"אז זה עניין של כסף?", שאלה יונית לוי את מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד, תוך כדי ראיון תוקפני, שנראה יותר כמו לינץ' עיתונאי שלה ושל קרן מרציאנו, אמש בחדשות 12.

מה שלא נעשה בפוליטיקאים מושחתים, אמידים ושבעים, או במנכ"לי חברות עתירות שליטה וממון, נעשה במי שמייצגת את עובדות ההוראה בישראל - רובן נשים, שנמצאות בתחתית סולם היוקרה המקצועי, הסובלות מתת הערכה של פועלן, מתנאי עבודה ירודים וממשכורות נמוכות יחסית להתמסרות הטוטלית הנדרשת מהן בעבודתן.

נקודת המבט שהוצגה על ידי המגישות נוגעת בעיקר לאימהות בישראל, שכן הן עדיין אלה המופקדות העיקריות על הדאגה היום יומית לילדים. ככזו , זוהי נקודת מבט חיונית ומבורכת. בדרך כלל כשגברים דנים בסוגיות פתיחה או סגירה של המשק, לא מטרידה אותם סוגיית הילדים, שכן לתפיסתם האנדרוצנטרית, תמיד תהיה איזו אישה, כפי שתיארה זאת מירב מיכאלי, חסרת עיסוקים מהותיים משלה, שתספק את הצורך הזה, בעוד הם עסוקים בענייניהם המהותיים והחשובים.

אולם ההסתערות הזועמת של שתי נשים שמרוויחות סכומי כסף שמורה בישראל יכולה רק לפנטז עליהם בחלומותיה הוורודים ביותר - על מי שמייצגת מורות - בעודן מזדעזעות מהדאגה האנוכית והלא סולידרית שלהן, כביכול, לשכר שהן מקבלות, הינה לא הוגנת בלשון המעטה.

האם יונית לוי היתה תורמת ימי עבודה, כך סתם מרצונה, מתוך דאגה למשק ורצון להיכנס מתחת לאלונקה? האם קרן מרציאנו תעניק מעכשיו הרצאות חינם אין כסף, מתוך תחושת ערבות הדדית והקרבה לאומית?

מדוע  כל כך לגיטימי לדרוש מציבור נשים שגם כך נושא במטלה המאוד לא מתוגמלת של חינוך ילדינו, לתרום ולוותר על דרישות שכר, כשכלל לא יעלה בראשן של נשים פריוולגיות אחרות לוותר מרצון על תנאי עבודה משודרגים? האם אותה דרישה לסולידריות, הקרבה והירתמות לאלונקה הלאומית היתה עולה גם מול מונופול הגז, או הבעלים של אל-על, שיזכו להטבות של מאות מיליוני שקלים? האם גם אז היו לוי ומרציאנו מביעות ציפייה מובנת מאליה כביכול, לוויתור על דרישות כספיות?  האם גם את יצחק תשובה הן היו שואלות "זה עניין של כסף?".

בן דויד אמנם לא דיברה בסיסמאות יפות ומשוייפות, כפי שנוהגים לדבר שרי חינוך, פוליטיקאים ויועצי תקשורת למיניהם. בזירה הישראלית מדברים כח, רצון טוב והתגייסות יתפרשו מיד, על ידי בעלי האינטרס,  כנקודות חולשה וינוצלו עד תומן. עיתונאיות ותיקות ומנוסות כמו יונית לוי וקרן מרציאנו אינן תמימות, והן מכירות היטב את משחק הכוחות הרווח במשק של טורף או נטרף.

כשלוי ומרציאנו תוקפות ומאשימות בפריים-טיים את נציגת המורות, ומציגות אותה כעסקנית או כאויבת הציבור, בעודה נלחמת על זכויותיהן ועל שכרן של נשות חינוך במדינת ישראל, הן משתפות פעולה עם שיטת הניצול, הדיכוי וההחלשה של ציבור חיוני זה.