ד"ר יובל דרור הוא מרצה, סופר וסוציולוג של טכנולוגיה, חבר עמותה וועדת הביקורת של "העין השביעית". לשעבר דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, כתב טכנולוגיה ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ועורך מדור ההייטק של "הארץ".
כל המשבר הזה סובב חוץ מבריאות סביב טכנולוגיה. הוראה מרחוק, פיתוח מכונות הנשמה, פתרונות אלטרנטיביים לדברים שעשינו פעם בדרך פשוטה ומכנית יותר. זה אמיתי או בלוף?
לא, אני לא חושב שהם בלוף. אני חושב שכשמם, הם ניסיונות למצוא אלטרנטיבות אבל כמו כל פתרון וכמו כל טכנולוגיה, ישנם טובים יותר וישנם טובים פחות. הוראה מרחוק, למשל, זה פתרון חלקי בלבד. אנחנו רואים עכשיו את הבעיות. לא לכל אחד מתאימה שיטה של למידה מרחוק. היא מחייבת תנאים מסוימים (שלא תמיד קיימים), היא "מעדיפה" סוג מסוים של לומד (ולא כולם כאלו), סוג מסוים של תוכן (ולא כל תוכן מתאים) וכן הלאה. אז כן, זו אלטרנטיבה. האם היא טובה יותר? לפעמים כן ולפעמים לא.
נתחיל בזה שלא לכל אחד יש מחשב ,למרות שמישהו הבטיח פה פעם מחשב לכל ילד.
לא לכל אחד יש מחשב, לא לכל אחד יש מרחב שבו הוא יכול ללמוד בשקט וללא הפרעה, לא כל אחד יכול להתרכז מול מסך במשך שעות, לא כל דבר אפשר ללמוד מרחוק (סדנאות מעשיות למשל, תוכן שמחייב הנחייה צמודה ופיזית, ממש פיזית) שלא לדבר על זה שגם כמרצה אתה ניזון מהתגובות שאתה מקבל מהלומדים. ללא תגובות ההוראה שלך פחות מוצלחת. כאמור, מגוון רחב של בעיות: מהצד של הלומד, המלמד והתוכן.
אז איך לדעתך זה ישפיע על האקדמיה ועל בתי הספר? אלו חודשים מבוזבזים?
אולי לא מבוזבזים לגמרי אבל הם בחלקם מבוזבזים בדיוק מהסיבות שמניתי, וכתוצאה מכך מקצועות מסוימים נפגעים, תלמידים מסוימים נפגעים, ומורים מסוימים נפגעים. בסך הכל, זה רחוק מלהיות פתרון כולל ומלא. הייתי מוסיף: רחוק מאוד.
יש עוד נקודה מטרידה בהיבט הטכנולוגי הנוכחי: פרטיות. כולם מבכים את אובדנה.
בצדק.
באמת? זה לא שיח הפחדה מנופח?
לדעתי ברובו לא. לפני חודש בערך העליתי לפודקאסט שאני מנחה, "עושים טכנולוגיה", פרק שבו טענתי שמי שחושב שמעקב סלולרי מצד השב"כ יהיה הסוף, לא מבין איך שלטון עובד ולא מבין איך טכנולוגיה עובדת. יום למחרת פרסום הפרק, הופיע רוני דניאל בטלוויזיה וקרא לכולם לתמוך בפתרון של NSO, אחת מהחברות הישראליות הבעייתיות ביותר בכל הנוגע לחדירה לפרטיות. כאשר הלכו לבג"צ עם עניין המעקב של השב"כ הסתבר שהמדינה מתכוונת להרחיב את השימוש בכלים מהסוג הזה.
ישראל תחת נתניהו היא דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה שברירית מאוד ומשבר מהסוג הזה הוא הזמנה לשימוש בכל הכלים שיש בארסנל בשם "המלחמה". מה שאנשים לא מבינים שמהרגע שהשד יוצא מהבקבוק, קשה מאוד - לעתים בלתי אפשרי - להחזיר אותו לבקבוק. זו לא תופעה ישראלית ובכל העולם אנחנו רואים פגיעה הולכת ומקצינה בזכויות אדם וזכויות אזרח בשם "המלחמה בנגיף".
אז בוא נדמיין מצב שמחר יש חיסון. האם אפשר להפסיק להשתמש בכלים האלו? כמובן שלא. שהרי הנגיף הזה הוא רק זן אחד של ה-Covid. לא כדאי להשתמש בכלים האלו כדי למנוע את התפשטות הזן הבא? בוודאי שכדאי! אפילו מומלץ!
אני אגיד לך מה מטריד אותי בשיח הפרטיות. שהוא הפך למחנאי וכל מחנה מרגיש מחוייב לעמדתו בלי לחשוב על כל מקרה לגופו ועל פתרונות מאוזנים. כמו ביבי או לא ביבי, זה הפך להיות פרטיות או מדינת משטרה.
