יוסף בראל, שהלך לעולמו בחודש שעבר (18.6) היה איש אלגנטי. גם בישיבות מתוחות מאוד בענייני רשות השידור, כשסכינים נשלפו מתחת לשולחן וצעקות גלויות עפו מעל, בראל היה פוסע פנימה בשעה היעודה, מלווה בשניים או יותר ממקורביו, ופניו אומרות שלווה מוחלטת.

קולו היה נמוך, הוא דיבר בנחת, בעברית מושלמת ששמץ של מבטא ערבי הפך אותה למצוחצחת עוד יותר. לא פעם היה מופיע חיוך קטן על פניו, במיוחד כשהקשיב בסבלנות מופגנת לטענות שרעמו מסביב. שערו מסורק ומתוח לאחור, לבוש חולצת כותנה בהירה ומגוהצת וחליפה איכותית, נראה היה ששום נתז מהבוץ העמוק שבו היתה רשות השידור שרויה לא יכול היה לדבוק בבגדיו הנקיים או  באיש עצמו.

זאת הייתה אשליה. במאי 2005, כשלוש שנים לאחר שמונה לתפקיד המנכ"ל הקבוע בידי ראש הממשלה אריאל שרון, פטרונו הפוליטי באותן שנים, הוא הודח על ידי ממשלה בראשות אותו האיש. שורה של פרשיות שחיתות, התנהלות בניגוד להמלצות הייעוץ המשפטי, מינוי מקורבים, גבייה ברוטלית ובלתי חוקית של כספי אגרה באמצעות מחסומי דרכים ומה שהסתמן ככאוס כספי ברשות השידור, הביאו לכך שבראל איבד את התמיכה הפוליטית שהיתה בסיס הכוח שלו בהתנהלותו כמנכ"ל.

קריירה של כמה עשורים בשידור הציבורי שבה היה גאה מאוד וגם זכתה להכרה רשמית (ב 1985 הטלוויזיה הערבית בהנהלתו זכתה בפרס ישראל) הסתיימה בבת אחת. בשנים שעברו, צפה בראל כפנסיונר בשקיעה הסופית של ביתו המקצועי, בוויכוח המתמשך על עתיד השידור הציבורי, בסגירה המשפילה של רשות השידור באבחה ובהקמת התאגיד "כאן" כגוף השידור הציבורי החדש.

זה לקח זמן, אבל בהדרגה הבנתי: בראל ומבקריו, בהם אני, פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות שונות. עולמות מקבילים

השנים שבהן שימש בראל כמנכ"ל רשות השידור היו שנות מאבק סוער. ליוויתי אותן כעיתונאית "הארץ" וכמי שהובילה קו ביקורתי על הנעשה ברשות השידור תחת בראל. התהליך היה ברור: רשות השידור, שכוחה ירד בהתמדה מ-1993 עם תחילת שידורי ערוץ 2, נכנסה לשלב של התפרקות מהירה.

הביטויים לכך ניכרו בכל זירה: שחיקה של הערכים העיתונאיים, פוליטיזציה (שליחו של שרון, אורי דן, הונחת בכוח לצידה של גאולה אבן במהדורת ה"יומן" בימי שישי), העדר הפקות מקור, מינוי מנהלים בלתי כשירים וכאוס ניהולי וכספי. מוקף בקבוצת מקורבים קטנה, בראל ניווט את דרכו אל מול מתנגדים מבית (אנשי קול-ישראל וערוץ 1, פעילי ועדים, יועצים משפטיים, אנשי כספים) ומבחוץ (עיתונאים, יוצרי טלוויזיה, פעילי ארגוני חברה אזרחית וחברי כנסת) שסימנו אותו כאויב השידור הציבורי.

הקרב הפך אישי, אולי אישי מדי. לעתים קרובות מדי היה נדמה כי הדחה של בראל תמשה את רשות השידור מהביצה ותאפשר שינוי בכיוון הרוח. זאת היתה אשליה, כמובן. בראל לא יצר את המנגנון, אלא היה בן  טיפוחיו. הוא התאים לרשות השידור ככפפה ליד והיטיב לפצח את קוד הפעולה הפנימי של גוף זה. כשהגיע לראש הפירמידה הצטיין כל כך בניווט בתוך המבוך של רשות השידור, עד שהוביל את הגוף לגורל ידוע מראש: קריסתו אל תוך עצמו.

הרשימה הזאת, לפיכך, אינה עוסקת בבראל האיש, אלא בדמותו הציבורית, כמי שהפך להיות מזוהה עם מגנון השידור הציבורי כפי שביקשה מדינת ישראל ליצור בראשית דרכה.

