היום לפני חמישים שנה נערך בכנסת ישראל דיון בדבר הקמתה של תחנת טלוויזיה "כללית" בישראל, כזו שלא תוגבל לתכנים חינוכיים בלבד. כמה שנים קודם, בתחילת 1963, קיימה הכנסת דיון נרחב לקראת אפשרות כזו, אך רבות מהסיעות הביעו התנגדות לכך, מחשש שהחשיפה לשידורים תביא לקלקול החברה, ובסופו של דבר הוסכם על הקמתה של טלוויזיה לימודית. זו אכן החלה את שידוריה בשנת 1966.

רק ארבע שנים חלפו מאז אושרה הקמת הטלוויזיה הלימודית לשידור ועד לדיון באפשרות להקמת טלוויזיה כללית, אולם בזמן הקצר הזה השתנו הנסיבות לבלי הכר. מדינות שכנות הגדילו את שידוריהן, שנקלטו גם בתחומי מדינת ישראל; הציבור בישראל הצטייד בכ-40 אלף מקלטים; ובעיקר - מלחמת ששת הימים הביאה לגידול ניכר באוכלוסיה הערבית שחיה תחת שלטון ישראלי. עובדה אחרונה זו היא שהביאה לשינוי בעמדת הממשלה וסיעות הכנסת ולהחלטה שהגיעה העת לשידורי טלוויזיה, שעיקרם תעמולה כלפי הערבים החיים בגדה המערבית, כמו גם אלה שחיים בתחומי מדינת ישראל הריבונית.

ב-13 לנובמבר 1967 עלה ח"כ ישראל גלילי, שכיהן באותה עת כשר ההסברה, אל בימת הכנסת והודיע: "אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. על דעת הממשלה אני פונה אל הכנסת בדבר קבלת אישור להחלטת הממשלה להקים טלוויזיה כללית בישראל. שידוריה יהיו ערוכים לכיסוי מרחב מדינת ישראל בגבולותיה, ובשטחים המוחזקים על ידי צבא הגנה לישראל".

השר ישראל גלילי, 1966 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

לדבריו, ראשית כל יש להזדרז ו"לערוך שידורים - באמצעות מיתקני הטלוויזיה הלימודית - המכוונים בעיקר אל אוכלוסיית השטחים המוחזקים על ידי צה"ל, וכן אל אזרחי ישראל הערבים", ובהמשך יכוננו שידורי טלוויזיה כלליים באמצעות מתקנים נפרדים. טלוויזיה כללית, אמר גלילי, חיונית לישראל כ"כלי עזר רב-ערך לליכוד האומה במדינה מקבצת גלויות" אבל גם מסיבות אחרות. "טלוויזיה ישראלית היא גם אמצעי יעיל במאבק נגד השפעות של שידורי טלוויזיה זרה ועוינת, אשר לא מעטים מתושבי המדינה חשופים להשפעותיה. בעזרת שידורי טלוויזיה מכוונים יפה ניתן להסתייע במאמצינו לרקום יחסי הבנה הדדית בינינו לבין האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל ובארץ ישראל".

סוריה, הזכיר גלילי, משדרת כבר חמש שעות רצופות ביום, עיראק 14 שעות, מצרים 26 שעות ובירדן, הוסיף, יחלו גם כן בשידורי טלוויזיה בקרוב. "האלמנט האנטי-ישראלי בשידורי הטלוויזיה באר­צות ערב הוא חזק כל השנים, ולא כל שכן לאחר מלח­מת ששת הימים", אמר. "יש לזכור כי ההסתכלות בטלוויזיה של אזרחי ישראל הערביים היא רבה. מלבד המקלטים שבבתים פרטיים מצויים מקלטים בבתי-קפה בכפרים, המקהילים קהל צופים רב". לדברי גלילי, בגדה המערבית ישנם כששת אלפי מקלטי טלוויזיה פרטיים, אך סקר שנערך לאחרונה "בקרב תושבי הגדה שעברו לממלכת ירדן" העלה כי רבים מהם צפו בשידורים, גם אם אין להם מקלטים משלהם.

השר גלילי, המערך: "אם גם לא נצליח לגמול את הצופה הערבי מלהיזקק לשידורים של הטלוויזיה הערבית, אין סיבה שלא נצליח להזקיק אותו לשידורי הטלוויזיה שלנו"

"לא ארחיב את הדיבור על הנזק הנובע מן ההשפעות המרעילות של הטלוויזיה המצרית או הסורית על האוכלוסיה הערבית, ועל הצורך להתייצב כנגד השפעות אלה", הוסיף גלילי והדגיש את חשיבות ההסברה הישראלית לשינוי עמדות הערבים. "משימה זו אינה קלה כל עיקר, אך אין הדבר חסר סיכוי", העריך. "מדיניותנו תהיה לא לנקוט שיטת חסימה והפרעה לזולת, אלא דרך החיוב: לכבוש את ההקשבה והציפיה של האדם. ואם גם לא נצליח לגמול את הצופה הערבי מלהיזקק לשידורים של הטלוויזיה הערבית, אין סיבה שלא נצליח להזקיק אותו לשידורי הטלוויזיה שלנו. מן המפורסמות הוא, כי בית השידור הישראלי מ'אורשלים־אלקודס' זכה לאמון רב בארצות השכנות בזכות הדייקנות, הרמה והביצוע הנאות, לעומת הכזבים שמפריחות תחנות הרדיו של קהיר, ואין סיבה שלא נגיע לכך גם בשידורי הטלוויזיה".