כמובן שיש אמצע וכמובן שעל המשבר הזה נתגבר בעזרתה של טכנולוגיה, הרבה טכנולוגיה. העניין הוא שבזמן "מלחמה" כל מי שמעז לבקר הוא אויב העם. עתות מלחמה ומשבר הם מצב מצוין להפעלת כלים שבזמן שלום אף אחד לא היה חושב להשתמש בהם ומי שמנסה להזהיר, מיד משתיקים אותו. "שקט יורים". זה ג'ורג' אורוול למתחילים.
ישראל היא מדינה שבה ביקורת על השלטון בזמן מלחמה נחשבת למעשה בגידה ממש. אז עכשיו מלחמה. אז עכשיו שב"כ. אז עכשיו מעקב. מי שחושב שזה ייעלם ביום שאחרי, לא מכיר תהליכים היסטוריים.
הזכרת ביקורת על השלטון וזה מעביר אותי באופן טבעי לעיתונות. או שטעיתי בכתובת?
הייתי אומר "תקשורת" שהרי היא גדולה יותר מ"עיתונות".
וזאת אכן הכתובת?
יכול להיות, מה אתה רוצה לדעת? :)
מה דעתך על האופן שבו התקשורת, כהגדרתך, מסקרת את המשבר הזה? אני מנחש שאתה מתמוגג כל יום מחדש.
מתמוגג זה האנדרסטייטמנט של השנה. אני חושב שהחודש הראשון של סיקור המגפה היה חרפה מוחלטת. היסטריה מגוחכת ברמות אחרות. זו כמובן הכללה, תמיד יש יוצאים מהכלל, אבל כהכללה, היא די מדויקת. בימים האחרונים התקשורת מתחילה קצת יותר לחשוף שיניים. יותר ויותר מסתבר עד כמה ניהול המשבר הזה הוא בעייתי - ואני משתמש במילה הכי עדינה שאני יכול למצוא בהקשר הזה.
קצרה היריעה מלעבור על כל המחדלים, השקרים, ההבטחות שלא קוימו, ההחלטות ההזויות ושאר הבעיות. באמת, זה נוגע באינסופי. במשרד הבריאות יושבים אנשי מקצוע רציניים, אין לי בכך ספק, אבל הם לא מנהלים את ההצגה הזו ובמקום שהתקשורת תצביע על כך כבר ברגעים הראשונים, היא רטטה מהתרגשות. כאמור, השיח קצת מתחיל להשתנות כי ערימת המחדלים מתחילה להרים ראש ואפילו התקשורת, שנורא אוהבת להתגייס כדי להיראות פטריוטית, מתחילה לנוע קצת באי נוחות.
ועדיין, עם כל השיפור, העובדה שעדיין נותנים לראש הממשלה לנאום בפריים-טיים טלוויזיוני, בלי שהוא מאפשר לשאול אותו שאלות, זה בלתי נתפס. אני לא מכיר אף מדינה דמוקרטית אחרת שבה זה מתנהל כך. למיטב הבנתי, יש רק דמות מנהיגותית אחת שכולם שידרו את הנאום שלה מבלי לשאול שאלה: מלכת אנגליה.
אתה חושב שגם היא סידרה לעצמה את התסרוקת כמו ביבי?!
לול! אגב, היה לה נאום מוצלח ביותר.
טוב, הבן שלה וגם ראש הממשלה שלה חלו בקורונה. היא מדברת מתוך קרבה אמיתית ונסיון.
היא בעיקר לא שידרה היסטריה אלא פרופורציה, תקווה ובריטיות קלאסית. קצת מעורר קנאה.
אתה יודע מה מעודד אותי? בעקבות המשבר הזה כולם יבינו כמה עיתונות זה עניין חשוב ונוצץ וכולם ירוצו ללמוד תקשורת.
אני חושב שהבעיה היא לא שלא מבינים שעיתונות זה דבר חשוב. הבעיה היא שאין הרבה גופי תקשורת אמיתיים בישראל ובקרב האמיתיים, אין הרבה פוזיציות פנויות וממילא רוב הסטודנטים לתקשורת לא באים ללמוד תקשורת כדי להיות עיתונאים.
"תקשורת" היא מונח רחב שכולל משרע עצום של תפקידים - מאנשי יחסי ציבור ועד אנשי פרסום, מאנשי אסטרטגיה ועד ניהול משברים, מיועצים פוליטיים ועד אנשים שעוסקים בניהול נכסים דיגיטליים ומדיה חברתית. זו מטרייה מאוד גדולה ועיתונות היא מקטע אחד שלה.
אז מה בכל זאת יכול להוציא את העיתונות ואת לימודי התקשורת מהמשבר שבו הן שרויות? או שזה מקצוע מת?