* * *

לא פעם, כעיתונאית, בעיקר כשפרסמתי תחקירים שנגעו למעשי שחיתות, תהיתי מה עובר בראשם של מושאי הכתיבה שלי. מה מניע את קבלת ההחלטות שלהם? איך ייתכן שמהלכים שיש בהם הפניית גב ברורה כל כך לאינטרס הציבורי,  נעשים באופן גלוי לגמרי, בלי שום חשש ממראית העין שיוצרים הדברים? איך ייתכן שגם כאשר הדברים נחשפים בעיתון הם אינם מביאים את מי שמחזיק בכוח לחשוש לתדמיתו ולשנות משהו בהתנהלותו?

בהקשר הזה, עקבתי בסקרנות של ממש אחרי בראל בתפקידו כמנכ"ל. הדברים זלגו מרשות השידור באופן יומיומי כמעט והם היו בוטים. במערכת החדשות, למשל, קיבלו הוראה להכניס למהדורת "מבט" דיווח על טקס לכבוד אביו של נתניהו. פוליטיקאים מסוימים, כולל הנשיא משה קצב, קיבלו הטבות נדיבות של חשיפה תקשורתית בהוראתו של בראל.

זה לקח זמן, אבל בהדרגה הבנתי: בראל ומבקריו, בהם אני, פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות שונות. אלו עולמות מקבילים ואין ביניהם מפגש אמיתי. הטענות על הנעשה ברשות היו מבחינת בראל הטפה צדקנית שלא הייתה רלבנטית כלל למציאות שלו ולמערכת הכללים שבתוכה פעל.

שר ההסברה ישראל גלילי (במרכז), שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר, יום העצמאות ה-22. בית הנשיא, 11.5.1970 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

בעוד רבים בעולם העיתונות והתרבות בישראל ניסו לדחוף את רשות השידור במשך עשורים להיות BBC  ישראלי – גוף תקשורת ציבורי, עצמאי ועתיר תקציב - הרי שבראל תפקד בה כמי שעומד בראש סוכנות ממשלתית שנועדה לשרת את ראשי השלטון. בהמשך הבנתי עוד משהו: בראל היה מחובר ל"מציאות" הרבה יותר ממבקריו. הוא הבין את רשות השידור כפי שביקשו ליצור אותה מכונניה. הערכים שאליהם הטיפו מבקרי הגוף הישן – מחויבות לציבור, חופש ועצמאות, ביקורת על השלטון, יצירה מקורית, ניהול תקין - כל אלו לא שיקפו כלל את המהות של רשות השידור שפעולתה נשענה על חוק משנת 1965.

מה שהניע את הפוליטיקאים בישראל לאפשר את תחילת שידורי הטלוויזיה הכללית בישראל ב-1968, באיחור רב אחרי מדינות רבות בעולם, היה הניצחון במלחמת ששת הימים. כיבוש השטחים עורר, להשקפתם, צורך דחוף לשלוט ולעצב את התודעה של הערבים הרבים שנמצאו כעת תחת שליטה ישראלית - אלו שבתוך ישראל ואלו שבשטחים שרק נכבשו. מתחילת הדרך, לפיכך, נתפסה הטלוויזיה בישראל כאמצעי לביסוס הנוכחות הישראלית במרחב הערבי, לא ככלי תקשורת שנועד לשרת את האזרחים בישראל - יהודים וערבים - לצרכי יצירה מקורית או ביקורת על השלטון, ברוח המודל הבריטי.

תפיסת הטלוויזיה כאמצעי תעמולה לא היתה עניין נסתר, להפך – היא נידונה באופן גלוי ביותר. בדיון המרתק שהתקיים בכנסת בנובמבר 1967 בדבר הקמת טלוויזיה "כללית" (כפי שהובא כאן בידי אורן פרסיקו) אמר יוזם המהלך, שר ההסברה ישראל גלילי, את הדברים הבאים:

 "לא ארחיב את הדיבור על הנזק הנובע מן ההשפעות המרעילות של הטלוויזיה המצרית או הסורית על האוכלוסיה הערבית, ועל הצורך להתייצב כנגד השפעות אלה. משימה זו אינה קלה כל עיקר, אך אין הדבר חסר סיכוי.

מדיניותנו תהיה לא לנקוט שיטת חסימה והפרעה לזולת, אלא דרך החיוב: לכבוש את ההקשבה והציפיה של האדם. ואם גם לא נצליח לגמול את הצופה הערבי מלהיזקק לשידורים של הטלוויזיה הערבית, אין סיבה שלא נצליח להזקיק אותו לשידורי הטלוויזיה שלנו".