בהקשר זה אמר גלילי לחברי הכנסת כי הרעיון לכוון את שידורי טלוויזיה לאוכלוסייה הערבית בישראל נולד בימי המתיחות שלפני ששת הימים, כשהתוכנית היתה להפעיל לצורך כך את מתקני הטלוויזיה הלימודית. "אולם כאשר תמו הקרבות נתברר כי נשתנה הנושא", אמר. "בעוד שקודם לכן היה עלינו להתכוון אל אזרחי ישראל הערביים, נתבלט הצורך להתכוון בנוסף על כך, ובעיקר, אל האוכלוסיה הגדולה השוכנת בשטחים שמעבר לקווי שביתת הנשק, היינו השטחים שבגדר קווי הפסקת האש".

אמנם, הודה גלילי, "ידועות ההשפעות השליליות של שידורי טלוויזיה הנזקקים לסממנים של גירוי, בידור זול, שידורים שאין להם זיקה לערכים חינוכיים ואינם נרתעים משיטוח התכנים התרבותיים, שידורים המסיחים את דעתו של הנוער מקריאה ובילוי תרבותי אל בידור קלוקל". אולם, לדבריו, "אין זו גזירה הטבועה בעצם טבעו של המדיום הזה, אלא תוצאה התלויה גם בבעליה של מערכת הטלוויזיה ובמטרות שהם מציגים לעצמם". שכן, "לאמיתו של דבר אין סיבה אשר תמנע מאת החברה הדמוקרטית לעצב טלוויזיה ששידוריה יהיו נאצלים מתכנים של תרבות ויהיו ערוכים לעילוי חיי הדור והחברה".

לפי חזונו של גלילי "טלוויזיה בישראל לא תהא בהולה אחר בצע כסף, לרווחתם של בעלים פרטיים. היא לא תהא קניינם של מפלגה, עדה ומנהיג. היא לא תהיה אביזר שלטוני של קואליציה זו או אחרת, אלא שירות חברתי ממלכתי כללי, הנתון לסמכותה של רשות ציבורית". הצעתו של גלילי היתה להקים בתוך שישה חודשים מעין מערך חירום זמני של שידורים לאוכלוסייה הערבית, שישדר ארבע שעות ביום, מהן שלוש בערבית. בהמשך ישתלב מערך זה בטלוויזיה הכללית, לכשזו תקום ("אין בתכניתנו לערוך שידורי טלוויזיה מסחריים, מטעמים שלא אמנה אותם, בראותי אותם מובנים מעצמם", ציין).

ראש הממשלה, לוי אשכול, נושא דברים בכנסת, 1966 (נחלת הכלל)

בדיון שהתפתח באותו היום ובכמה ישיבות נוספות שנערכו בימים שלאחר מכן, הביעו כל נציגי הסיעות תמיכה עקרונית בהצעה, מלבד שני נציגי הסיעות החרדיות.

ח"כ שלמה יעקב גרוס, מאגודת ישראל, התנגד נחרצות. "אין אנו תלושים מן המציאות, אין אנו מתעלמים מן המצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים", הדגיש, אך מיד הוסיף: "השאלה העומדת עדיין לפנינו היא: האם אין שכרה של הטלוויזיה יוצא בהפסדה הגדול; האם אין שכרה של עבירה יוצא בהפסדה?".

חברי הכנסת יצחק גולן מהמפלגה הליברלית העצמאית ומרדכי זר מהמערך תהו לאיזו עבירה מתכוון ח"כ גרוס. "אתה חושב שיעסקו במצוות בטלוויזיה?", השיב להם נציג אגודת ישראל, ובהמשך הוסיף: "אנחנו מוסיפים לראות בטלוויזיה מכשיר שלילי, גם אם יש בו צדדים חיוביים. הסיכון גדול מדי. המכניס מכשיר טלוויזיה לתוך ביתו, מכניס ליסטים מזויין. [...] היא גוזלת זמנו של הילד, גוזלת את חושיו ואת מחשבותיו, תופסת את כל ישותו. [...] הילד כבול למכשיר, ההורים עומדים אין-אונים ומתחננים בפני הילד להכין את שיעוריו, ללכת לאכול, ללכת לישון וכדומה. היו מקרים [...] שבנים שלפו סכין נגד הוריהם כאשר הללו רצו להפריע להם להסתכל בשידורי הטלוויזיה".