לימודי התקשורת נקלעו למשבר לפני כמה שנים אבל לפחות במקום שבו אני נמצא (בית הספר לתקשורת במכללה למנהל) אין תחושה של משבר. להיפך. כבר ב-2016 נרשם זינוק במספר הנרשמים ובשנתיים האחרונות יש יציבות מבורכת ונעימה.
בכל הנוגע לתקשורת בכלל יש בישראל בעיה: יש גופים שפועלים בתוכה לא ממניעים כלכליים (שהם לחלוטין לא מגונים בעיניי) ובוודאי לא ממניעים מקצועיים אלא ממניעים אחרים והם מייצרים השחתה מוחלטת של המקצוע. זה לא ממש עושה חשק.
העובדה שישראל היא שוק מאוד קטן לא עוזרת, בלשון המעטה. גם העובדה שהמודל הדיגיטלי עוד לא לגמרי מפוצח, גם היא תורמת לעניין והתוצאה היא משבר כלכלי מתמשך שיש צורך במגוון רחב של כלים רגולטוריים ואחרים כדי לטפל בהם. אבל כמובן שתקשורת חלשה היא אינטרס שלטוני מובהק ולכן אף אחד לא יושיט יד, אלא אם כן היד הזו נועדה לחנוק אותך.
היא אולי גם אינטרס של הבעלים בתקשורת. זה סוג של מאזן אימה מוצלח.
לבעלי הכוח יש אינטרס תמידי בהחלשתם ובחולשתם של כל הגורמים הכפופים למרותם.
ובכל זאת נדמה לפעמים שגם להם נמאס או שנגמרת היכולת. כרגע יש סיטואציה גם ב-12 וגם ב-13 שהיא בעייתית.
תשובה לא יכול, בלווטניק עושה קולות של לא רוצה. זה אמיתי? יהיו תחליפים?
הם קצת מזכירים לי בעלים של קבוצת כדורגל. בהתחלה זה נורא נחמד וסקסי להיות בעלים של קבוצת כדורגל אבל אז אתה מבין שכסף לא תראה מזה, למעשה זה עושה לך חור בכיס, כולם כועסים עליך ואתה שואל את עצמך למה היית צריך את זה.
האם יהיו תחליפים? אני מניח שכן - לפחות בחלק מהמקרים. האם התחליפים יהיו טובים יותר? ובכן, אם יש דבר שלמדתי בשנים האחרונות הוא שתמיד יכול להיות גרוע יותר ואם יכול להיות, לא מן הנמנע שגם יהיה.
אותי לימדו שבדרך כלל פילנתרופיה טהורה היא יצור נדיר ואם מישהו מסכים להזרים כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן, כנראה שיש לזה תועלת במקום מסוים.
אכן וזה מאוד בולט בתקשורת הישראלית.
אז אם אנחנו מסכמים, מהי אסטרטגיית היציאה שלך מהמשבר הזה? לאן פנינו מועדות?
היא תהיה איטית וכואבת ותלווה אותנו - את כולנו, וזה לא משנה מי אנחנו ובמה אנחנו עובדים - לפחות כמה שנים. בעיניי כל המגפה הזו היא סימן שאלה גדול: האם לפנינו דוגמה מהממת להיסטריה בקנה מידה גלובלי, היסטריה שבחלקה נובעת מהמדיום, היסטריה שדחפה את האנושות לאובדן עשתונות קולקטיבי, או שמא זו היתה תגובה ראויה למשבר בריאותי חסר תקדים. אני רחוק מלדעת מה התשובה על השאלה הזו, אבל מי שלא מבין שזו שאלה אמיתית, מסתובב בעולם בעיניים עצומות.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
1. "The Capture". מיני-סדרה ששודרה ב-BBC One ועוסקת באופן שבו מנצלים לרעה את מצלמות האבטחה במעגל סגור (CCTV), עניין לחלוטין לא תיאורטי בעיר כמו לונדון.
2. "The Crown". עוד סדרה שעוסקת באנגליה, והפעם בבית המלוכה הבריטי. זה נשמע יבש אבל מבוצע בצורה נפלאה ומרתקת. אולי זו הסיבה שהנאום של המלכה נגע לליבי.
3. "Devs". סדרה שעוסקת באחד הנושאים המרכזיים בז'אנר המדע הבדיוני: מה קורה כשאנחנו מנסים לשחק אותה אלוהים. רמז: זה כמעט תמיד נגמר בבכי.
4. "Dark". סדרת מדע בדיוני גרמנית, עניין ביזארי בפני עצמו, אבל שבאופן מפתיע היא מרגשת ונפלאה. היא עוסקת בנושא שמטריד את כולנו: זמן, והאופן שבו אירועים כמעט אקראיים שמתרחשים בחיינו שלנו משפיעים עלינו, נוגעים בנו ומשנים אותנו לתמיד.