הדברים האלו שיקפו את המאמץ המקיף של ישראל לאורך השנים לייצר "ערבים שקטים" – כפי שמגדיר זאת חוקר מדע המדינה אמל ג'מאל -  ערבים שתודעתם עוצבה מחדש במסגרת מדינת ישראל, במטרה לחזק את נאמנותם למדינה היהודית ולנתק אותם מעברם, תרבותם והשיוך שלהם למרחב הערבי. לתקשורת, כמו גם למערכת החינוך, היה תפקיד מרכזי במאמץ הזה של יצירת מיעוט שתודעתו הפוליטית מעוצבת, או נכון יותר - מדוכאת - לנוחותו של הרוב היהודי במדינה.

היה זה יצחק נבון, אז חבר כנסת מטעם רפ"י, שהקדים להבין את הבעייתיות שכרוכה בהקמת כלי תעמולה שישפיע על הערבים לפי רצונם של היהודים:

 "אם אנו רוצים שהטלוויזיה שלנו תתחרה בטלוויזיה הערבית של הארצות השכנות — וזו הרי אחת הכוונות — הרי צריך שבטלוויזיה הערבית שלנו יופיעו להקות, משוררים וסופרים ערביים מן השטחים החדשים. זו בעיה לא-קלה. צריכים להופיע אנשים לראיונות, ואתה לא תצנזר אותם אם אתה רוצה שיופיעו. אם אתה רוצה שיופיעו ויאמרו כל מה שהם רוצים לומר, ולא תהא על הדברים צנזורה, כי אז תישמענה הערות כמו אלה שנשמעו בכנסת. דבר זה אמנם יעורר את האמון בטלוויזיה הזאת, אבל אתה תשיג בכך את התוצאה ההפוכה. כיצד זוכים לשיתוף-פעולה מצד תושבי השטחים החדשים? כי בלי זה תהא זו טלוויזיה של יהודים דוברי ערבית המדברים אל הערבים".

נבון השכיל לחזות את התפקיד שעתידים היו למלא יהודים שהגיעו לישראל ממדינות ערביות בתקשורת בערבית. הוא גם הבין שזאת בעיה. אבל עבור בראל, שנולד והתחנך במצרים, סיים שם את לימודי התואר הראשון ברוקחות ובכימיה באוניברסיטת קהיר ועלה לישראל כאדם צעיר, השידור הציבורי הציע הזדמנות פז להשתלב במוקד השפעה משמעותי במדינה הצעירה שמוקדי הכוח שלה נשלטו אז בעיקר על ידי יהודים אשכנזים.

הוא זנח את המסלול המקצועי כרוקח, והתקבל לעבודה ב"קול ישראל" בערבית כקריין ועורך. בהמשך השתלב בשידורי הטלוויזיה בערבית וטיפס עד לתפקיד מנהל הטלוויזיה בערבית, שאותו ראה כפסגה מקצועית. בהמשך הפך למנהל ערוץ 1 ואחר כך נקרא לשוב מגמלאות לרשות השידור כדי לשמש כעורך הראשי שלה. הקריירה שלו בשידור הציבורי היתה יותר מסתם עבודה: היא סימנה את המעבר מבן למיעוט יהודי בלב מדינה ערבית-מוסלמית ענקית למי שעומד בראש מנגנון עיצוב תודעה של רוב יהודי השולט כעת במיעוט ערבי.

יוסף בראל, מנכ"ל רשות השידור, נובמבר 2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מנקודת המבט של הרוב היהודי בישראל נתפסה הטלוויזיה בערבית כסמל לשילוב של הערבים בחיי המדינה, הכרה בקיומם, קיום יחס שוויוני כלפיהם והושטת היד לשלום למדינות ערב. כמו מושגים רבים אחרים שעוגנו במרכז התודעה היהודית-ישראלית לאורך עשורים רבים (למשל "שלום" או "יהודית ודמוקרטית"), גם המושג הזה - "הטלוויזיה בערבית" - ייצג את דמותה של ישראל כפי שהרוב היהודי ביקש לדמיין אותה – יפה, צודקת ודמוקרטית - לא בהכרח כפי שהיתה באמת.

בפועל, בטלוויזיה בערבית אמנם שולבו מגישים ועורכים ערבים (כאלו שהחזיקו בקו מתון ו"ידידותי" מספיק), אבל המנהלים שלה היו תמיד יהודים דוברי ערבית, כפי שהעיד מנהלה בעבר שלמה גנור – שכמו בראל, אף הוא יהודי שעלה ממצרים. ברדיו המצב היה דומה: אדמונד סחייק, ניהל את קול-ישראל בערבית במשך 25 שנים.

באופן גלוי ביותר הסביר גנור את האופן שבו חייב את העיתונאים שעבדו תחתיו להתנתק מכל תודעה לאומית ופוליטית בעבודתם:

"כולנו מכבדים שני כללים: ראשית, על העובד לשכוח ולבודד את הנושא הדתי-לאומי שלו. השיוך האישי לא שייך לעבודה כי כאן כולם צריכים לעבוד יחד; ושנית, כך גם לגבי הדעות הפוליטיות, צריך להשאיר אותן על המדרכה בחוץ ולא לערב אותן בעבודה".

לפיכך עבור המיעוט הערבי, שהיה קהל היעד של השידורים, הטלוויזיה הישראלית בערבית הייתה זרוע תעמולה מטעם השלטון ששידוריה לא שיקפו במאום את תחומי העניין שלהם או את מציאות חייהם, אלא נועדו לטעת בהם תודעה פוליטית כוזבת. באופן לא מפתיע, בחרו רובם לדבוק בשידורים ממדינות ערב באמצעות צלחות לוויין.

* * *

במבט לאחור, יותר משהצליחה הטלוויזיה בערבית לשכנע את הערבים בצדקת קיומה של מדינת ישראל, הפך מנגנון התעמולה הזה, שנשען על תלות בשלטון וריצוי שלו - לגורם שהשפיע על השידור הציבורי ומשם – עוד הלאה. תרבות רשות השידור השפיעה על הנורמות שהתקבעו בתקשורת בעצם עד היום - אם בוחנים את התנהלותו של ירון דקל, יוצא רשות השידור, שכמנהל גל"צ פתח את הדלת ללחצים של פוליטיקאים וריצוי שלהם, או את האופן שבו גויסו, בפרשות 2000 ו- 4000 בכירי "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" כדי לשרת את משפחת נתניהו.

עם תחילת שידורי ערוץ 2, בתהליך של פחות מעשור התרוקן השידור הציבורי ממיטב כח היצירה שלו ומבנה השלד הבעייתי נחשף לעיני כל

ראשי השלטון לא ביקשו רק לחנך את הערבים במרחב. הם ראו בטלוויזיה באופן כללי כלי חינוכי בידי השלטון כדי להנחיל ערכים לחברה הישראלית שעסקה בביסוס זהותה כאומה. "אין סיבה", אמר השר גלילי באותו דיון היסטורי בכנסת, "אשר תמנע מאת החברה הדמוקרטית לעצב טלוויזיה ששידוריה יהיו נאצלים מתכנים של תרבות ויהיו ערוכים לעילוי חיי הדור והחברה".

לאור התפיסה הפטרונית הזאת, רשות השידור כולה, לא רק השידורים בערבית, הוקמה ככלי תקשורת שנמצא בשליטה פוליטית של מי שאוחזים בהגה השלטון – הן מבחינת מינויים מרכזיים והן מבחינת אישור התקציב השנתי.

כל עוד היתה רשות השידור כלי התקשורת המשודרת היחידי בישראל, בשנים 1968-1993 – הבעייתיות העצומה שבמבנה שלה (רדיו וטלוויזיה) הייתה מוסווית יחסית, בין השאר משום שכבמה יחידה משכה אליה את עיקר כוח היצירה בתקשורת המשודרת. העיתונאים שעבדו בה הצליחו לעתים לייצר מבפנים כוח התנגדות אפקטיבי ללחצי השלטון. אולם עם תחילת שידורי ערוץ 2 בתהליך של פחות מעשור התרוקן השידור הציבורי ממיטב כח היצירה שלו ומבנה השלד הבעייתי נחשף לעיני כל.

אריאל שרון ואורי דן (צילום: משה שי)

בתוך המנגנון הזה, מי שניהל את כלי התעמולה עבור הערבים, היה המועמד המתאים ביותר לרוץ קדימה. כך קרה שבשנת 2002, כשבעולם כולו האינטרנט התפתח במהירות וכלי תקשורת ניסו לחשב עמדות מחדש כדי לתפוס מקום במרחב החדש, בישראל מונה לעמוד בראש השידור הציבורי מנהל ותיק שבראיון הראשון שנתן ל"מעריב" הצהיר בלי למצמץ ש"אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה, על-פי הערכתו, היא לטובת עם ישראל, אני אעשה מה שהוא יאמר לי". מי שקרא דברים אלו של בראל כפליטת פה מביכה - טעה. זאת היתה הוקרת תודה מחושבת למי שדאג למנותו -  ראש הממשלה דאז אריאל שרון. זה היה שם המשחק ובראל אותת שהוא מבין אותו היטב.

מה שבתחילת הדרך הונדס כמנגנון תעמולה ישראלי על "דרך החיוב" כפי שהגדיר זאת השר גלילי ב-1967 הפך בתוך ארבעה עשורים למנגנון מושחת וחסר רסן שאפילו הממשלה התקשתה להשתלט עליו.

כך גבתה רשות השידור, באופן עברייני, עשרות מיליוני שקלים מאזרחים, בגיבוי של שוטרים במדים

פרשת מחסומי הדרכים לגביית אגרת רשות השידור שחשפתי בתחקיר מקיף ב"הארץ" באפריל 2004, הבהירה באיזו מידה הפכה רשות השידור לגוף פורע חוק ומסוכן וגם האירה את הגזענות העמוקה שהשתרשה ברשות כלפי האזרחים הערבים. במשך יותר משנה הקימה רשות השידור מחסומי דרכים לא חוקיים, בעיקר בקרבת ישובים ערבים במזרח ירושלים ובצפון הארץ, בהם נעצרו נהגים באופן אקראי ונדרשו לשלם בו במקום, באיומי שווא ובאופן לא חוקי, תשלומי אגרה בסכום שרירותי. לנהגים שנעצרו נאמר, באופן שקרי, כי אם לא ישלמו במקום "חוב" של כ-5000 שקלים, רכבם יעוקל מיידית ורבים מהם בחרו לשלם, כדי להיכנס בחזרה לרכבם ולהמשיך לנסוע.

כך גבתה רשות השידור, באופן עברייני, עשרות מיליוני שקלים מאזרחים, בגיבוי של שוטרים במדים. בהמשך חשפתי כי גובי הרשות החרימו מאזרחים ערבים תעודות זהות ורישיונות נהיגה במחסומים אלו ושמרו אותם במשרדי אגף הגבייה. זמן קצר לאחר החשיפה הופסקה פעילות זאת כליל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה. כפעולת "תגמול" על חשיפת הדברים, דאג בראל לשלוח לביתי נציג של אגף הגבייה, כפי שהודלף לי "מבפנים", מהלך שאכן התממש תוך ימים אחדים.

דווקא בסוגיה שכלל לא הייתה קשורה לעבודה העיתונאית של רשות השידור התכנסו בבת אחת כל התחלואים של הגוף: החוק המיושן שלא אפשר גבייה יעילה של אגרה, המצוקה התקציבית אליה נקלעה הרשות, הניכור של האזרחים הערבים לרשות השידור (שיעורי תשלום האגרה במגזר זה היו נמוכים במיוחד) ורשויות המדינה בכלל, ובעיקר – הכאוס, האלימות, ההתנהלות מחוץ למסגרת החוק והגזענות שהביאו את הגוף הזה לפעול באופן מאורגן כדי לתקוף את האזרחים החלשים בישראל, שחוששים מכל מפגש עם נציגי הרשויות, בוודאי כשהם מלווים בשוטרים.

זליג רבינוביץ' ויוני בן-מנחם, בני טיפוחיו של בראל והאנשים החזקים ברשות השידור בתקופה שהביאה לסגירתה (צילומים: "העין השביעית" ופלאש 90)

הפרשה היוותה נקודת מפנה של ממש משום שנתנה לשר אהוד אולמרט, שראה בבראל אויב פוליטי אל מול שרון, דלק משמעותי במאמציו להביא להדחתו התקדימית. ב-2005 היה נדמה שהשינוי ברשות השידור נמצא ממש בפתח, אבל נדרש עוד יותר מעשור עד שרשות השידור נסגרה סופית וגוף חדש, שהתבסס על חוק חדש, החל לפעול.

סדרת המתח "טהרן" שעלתה לאחרונה במסגרת התאגיד "כאן" היא אולי עדות לדרך העצומה שנעשתה במאבק על השידור הציבורי בישראל: הפקת מקור מושקעת ומהוקצעת שמציגה את "האחר", האויב לכאורה, כאנושי ומורכב ואת תרבותו ושפתו במלוא יופיים.

שחקנים ממוצא איראני, ישראלים, יהודים-אמריקאים וגם מוסלמים גולים משחקים זה לצד זה, כשווים, ביצירה שמבקשת לפרק סטראוטיפים ולפרוץ - באופן שלא נעשה כמותו בשידור הציבורי קודם בישראל - את חומות העוינות והפחד שנבנו במשך עשרות שנים על ידי מנגנוני תעמולה משני הצדדים.