ח"כ גרוס, אגודת ישראל: "ריבוי הפשעים והעבירות בין בני הנוער בעולם כולו הוא תוצאה ישירה מהשפעת הטלוויזיה. יום-יום אנו קוראים על גניבות, פריצות, רציחות ומעשי תועבה אחרים. חלק גדול בזה לטלוויזיה"

"זה קורה גם בלי טלוויזיה", העירה דבורה נצר (המערך). אך ח"כ גרוס המשיך: "ריבוי הפשעים והעבירות בין בני הנוער בעולם כולו הוא תוצאה ישירה מהשפעת הטלוויזיה. יום-יום אנו קוראים על גניבות, פריצות, רציחות ומעשי תועבה אחרים. חלק גדול בזה לטלוויזיה. מכשיר זה מדריך ומדרבן את הנוער לכל מיני מעשי 'גבורה' ולפעולות המדאיגות את החברה. אינני חושב שנעמוד בפני הפיתוי ונהפוך את הטלוויזיה למכשיר שיהיה על טהרת הקודש, על רמה נאותה. אינני מאמין בכך. [...] גם אם בשנה הראשונה והשניה נשדר רק תכניות שתעמודנה על איזו-שהיא רמה, בסופו של דבר נידרדר ונשדר כל מיני תסכיות וכל מיני דברים פורנוגראפיים. סופה של הטלוויזיה שלנו שתהיה כמו של כל הטלוויזיות בעולם, נשדר בה שידורים מסחריים, נשדר בה כל מיני תכניות האוכלות את נפש הילד והדור הצעיר. ייתכן שנצטער על כך, כפי שמצטערים על כך בארצות אחרות, אבל יהיה מאוחר".

ח"כ יעקב כץ מסיעת פועלי אגודת ישראל, הביע גם הוא התנגדות. "נאמר כאן, שהמכשיר הזה יוסיף משהו לקירוב הלבבות בינינו לבין שכנינו בשטחים הכבושים", אמר כשקיבל את זכות הדיבור בישיבת המשך של הכנסת. "כאילו יאזינו לתכניות הללו ולהסברה שתינתן להם. לדעתי עדיין לא ברור מי יהיה מוכשר כל כך להסביר ולהראות את הטוב, כדי שאלה יתלהבו כל כך ולא ימשיכו לחזות בתכניות של ארצות ערביות, אלא בתכניות שלנו. לדעתי ימשיכו לחזות בתכניות הגרנדיוזיות של הארצות הערביות, כי אלה קרובות להם, עדיין לא נותקו מהן. [...] חוץ מזה, השאלה היא גם שאלה כספית - האם כדאי להשקיע כל כך הרבה עשרות מיליונים בהקמה, ואחר־כך סכומים גדולים בהחזקה, כדי להעניק את הטוב הזה לשטחים הכבושים הללו".

ח"כ כץ, פועלי אגודת ישראל: "עשרות עשרות של להקות השתלטו על נפש הנוער, על הכיס של האנשים, לאו דווקא של העשירים, אלא של דלת העם. באווירה כזו נוסיף איפוא עוד משהו? נוסיף גם טלוויזיה כללית?"

מעבר לכל זאת הסכים ח"כ כץ עם עמיתו מאגודת ישראל וטען כי "טלוויזיה בבית -מכשיר מחבל בבית". לדבריו, "זהו מכשיר מזיק. אנו עדים לכך גם לפי הנסיונות והדוגמות של 'קול ישראל', שגם אם הוא נמצא בידיים ממלכתיות ולא בידיים מסחריות, הרי גם שם יש תכניות רבות הצורמות את האוזן, הרבה קלוקל, הרבה דברים שלא צריך להעביר דרך גלי האתר, ובכל זאת מעבירים אותם. אי-אפשר להאזין לבדרנות הזאת, ולא לצרחנות של מוסיקה מסויימת [...] אותו הדבר, ועוד גרוע מזה, יהיה גם בטלוויזיה. [...] אנו חיים במדינה הזאת בתקופה של שטפון להקות מלהקות שונות, של ליצנים וליצנות, של בדרנים ובדותות, של אמנים מפוקפקים, שיוצאים לרחבי הארץ וגם לחוץ-לארץ, ומביאים את כל הקלוקל הזה לקהל, לציבור ולנוער, הלהוטים אחרי קלות הדעת הזאת. [...] עשרות עשרות של להקות השתלטו על נפש הנוער, על הכיס של האנשים, לאו דווקא של העשירים, אלא של דלת העם. באווירה כזו נוסיף איפוא עוד משהו? נוסיף גם טלוויזיה כללית?".

ח"כ כץ סיפק דוגמה אישית וסיפר לחברי הכנסת כך: "במוצאי שבת ביקרתי בביתו של אדם, בעל מקצוע חופשי. ראיתיו יושב ליד הטלוויזיה, הוא ואשתו, שניהם אנשים אינטליגנטיים. הם ישבו יחד עם שני ילדיהם על השטיח והיו מרותקים למסך הטלוויזיה, ופשוט לא ראו אותנו בכניסתנו. כוח משיכה כזה יש לה לטלוויזיה". לדבריו ארצות רבות מסתדרות יפה בלי טלוויזיה. "דרום-אפריקה, למשל, לא התקינה טלוויזיה, והיא חיה וקיימת. זו ארץ נאורה", אמר.

יתר הסיעות, כאמור, תמכו בהצעה להקים טלוויזיה כללית, אולם גם להם היו הסתייגויות.

