הניסיון להשתיק את האונס, הבדוי אם לאו, של הילדה בת החמש עורר בתקשורת החדשותית דיון מנגח כנגד החברה החרדית ואנשי ממסד בה, על נוהג ההשתקה של תופעת ההתעללות המינית בילדים. נראה שהתנגחות זו תואמת את רוח התיעוב כלפי הציבור החרדי שטופחה בתקופת הבחירות, כשסיסמאות  כמו "השוויון בנטל" ו"ממשלה ללא חרדים" היו לקלף מנצח.

אולם עד כמה שנסיונות ההשתקה הממסדיים החרדיים הינם מחפירים, אין החברה החילונית נקייה מנסיונות השתקה שכאלה. הסטטיסטיקה מדברת על אחת לשבע ילדות שנאנסת בתוך המשפחה – לא בחברה החרדית-דתית, לא על-ידי רב, לא על-ידי שכן, לא על-ידי זר, אלא על-ידי אח, אבא, דוד או סב.

אב החשוד באונס בתו מובא לאולם בית-המשפט (צילום: יואב ארי דודקביץ')

האנס אינו בהכרח מי שמתויג חברתית כ"סוטה", "מוזר" או "אאוטסיידר". הוא עשוי להיות רופא, איש אקדמיה, פסיכולוג, איש צבא, שופט, מחנך, פוליטיקאי, איש תקשורת או משורר. רק הנאנסת היא תמיד ילדה קטנה וחסרת אונים שמאמינה שדמות המבוגר שבו היא בוטחת  תשמור ותגן עליה.

ברוב המקרים האונס אינו מדווח. האם מכחישה, המשפחה מסתירה, הגננות מתעלמות והילדה מושתקת. אף אחד לא באמת רוצה להתעסק באזור החשוך, המסויט, המדמם את דם התמימות הילדית, של אונס ילדות וגילויי עריות.

תפקידה החוקר, המדווח והמעלה לסדר היום של התקשורת בתחום זה הוא עצום. עד שהזרקור התקשורתי לא מופנה למרחב ההתעללות המוסתר והמושתק ולא מרפה עד לטיפול עמוק ויסודי בבעיה, הרבה יותר נוח לכולנו לא לגעת בו באמת. המעשים שנעשים במחשכים נותרים במחשכים ונקברים במרתפי נפשן של עוד ועוד ילדות שהופכות לנערות ולנשים חבולות בנפשן.

בפועל, מטפטפות באופן מתמיד ידיעות חדשותיות על התעללות מינית, מעשה מגונה או אונס שנעשה בילד או בילדה. במקרים מסוימים משתמשים אנשי תקשורת בסיפוריהן של נפגעות פגיעה מינית כגימיק תקשורתי סוחט דמעות או כפריק-שואו (כדוגמת סיקורו של אמנון לוי ב"פנים אמיתיות" את הנערה בת 30 הזהויות), אך דיון מעמיק בתופעה הרווחת כל-כך של הפגיעה המינית בילדים, באחריות החברתית של כולנו לטיפול בנפגעים, ובמיגור התופעה החולה - אין.

לכן, על אף שהנטייה ההגנתית של התקשורת המרכזית היא לזרוק את חולי אונס-הילדות ואת האחריות על השתקתו על ה"אחר" (במקרה זה "החרדי", שאותו קל ונוח לנו לבדל ולבזות), הרי שלטובת הילדות של כולנו, הילדות שהיינו והילדות שתהיינה, לטובת בריאותן הנפשית ולטובת אנושיותה ונאורותה של החברה שבה אנו חיים, כדאי להביט להשתקה המתקיימת בקרבנו בעיניים ולהיאבק בה, באומץ ובעקשנות, עד חורמה.

ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין