"ביבי המלך", מודיע שלט שנדפס הבוקר בשער "ישראל היום" בתוספת לב וסמיילי. הנער שמניף אותו יושב על כתפיו של גבר במסכת קורונה וחולצה עם הסלוגן "נתניהו. לעולם לא תצעד לבד". אולי היה זה שינוי האווירה כלפי משפחת נתניהו בבית משפחת אדלסון, ואולי היו אלה החקירות הפליליות סביב בחישותיו בתקשורת, אבל התקופה שבה "ישראל היום" הרשה לעצמו לשרת את ראש הממשלה מהמקפצה חלפה לה. לכן מודפסת בשער עוד תמונה, זהה בגודלה, שבה נראים גם המפגינים נגד נתניהו. עבור מי שלא הבין הוסיפו הסבר בתוך סטמפה: "ראש בראש".
גם בשער "ידיעות אחרונות" גוזרים גזירה שווה בין המחאות, למרות שההפגנה נגד נתניהו היתה גדולה פי כמה וכמה מרעותה. "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני העיתונים הנפוצים בישראל, רוקדים בשנים האחרונות טנגו מתוחכם שבמרכזו ניצב האינטרס המשולב של בנימין נתניהו ושל ארנון (נוני) מוזס – המו"ל, העורך האחראי ובעל השליטה ב"ידיעות אחרונות". שניהם, נתניהו ומוזס, עומדים לדין באותו משפט, שניהם רוצים לצאת זכאים. היום, זהות האינטרסים הזאת באה לידי ביטוי גם בהחלטה לא לדווח על הסקרים שמצביעים על היחלשותו של ראש הממשלה (ועל כך בהמשך).
בגליונות סוף השבוע הנוכחיים הטנגו הזה מגיע לשלב הפארודי. לפני ימים אחדים פורסם כאן מדריך הקרנף לסיכול מחאה ושימור הסדר הציבורי: טקסט סאטירי שמתאר שורה של שלבי פעולה שיש לנקוט כדי לחנוק מחאות ולפרק אותן מנשקן. עורכי השערים של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" יכולים לסמן V על שלב מס' 2: כשהמחאה מסרבת להתפוגג, יש לגמד אותה ולנסות לשלוט באופן שבו תוצג לציבור. זה בדיוק מה שעשו שם כששידרו לקוראים שמחאה מתמשכת של אלפי אנשים לפחות, במשך כמה חודשים רצופים, שקולה להפגנה חד-פעמית של כמה מאות.
במוספי סוף השבוע התקדמו הלאה, לשלב מס' 3 במדריך הקרנף: חבק ומשול ("ככל שהמחאה מתרחבת מתרבות נקודות החולשה שלה. ריבוי מפגינים מגיע יחד עם ריבוי דעות, גישות, זהויות ונקודות מוצא. את הפלורליזם הזה יש לגייס כדי לשלוח יד אל תוך המחאה ולפרק אותה מבפנים"). אחת הדרכים לעשות זאת היא לזהות בתוך תנועת המחאה גורמים רכים או אופורטוניסטיים, פעילי מחמד, ולנסות לגייס אותם בתקווה שהתנועה תתפצל ותדעך.
אי-אפשר להוכיח שזה מה שניסו לעשות השבוע ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (עורך: רביב גולן) וב"שישבת" של "ישראל היום" (עורך: ברוך רון), אבל איכשהו התוצאה דומה. במוסף של מוזס, שם רק לאחרונה צונזר ללא הסברים ראיון מקיף עם אחד הפעילים הבולטים במחאה נגד ראש הממשלה, מעניקים את השער לשש דמויות אלמוניות וממתגים אותן כ"מובילי מחאת 2020": נתנאל פונס, עירא כץ-גלאי, איתי אסודי, אור בירון, יערה בתר-פוקר ואיילת הוכהויזר.
אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, למרות שב"ידיעות אחרונות" גורסים שאלו הם "כמה מהפעילים הכי בולטים במחאה", זה בסדר. בירור לא מייצג ולא ממצה בקרב כמה פעילים בולטים בקבוצות המובילות את המחאה העלה שגם שם לא מכירים אותם.
אם אכן מדובר בפעילי מחאה אותנטיים, ייתכן שהם שייכים לקבוצות שמוחות על "המצב", אך לא רואות קשר מובהק לאדם בשם נתניהו. כך לפחות ממוסגרת הכתבה: נתניהו אמנם מוזכר בראיונות, אך נוכחותו מוצנעת. בכותרות הכתבה, המחאה מתוארת כזו שמכוונת נגד "הממשלה", "הפוליטיקאים" ו"המנהיגים". עורכי המוסף לא מצאו בארכיון הצילומים אף תמונה של נתניהו שתוכל ללוות את הכתבה.
לקוראי העיתון נמסר שבראיון לדנה ספקטור מבהירים הפעילים שהם "הכי רחוקים מלהיות אנרכיסטים". המסרים שמובאים מפיהם, כצפוי, רכים למדי ביחס לעמדות שמשמיעים מפגינים מהסוג שב"ידיעות אחרונות" מצנזרים.
לפעיל המחמד של "ישראל היום" יש מסר זהה. "אני לא אנרכיסט", נכתב בגדול בשער המוסף. הוא לא אנרכיסט, הוא זיו שילון, נכה מלחמה שהפך למעין פרזנטור של צה"ל (וגם לאחד מאנשי השנה של "ידיעות אחרונות"). עילת הראיון: שילון "השתתף בהפגנת העצמאים ובעלי העסקים – ונדהם לגלות שהיא הפכה לפוליטית".