ח"כ יוסף שופמן מגח"ל הביע חשש מכך שטלוויזיה כללית תביא אחריה גם טלוויזיה מסחרית שתעודד תוכניות ברמה ירודה. בנוסף הזהיר כי ברשות השידור הנוכחית "בסופו של דבר מתמנה המנהל על-ידי הממשלה והוא תלוי בממשלה. אין כל ספק שתלותו בממשלה מלאה", ועל כן, אמר יש ליצור מנגנון שיבטיח אי תלות של מנהל הטלוויזיה בממשלה.

לדברים אלה הצטרף גם ח"כ יצחק גולן מהמפלגה הליברלית העצמאית. הוא הציע שינוי בחוק רשות השידור שיעניק יותר כוח למליאת הרשות ולעומד בראשה, על חשבון הממשלה. "הייתי מציע שהממשלה אמנם תמנה את היושב-ראש של המליאה, אבל לתקופה קצובה, שבתוכה אי-אפשר יהיה לפטרו, על מנת שירגיש את עצמו בלתי-תלוי, בתוך תקופת כהונתו", אמר. "והמליאה הזאת, הממונה על-ידי הממשלה, היא היא שתמנה את המנהל, ולא הממשלה".

במקביל הביע ח"כ גולן חשש מכישלון והתבזות בתחום התעמולתי. "כדי שנוכל להתחרות בטלוויזיה המצרית, נצטרך להעמיד גם את הטלוויזיה לשעת חירום על איכות מעולה ורמה גבוהה מאד. הרי אנו מתיימרים להיות חברה בעלת טכנולוגיה גבוהה, ופתאום יכול להתברר לאוכלוסיית הגדה שהטלוויזיה המצרית טובה יותר. אני מעלה איפוא ספק אם נצליח להקים טלוויזיה לשעת חירום בעלת רמה תוך זמן קצר".

חדר החדשות של הטלוויזיה הישראלית בירושלים, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ח"כ יצחק נבון מסיעת רפ"י השמיע עמדה דומה והציע להקים קודם כל טלוויזיה בעברית, לצבור ניסיון, ואז לצאת עם שידורים בערבית "כי לנו אסור להיכשל בשידורי הטלוויזיה בערבית".

לדברי ח"כ נבון, "אינני חושב שנוכל לשדר שלוש שעות בטלוויזיה הערבית בכוח-האדם המצוי, במהירות כזאת, תוך שישה חודשים; חוששני שניכשל. ואינני יודע אם כדאי לנו שהניסוי הראשון ייעשה בערבית דווקא. כשלון כזה, אם יהיה, אינו ניתן לתיקון. בעברית, אם יהיה כשלון כזה, אנו עם שיכול לבקר גם כאשר הדברים טובים, ואנו נוכל לשאת זאת. אינני חושב שכדאי לעשות זאת לגבי השידורים הערביים. פתגם ערבי אחד אומר: על ראש היתום לומד הספר לגלח; כי הוא יתום. אין לו אבא, אין לו אמא. הוא הדין לגבי השידורים בערבית. אין עתונות, אין ביקורת, ולכן לא כדאי לעשות ניסוי זה".

בנוסף חשש ח"כ נבון מבעיות בתחום ההסברה. "אם אנו רוצים שהטלוויזיה שלנו תתחרה בטלוויזיה הערבית של הארצות השכנות — וזו הרי אחת הכוונות — הרי צריך שבטלוויזיה הערבית שלנו יופיעו להקות, משוררים וסופרים ערביים מן השטחים החדשים", אמר. "זו בעיה לא-קלה. צריכים להופיע אנשים לראיונות, ואתה לא תצנזר אותם אם אתה רוצה שיופיעו. אם אתה רוצה שיופיעו ויאמרו כל מה שהם רוצים לומר, ולא תהא על הדברים צנזורה, כי אז תישמענה הערות כמו אלה שנשמעו בכנסת. דבר זה אמנם יעורר את האמון בטלוויזיה הזאת, אבל אתה תשיג בכך את התוצאה ההפוכה. כיצד זוכים לשיתוף-פעולה מצד תושבי השטחים החדשים? כי בלי זה תהא זו טלוויזיה של יהודים דוברי ערבית המדברים אל הערבים".

ועוד הוסיף ח"כ נבון בהקשר של קהל היעד ב"שטחים החדשים": "הערבים יאזינו ויצפו בטלוויזיה וירצו לקבל שם תשובה על השאלה הבוערת והמטרידה אותם כיום. יש דברים שאתה יכול להראות בטלוויזיה גם מבלי שאתה קובע עמדה סופית לגביהם. אפשר להראות בטלוויזיה את הקיבוץ, אפשר להראות עד כמה חזק צבא ההגנה לישראל, אפשר להראות גם כפר ערבי מתפתח. אבל במצב הנוכחי, בקונסטלציה שנוצרה כיום, ישנה בעיה אחת המעסיקה את הערבים, שאליהם אנו פונים בטלוויזיה, והיא: מה אתה רוצה מהם, מה עתידם?". על כן קרא ח"כ נבון לממשל להחליט אם ברצונה לספח את השטחים או לא.

