בשן בהקרנה במוגרבי הישן פינת שקר נוסטלגי כלשהו!).

הכותרות הראשיות

"בדגל מונף" ו"בראש מורכן" הן הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות", שבאופן יוצא דופן מודפסות בגופן קטן ואלגנטי, ומבטאות כנהוג את הדואליות של ימי הזיכרון והעצמאות. "מעריב" בגירסה חיוורת יותר של אותו דבר: "זוכרים יחד" ו"חוגגים יחד". ב"ישראל היום" מוותרים על דקויות ומדפיסים באותיות ענק את הכותרת "להיות עם חופשי" מעל תמונות של ילדים מניפים דגלים ורוכנים מעל קברים. ב"הארץ", לצד כותרת ראשית חדשותית, נדפסת הכותרת "ההולכים מעל תהום" מעל למאמר של דויד גרוסמן וצילום של קברי חללים.

ובינתיים, בהווה

"צועדים למשבר בעיניים פקוחות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" מעל לטור של עמוס הראל. "האנשים שהביאו לכם בקיץ 2014 מלחמה מיותרת ובת מניעה ברצועת עזה - 51 יום ללא הכרעה במבצע צוק איתן - מעורבים ברובם גם במה שמתרחש בימים אלה, הגלישה המתמדת והמסוכנת לקראת אפשרות של עימות צבאי חריף יותר עם איראן. בנימין נתניהו, בני גנץ, אביב כוכבי - כולם היו שם, בקיץ האומלל ההוא לפני שבע שנים", כותב הראל.

"כעת עלולה ישראל, בהנהגתם, להיקלע לתסבוכת מסדר גודל אחר לגמרי. זו תמונת המצב, ערב יום העצמאות ה-73, תחת הנהגתו של נתניהו. מוטב לא להיסחף אחר הצהרותיו הבוטחות, היהירות לפרקים, של ראש הממשלה בטקסים הממלכתיים. לצד הסכנה הפנימית - קרע מחמיר בין המחנות הנצים, ריסוק מערכת המשפט, וריח מתמיד של אלימות פוליטית באוויר - מתחדד גם הסיכון הנשקף מהאפשרות להתנגשות עם איראן".

האם נתניהו מחמם את הגזרה עם איראן כדי להניס את יריביו הפוליטיים מימין אל תוך הקואליציה שלו? האשמה כזו אך לפני שנים ספורות היתה מוגבלת לטוקבקים בשובלי מאמרי הפרשנויות. ומשם, עם התמשכות שלטון נתניהו והבוטות הגוברת של שקריו, זחלה למאמרים עצמם, תחילה רק אצל המתנגדים הקנאים ואחר כך הלאה. אם היא מגיעה לטור של עמוס הראל, השקול שבפרשנים הצבאיים, אפשר להתחיל להזיע.

אבל היא לא. "בניגוד לרושם שעשוי להיווצר, לא הכל נחתך לפי קווי שבר פוליטיים", הוא ממשיך. להסלמה הנוכחית דוחפים יחדיו היריבים הפוליטיים נתניהו וגנץ, כשמאחוריהם, באופן שונה מפעמים קודמות, צמרת צבאית להוטה. "כולם פעלתנים ומלאי יוזמה. הם מתחרים זה בזה על השפעה והישגים - לעיתים, כך נדמה, מבלי לבחון עד תומן את ההשלכות האסטרטגיות". ההשלכות האסטרטגיות הן, כמובן, עוד סיפורים לגליונות היום שקודם לזה של גליונות יום העצמאות.

"ההתנהלות בעזה, בקיץ לפני שבע שנים, מזכירה במשהו את הימים הנוכחיים", ממשיך הראל, "היום, כמו אז, ישראל אינה מגדירה מטרות, בוחנת חלופות או מכינה תוכניות יציאה. כעת היא נגררת פנימה, לתוך עימות, כשהיא מגבירה בכל פעם את עוצמת המהלומות המומטרות על היריב. אחר כך ידברו על מיסקלקולציה". אבל זה לגליונות יום כיפור, כמובן.

כפי שמעידים מוספי החג של העיתונים, באופן ראוי לעיון, מבין שלושת הזמנים הפתוחים בפני עיתונאי ישראל - עבר, הווה ועתיד - חגיגות יום ההולדת של מדינתם דוחפות אותם לעסוק רק באחד: העבר. בעמודי החדשות שבין מוספי החג ניתן למצוא גם עיסוק בהווה. העתיד, במדינה שבה כולם ניצולים של שואה שהיתה או זו שתבוא, ממילא לא בא בחשבון. הנה עוד דרך להבין את המלחמה הבאה.

עוד הווה

"האופוריה מפחידה", נפתח הראיון שערך אייל לוי עם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות. "כי ראינו את גלי התחלואה בעולם. אומנם אף מדינה לא מחוסנת ברמה שלנו, ואנחנו נתפסים כמוזרים שאנחנו עדיין מטיפים לזהירות ולשמירת מרחק, אבל המחלה לא נגמרה. צריך לעשות דברים, לא בשמרנות מוגזמת, אבל גם ליברליות משוחררת היא מסוכנת. הרי מה מחירה של טעות? התפרצות". בהמשך שואל המראיין את המנכ"ל אם הוא יכול להבין את מתנגדי החיסונים. "כן", עונה המנכ"ל.

"הניסיון לנרמל את רעיון בחירתו של בנימין נתניהו לנשיא המדינה כדי לפתור את הפלונטר הפוליטי נראה כמו המהלך הציני ביותר שנרקח אי פעם בפוליטיקה הישראלית (סמי פרץ, מדור הדעות של "הארץ").

משפט המו"לים

בכל העיתונים מדפיסים דיווח על יום העדות החמישי של אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר במשפט השחיתות של נתניהו, אלוביץ' ומוזס. ב"הארץ" נדפס גם ראיון עם ד"ר ענת באלינט: "אנשים שהשחיתו מערכות ודיכאו עיתונאים צריכים לשלם מחיר". כאן ניתן להאזין לפודקאסט של "העין השביעית" על המשפט.

סימניה

אסף אוני בכתבה הפותחת של גיליון "גלובס" משווה בין "בנות המחזור של ישראל, חמש מדינות שנוסדו באותה השנה: סרי לנקה, מיאנמר, הודו, דרום וצפון קוריאה. היילייטס: "ישראל התחילה במקום הראשון אבל איבדה את הבכורה לדרום קוריאה" (אם החיים הם תמ"ג); ישראל שיאנית ב: ריבוי טבעי, מתים מקורונה, פרסי נובל ושקרנים (מדד האושר).

וידוי

"לא היו לי בעיות של ביטחון" (מתוך ראיון נוסטלגי עם נועה קירל).

מה הפתיע אתכם בדיוק?

"הסיפור המפתיע של יזם הסייבר שמחפש 'עובדים שחושבים קרימינלי'" (הפניית שער ב"גלובס").

למי שחוגג

יום עצמאות שמח מקנאי "הפלס"!

יום עצמאות שמח מקנאי "הפלס"!