יש לו כמובן ביקורת, אבל המסר שלו פייסני להחריד: "אני רוצה להביע את המחאה", אומר שילון לבת-חן אפשטיין-אליאס, "אבל גם לסמוך על המנהיגים שלנו ועל משרדי הממשלה, שייקחו את המנדט ויעשו את המקסימום למען הציבור הישראלי".
ובינתיים, ב"7 ימים", חברת-הכנסת איילת שקד מקבלת מרז שכניק ראיון קליל ומפנק, ומסבירה ש"צריך להפריד בין המחאה האותנטית של העצמאים והצעירים שמאבדים את מקום עבודתם לבין המחאה של השמאל וחלקו האנרכיסטי נגד נתניהו. זה שתי מחאות שונות שבשטח מתחברות, אבל לא באמת צריך לחבר אותן". שכניק מחניף לה עם אמירות כמו "סומנת אולי להיות ראש ממשלה".
סקר שמתפרסם בהמשך המוסף מעלה ש-50% מבני ה-20–35 בישראל, "הצעירים", מזדהים עם המחאה. "78 אחוז מהצעירים: 'הממשלה מנותקת מהעם'", נמסר בכותרת. אחריותו של נתניהו כראש הממשלה והגורם הפוליטי הדומיננטי ביותר בטיפול במשבר הקורונה שוב מוצנעת: בכותרת המשנה הוא מוזכר בנשימה אחת עם בני גנץ.
בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום" וקרנף גזעי עם תעודות, מפרסם בשער החינמון מאמר שכותרתו היא "כן למחאה, לא לפילוג". ביסמוט רוצה שהמחאה תהיה ממלכתית ומכילה יותר, כטבען של מחאות אפקטיביות (לא). במאמרו, שנפרש על פני רוב כפולת העמודים הפותחת, הוא פשוט מבקש מהציבור לציית. "מדינות עם חברות 'ממושמעות' מצליחות להתמודד באופן טוב יותר" עם מגפת הקורונה, הוא מסביר.
מימין: עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט (צילום מסך) ועורך "ידיעות אחרונות" נטע ליבנה (צילום: אורן פרסיקו)
ביסמוט מביע הבנה לנטייה הישראלית "לבוא בטענות לכל מי שאחראי לחיינו" (השם "נתניהו" אינו מוזכר), אך מבקש מהקוראים "לא לאבד את האחדות" ו"לזכור שאנחנו חווים אירוע חסר תקדים בדורנו". לקראת סוף המאמר הארוך הוא מזכיר את ט' באב המתקרב ואת האגדה על כך שבית-המקדש נחרב בשל שנאת חינם, ואז, רק אז, חותך ישר לעניין: "צריך לזכור", כותב ביסמוט, "לא היתה בישראל הפיכה, אלא בחירות דמוקרטיות, ואפילו שלוש בזמן קצר. בית-המשפט העליון פסק פה אחד כי ראש הממשלה העומד לדין רשאי לכהן, ומשפטו של נתניהו בשלושת כתבי האישום מתנהל בבית-משפט".
המסקנה: אפשר "להוריד הילוך בכל מה שקשור לאווירת ההתפרקות, השיסוי והביזוי של מוסדות המדינה וסמליה". ביסמוט מבטיח לקוראים שבעתיד יחזרו כל הדברים שהם מתגעגעים אליהם: "הקולנוע, האופרה, המסעדות, הבילויים". כן, אפילו האופרה. את רשימת הכיסופים הוא חותם בעוד דבר אחד, כזה שהוא ונתניהו מתגעגעים אליו במיוחד: "היציבות". את הדברים שהמפגינים מציינים במפורש שהם כמהים אליו – מנהיגות שאינה מסובכת בפלילים וזורעת קיטוב ושנאה בעם – ביסמוט כמובן לא מזכיר.
הכותרת הראשית של "הארץ" היא כזו שבוודאי היתה גורמת לגרשום שוקן להשתבץ: "יאללה בלגן". מתחתיה נפרש תקציר הטור השבועי של יוסי ורטר. משמאל, בגדול, נדפסים דיוקנותיהם של שמונה מפגינים שנעצרו בהפגנות נגד נתניהו, עם הפניה לכתבה שמביאה את קולותיהם. "רובם לא הפגינו בעבר, כולם מתנגדים לתדמית האנרכיסטים, וכל אחד מצא סיבה משלו למחות", נמסר בכתבתם של ניר חסון ובר פלג.
כך הם כותבים על המפגינה עלמה בק: "בק ושתיים מחברותיה עסוקות מאוד מאז פרוץ משבר הקורונה והמשבר הכלכלי. הן הקימו מערך אזרחי ספונטני שמסייע לאלפי נזקקים בסלי מזון ובארוחות חמות – לא בדיוק תדמית האנרכיסטית שהמשטרה מנסה להדביק למפגינים".
"קיווינו שהמערכות יבינו את המצב ויבואו לסייע", נכתב בציטוט של בק שפותח את הכתבה, "אבל ראינו שתוך כדי תנועה אנחנו מקבלות טלפונים מעמותות ועובדים סוציאליים שמחפשים סלי מזון וארוחות. ארבעה חודשים וחצי בתוך המשבר, אנחנו בתור אזרחיות עושות מה שהמדינה לא עושה – זו הסיבה שהובילה אותנו למחאה, מעבר לשחיתות השלטונית. עצם העובדה שכל-כך הרבה מחאות מתלכדות סביב רחוב בלפור, זה מראה שהכל קשור בהכל. אם ראש הממשלה עסוק בלבקש החזרי מס כשאני מקוששת כסף כדי להאכיל קשישים במדינה שלו, אז המחאה שלי מכוונת למקום מסוים".