אורי אבנרי, 1965 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

העיתונאי אורי אבנרי, שכיהן בכנסת מטעם סיעת העולם הזה - כוח חדש, החרה החזיק אחריו. "אנו רוצים לדבר אל מיליון-וחצי תושבים הגרים בשטחים המוחזקים, ואל ערביי ישראל. מה נגיד להם? האם יש לנו מה לומר להם?", תהה. "אנו נתונים במאבק על נפש העמים במרחב; אנו נמצאים במאבק על נפש העם הפלשתינאי. והנה בא השר גלילי ומציע לנו להקים תותח גדול. זה טוב. אבל הוא איננו מציע להקים חיל תותחנים, הוא איננו מציע לא מפה ולא תחמושת. מה נירה בתותח זה? האם נקים תותח גדול כזה כדי לירות פקקים? האם נשתמש בתחמושת של אקדח? תנאי מוקדם לכל תעמולה מוצלחת הוא, שהתועמלן יידע מה הוא רוצה. כל תעמולה משמעותית מתבססת על תוכנית ברורה. איזו תוכנית יש לה לממשלת ישראל?".

בהמשך דבריו הוסיף אבנרי: "השר גלילי אמר אתמול: 'השטחים המוחזקים על- ידי צה״ל'. הוא חזר על הגדרה זו כמה פעמים, ואני מברך אותו על כך. אבל 'קול ישראל' מדבר על 'שטחים משוחררים'. ומה נגיד בטלוויזיה? — שטחים מוחזקים? שטחים משוחררים? שומרון ויהודה? הגדה המערבית? מה השטחים האלה בעיני 'קול ישראל' בערבית? מה יהיו בעיני שידור הטלוויזיה בערבית? האם אפשר לא להחליט על כך ולדבר אל תושבי השטחים האלה? מה נספר להם? — שממשלת ישראל אינה יודעת מה היא רוצה? שאולי ניתן להם עצמאות, ואולי גם לא? שאולי יחזרו מחר הבלשים של המלך חוסיין, ואולי גם לא? שמחר נשלול את כל זכויותיהם ונהפוך אותם לחוטבי עצים ולשואבי מים במין אימפריה עברית, ואולי גם לא?

ח"כ אבנרי: "מי שסבור שדי להראות בטלוויזיה הערבית קיבוץ, אינו יודע על מה הוא סח, עם כל הכבוד. חוסר הקומוניקציה בין העמים הוא עצום. דבר האומר משהו לציבור העברי, אומר משהו אחר לגמרי, ואולי הפוך, לציבור הערבי"

"[...] מי שסבור שדי להראות בטלוויזיה הערבית קיבוץ, אינו יודע על מה הוא סח, עם כל הכבוד. חוסר הקומוניקציה בין העמים הוא עצום. דבר האומר משהו לציבור העברי, אומר משהו אחר לגמרי, ואולי הפוך, לציבור הערבי. אנחנו נראה בטלוויזיה הערבית קיבוץ. הערבי לא יראה את הקיבוץ המשגשג. הוא יראה את האדמה, עליה ישב אתמול פלח ערבי. אנו נראה לו עיר עברית פורחת, את רמלה או את יפו - הוא יחשוב על הפליטים היושבים במחנות הפליטים. אילו היינו רוצים להראות לו מבצע גדול לשיקום פליטים - אז היתה לשידור משמעות. [...] כבוד השר, עצם העובדה שמדברים זה אל זה, אינה יוצרת את הקומוניקציה. אתה יכול לדבר במלים שיש להן מובן לגמרי הפוך באוזני העם השני. לכן יצירת קומוניקציה באמצעות הטלוויזיה — אין זו בעיה טכנית. לא די בכך שאתה מביא קריין ערבי, המשדר מלים בערבית אל הציבור הערבי הזה. לפנינו בעיה בעלת משמעות פוליטית-פסיכולוגית, ולכך דרוש צוות בעל כושר, בעל יכולת, בעל רמה, בעל תקציב. זה חורג הרבה מעבר לבעיות הטלוויזיה. זוהי בעיה מדינית-פוליטית יסודית".

ח"כ שמואל מיקוניס קורא עיתון בספריית הכנסת, 1966 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

ח"כ שמואל מיקוניס מסיעת מק"י תהה "האומנם קיימת האשליה שבשלוש שעות של שידור חירום לאוכלוסיה הערבית אפשר יהיה להתגבר על שידורי הארצות השכנות? אם יש החושבים כך, הרי שהם טועים. זוהי אשליה". לדבריו, גם אם בשידורי הטלוויזיה יושקע רצון טוב, הרצון הטוב והכשרון הטוב "לא יוכלו לשמש תחליף למציאות מסויימת, לאותה מציאות שבה חיה האוכלוסיה הערבית בשטחים המוחזקים".

ח"כ מיקוניס טען כי "המשקע של המציאות — ויש משקע בשטחים המוחזקים, משקע של כיבוש, של קיפוח; יש משקע של ענינים יומיומיים שאינם מסתדרים — המשקע הזה ישלוט בסופו של דבר בלב הצופה והמאזין, ולא השידור, אף אם יהיה המוצלח ביותר. השידור לא יוכל להילחם במשקע היומיומי המציאותי המצטבר בקרב האוכלוסיה הערבית שבשטחים המוחזקים. [...] הטלוויזיה אינה יכולה לשמש תחליף למדיניות. והמדיניות היא ממשל צבאי, שלא במעט שטחים מעורר מורת רוח בקרב האוכלוסיה, כיוון שאינו דואג כראוי ובמידה מספקת לזכויות האזרחיות, לאינטרסים הכלכליים והתרבותיים של הערבים באותם השטחים. [...]  מה תעזור כאן הטלוויזיה? מה תעזור הטלוויזיה היום כאמצעי שנועד, למעשה לשמש תחליף למדיניות? לא יכול להיות תחליף למדיניות. המציאות חזקה יותר מהטלוויזיה הנהדרת ביותר. הטלוויזיה לא תשפיע אם המציאות לא תשתנה לטובה".

ח"כ אמיל חביבי מהרשימה הקומוניסטית החדשה טען כי "לישראל, כמו לכל מדינה אחרת, הזכות להשתמש בכל אמצעי התעמולה הסבירים, כדי להגן על עניניה הצודקים ולהסבירם", אך הוסיף כי "להקים טלוויזיה כמעט אך ורק לצורכי תעמולת-חוץ ולא לצרכים הפנימיים של אוכלוסיית המדינה, הוא דבר המעורר חשדות אצל האוכלוסיה שאליה מופנה שידור זה, ולכן הוא מחטיא את המטרה המוצהרת של קירוב לבבות".

בשונה מדברי השר גלילי, ח"כ חביבי הביע פקפוק באיכות השידורים של קול-ישראל בערבית וביכולת של שידורים דומים בטלוויזיה לחדור ללבבות הצופים בגדה המערבית. "אדוני היושב-ראש", אמר, "אנו נגד טלוויזיה בטחונית המכוונת בעיקר לאוכלוסיה בשטחים הכבושים. היא תחטיא את המטרה ולא תקרב לבבות. אנו בעד טלוויזיה כללית, בעברית ובערבית, שתשרת את הצרכים התרבותיים של תושבי ישראל ותקדם את ענין ההבנה והאחווה ביניהם, ובזה היא תשרת את ענין השלום הישראלי-הערבי".

ח"כ בנימין שחור מהמפד"ל קיבל את הטענה בדבר חשיבות הטלוויזיה כמכשיר תעמולה לערבים. "הדרך להילחם בהשפעה השלילית והמזיקה של שידורי הטלוויזיה של הארצות השכנות היא – לספק תכניות מושכות אחרות, שהשפעתן תהיה חיובית", אמר. עם זאת, דאג שהשידור יחלל שבת.

בהמשך דבריו הדגיש ח"כ שחור את חשיבותה של הטלוויזיה כגורם המונע עירוניות יתר. "בדרך כלל צריכה הטלוויזיה לשמש בלם לתנועה מן הכפר אל העיר", אמר. "היא מקפלת במסך אחד את המדינה ואת העולם, את תושבי עיירות הפיתוח ותושבי הכפרים, שאינם חשים באותו ניתוק ובאותה בדידות שחשו בהם בעבר. צד זה של הטלוויזיה חשוב במיוחד בישראל, בה אחת המשימות הראשונות היא פיזור האוכלוסיה. נוסף על שיכון ועבודה יש לספק לאוכלוסיה אמצעי בידור תרבותי, כדי שישאפו פחות לעבור לגור בערים הגדולות. אם הטלוויזיה תביא להם בצורה תרבותית חלק מאותם הדברים המצויים בשפע והניתנים להשגה ביתר קלות בערים הגדולות, ייחלש רצונם לעבור לגור בערים".

"נדמה לי שכאשר קרא השר בשמותיהם של המתכננים, לא שמעתי ביניהם שמו של מישהו מקרב האוכלוסיה הערבית", אמרה ח"כ אמה תלמי ממפ"ם כשקיבלה את רשות הדיבור. איך תוכל הטלוויזיה לדבר אל הערבים ולשמש מכשיר הסברתי אם כולה נוצרת בידי יהודים, שאלה הח"כית..

נציגי המערך תמכו, כמובן, בתוכנית הממשלה להקים טלוויזיה כללית.

אהרון ידלין, 1965 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

"אני סבור, שאם רצה הגורל שניכנס לעידן הטלוויזיה בישראל, ראשית, באמצעות הטלוויזיה הלימודית ; ושנית, באמצעות הטלוויזיה לשעת חירום, שענינה להציג לפני האוכלוסיה הערבית בגבולות ארץ-ישראל את כל הטוב והיפה והנעלה שבמדינת ישראל, אם כך רצה הגורל – זוהי כניסה טובה, ברגל ימין, לעידן הטלוויזיה"", אמר ח"כ אהרון ידלין, שכיהן כסגן שר החינוך. בתגובה לטענות חברי-הכנסת החרדים שהזהירו מפני המתכרות למדיום החדש, אמר ח"כ ידלין: "יכול להיות שהריתוק למכשיר הטלוויזיה ישמש גם נקודת מוצא להתלכדות חברתית חדשה, אם לריכוז המשפחה מסביב למכשיר הטלוויזיה, כך שהילד לא יסתובב ברחובות, ואם לריכוז חבורות וקבוצות אנשים לחזות בשידורים טלוויזיוניים".

ח"כ אמנון לין, אף הוא מהמערך, העלה סברה משלו ליתרונות הטלוויזיה. "היכן דאגתנו לדור הצעיר שלנו? היכן רצונם של כל אותם שוללים לשמור על הדור הצעיר הישראלי?", אמר. "האם קשה לאותם השוללים להבחין בנזק הנגרם לנו לילה לילה, על -ידי כך שאלפי צעירינו וילדינו מתחנכים על התכניות הזולות וההסתה האיומה המשודרת מתחנות הטלוויזיה הערביות? משוכנע אנוכי, כי אילו רק היתה הברירה בפני צעירינו לפתוח את הכפתור ולראות תכניות ישראליות מבוקרות, כי אז בוודאי ובוודאי היו מעדיפים את התכניות הישראליות ואת התרבות הישראלית, המוגשות על־ידי אמנים ישראליים". לדבריו, לטלוויזיה חשיבות גם כלפי הצופים הערבים כדי לתת מענה לשידורי התעמולה של המדינות השכנות. "אילו היתה לנו טלוויזיה ישראלית", אמר, "היינו יכולים להגיש לערביי ישראל סרטי הסברה חינוכיים נגדיים, כדי לעודד את החוגים המקבלים על עצמם את חובת ההזדהות עם המדינה".

ח"כ חסין: "חסרה הטלוויזיה כדי להוכיח, הוכחה נוספת וחותכת, לידידינו הערבים מי הוא השואף למלחמה ומי רוצה בשלום; מי נמנע מלשפוך דם ומי צמא לו"

ח"כ אשר חסין, גם הוא נציג המערך, ניבא יתרון הסברתי מוחץ לטלוויזיה הישראלית. "מלחמת ששת הימים השכיחה הרבה דברים שצריך היה לשכוח אותם; איזנה בנצחונה ובעצמתה את מאזנה החיובי של המדינה בקיבוץ בניה ובבנינה, אך חסר היה לה ברק הנצחון בטלוויזיה". אמר. "זה היה חסר לה לפני המלחמה ואחריה. לפני המלחמה — כדי להראות בעליל ההכנות, הריכוזים של צבאות ערב, שהיו מנופחי אמונה בנצחונם ומלאי רצון השמדה, והכל התנפץ והתפוצץ כבזק על ידי מגיני המולדת הגיבורים. חסרה הטלוויזיה כדי להוכיח, הוכחה נוספת וחותכת, לידידינו הערבים מי הוא השואף למלחמה ומי רוצה בשלום; מי נמנע מלשפוך דם ומי צמא לו. ואין כל ספק שזה היה משנה את פני התמונה ומחזק מעמדנו באומות המאוחדות. אמנם ידידינו חזו תמונות המחזה החי, הרגישו במעשים הממשיים, ובכל זאת הטלוויזיה חסרה לנו, גם כדי להרגיע העולם היהודי היושב בתפוצות מפחד התבוסה המדומה שהיא פרי דמיון המקלטים של מדינות ערב".

בהמשך דבריו הוסיף ח"כ חסין כי נדרשת טלוויזיה ישראלית "כדי להכחיש תעמולת-הכזב של הערבים ולהבהיר בצורה מוחשית תמונות הזוועות המזוייפות והצועקות שקר; חסרה לנו הטלוויזיה כדי להשלים קורות הגבורה והמעשים האנושיים של חיילי צה"ל האמיצים. הודעות קצרות ותמציתיות שודרו ברדיו; לעומתן הכניסה הטלוויזיה של ארצות ערב אנדרלמוסיה בקרב העולם ובקרב אחינו היהודים, אשר ראו את תל-אביב בוערת והסנה איננו אוכל, ומחזות מדהימים שאין בהם אמת. במלים ספורות יכול אני לסכם: במלחמת ששת הימים הדגמנו כוח הנשק החומרי ועוז הנשק הרוחני והמוסרי, המבוססים על הגנה ועל זכות קיום. אך לא ידענו להשלים את המלאכה בהסברה מקיפה, מילולית וחיה, וזאת אפשר היה לעשות באמצעות הטלוויזיה, שחסרה לנו".

כעבור כמה ימים שב השר גלילי לדוכן הכנסת והשיב להסתייגויות ששמע. השר ביקש ראשית לכל להרגיע את החוששים כי השידורים של הטלוויזיה הישראלית לא יצליחו להוות תחרות טובה לשידורי הערוצים הערבים. ח"כ אברהם טיאר מהמרכז החופשי שאל בקריאת ביניים האם המוכנות הזו כוללת גם התמודדות מול "תוכניות של ריקודי בטן?".

"האומנם חושד אתה באמת, או רק לצורך פולמוס אמרת, שהכוונה להציג בטלוויזיה ריקודים של אבר זה או אחר מגופו של אדם?", השיב השר גלילי. "אינני מאמין שאתה אמנם חושד בכך, ואני מתייחס לזה כהערה פולמוסית שאיננה במקומה".

"האם מתנגד כבוד השר לריקודי בטן?", שאל ח"כ אבנרי.

"יחסי לריקודי בטן איננו ענין לכנסת", השיב גלילי.

"כמדיניות הממשלה?", שאל אבנרי.

"אינני רואה שום ערך חינוכי או חברתי או מדיני חיובי בכך שבאמצעות מסך הטלוויזיה נציג ריקודי בטן", השיב גלילי. "אם יש בישראל או בשטחים המוחזקים אנשים שיש להט רגש או סיפוק מהסתכלות בריקודי בטן, אין זו חובת המדינה לספק להם סיפוק זה. לא בדרך זו מתכוונים אנו להתחרות. אנו רוצים להגיע לכושר של התחרות בשידורים, ורק כאשר נהיה מוכנים נתחיל בשידורים ולא לפני כן. אינני ערב לכך שידנו תהיה על העליונה בהתחרות עם תכניות זולות, אבל אני סבור שהאוכלוסיה בשטחים המוחזקים היא מגוונת ולא כולה נזקקת לסיפוקים של הסתכלות בריקודי בטן".

בהמשך דבריו, וכדי להרגיע את חברי הכנסת החרדים, התייחס השר גלילי למחקרים לפיהם ילדים הצופים בטלוויזיה עושים זאת על חשבון קריאה בקומיקס והאזנה לרדיו, ולא על חשבון "קריאה רצינית של ספרים בעלי ערך". לדבריו, "אין דבר רחוק מאתנו יותר מאשר הסחת דעת מן הסכנה שמכשירי התקשורת ההמונית שברשותנו יגרמו חלילה לשיתוק חוש הביקורת ולאוניפורמיות, במקום לטפח מחשבה עצמית, ערות אינטלקטואלית וחירות הביטוי, לא רק חירות המחשבה". בתשובה לטענת ח"כ תלמי ממפ"ם הודיע: "נשתדל לשלב בפעולה גם אנשים מקרב ערביי הארץ, ולא רק של יהודים דוברי ערבית".

אשר לתיקון החוק כדי להבטיח את עצמאות מנהל רשות השידור, השר גלילי הציע להתמקד בשינוי היחסים בין הוועד המנהל של הרשות למליאה והמנהל עצמו, ולא לשנות דבר בנקודות ההשקה שבין רשות השידור לממשלה.

השר גלילי: "נראה את ישראל כמות שהיא. נסביר את רצוננו לשלום, את הצורך במשא-ומתן ישיר, את הדעה שביטול הלוחמות אינו מספיק ואינו תחליף לשלום"

בתשובה לחברי הכנסת מן השמאל סיפק השר גלילי את חזונו לשידורי התעמולה שיכוונו לערבים בישראל ובגדה: "נראה להם את חייה וערכיה של ישראל, במידה שניתן הדבר באמצעות המסך הקטן. דברים אנושיים ופשוטים: כיצד מטפלים בחולה, איך דואגים למובטל, כיצד מטפלים בעולה, איך מפתחים חקלאות, איך מקדמים תעשיה בישראל. לא הכל בבחינת טלית שכולה תכלת, אבל האור רב מן הצל. נראה להם גם קיבוץ. אמר חבר-הכנסת אבנרי: אם נראה את הקיבוץ בטלוויזיה, - הערבי לא יראה את הקיבוץ המשגשג, הוא יראה את האדמה שעליה ישב אתמול הפלח הערבי. על פי הגיון זה אין להראות בטלוויזיה אף לא אתר אחד מישראל, אף לא כברת ארץ אחת, שהרי רבים מטפחים בקרב האוכלוסיה הערבית והעמים השכנים את ההכרה, כי הארץ כולה נגזלה, ואנו בה בבחינת כובשים ואימפריאליסטים, השולטים בארץ לא לנו. [...] נראה את ישראל כמות שהיא. נסביר את רצוננו לשלום, את הצורך במשא-ומתן ישיר, את הדעה שביטול הלוחמות אינו מספיק ואינו תחליף לשלום; נסביר כי באמצעות משא-ומתן ישיר אפשר לפתור את כל הבעיות השנויות במחלוקת, לרבות הבעיות הטריטוריאליות, לרבות המרת קווי הפסקת אש בחוזי שלום וגבולות מוסכמים".

ב-29 לנובמבר 1967 הובאה להצבעה הצעת הממשלה ל"הקמת טלוויזיה כללית, לרבות עריכת שידורים המכוונים בעיקרם לאוכלוסיה הערבית בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל" והתקבלה ברוב קולות. במאי 1968, יום העצמאות של מדינת ישראל, שודר השידור הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הכללית: מצעד צה"ל בירושלים המאוחדת.

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 1.77MB)

להורדת הקובץ (PDF, 2.19MB)

להורדת הקובץ (PDF, 347KB)

להורדת הקובץ (PDF, 689KB)

להורדת הקובץ (PDF, 198KB)