קריאת כיוון

לגיל ברינגר, לשעבר יועץ בכיר של השרה איילת שקד וכיום בעל טור ב"גלובס", יש רעיון: לספח את בקעת הירדן ולהכריז על המהלך כ"בקעת הירדן תחילה", לקראת סיפוח שטחים נוספים בגדה המערבית. "זה ייתן קריאת כיוון חשובה למה שאמור להתרחש בהמשך", הוא מסביר.

מדוע חשוב לספח את השטחים? זה עניין של זכויות אדם, כמובן. ביהודה ושומרון, כותב ברינגר, חיים מאות אלפי בני אדם "שזכויותיהם נרמסות יום-יום ושעה-שעה". מאות-אלפים? קצת מעט ביחס למה שידוע על מספר תושבי הגדה המערבית החיים תחת דיקטטורה צבאית כבר למעלה מחמישים שנה, יהרהר לעצמו הקורא המרפרף.

אלא שברינגר לא באמת כותב על "בני אדם" שזכויותיהם נרמסות, הוא כותב על מאות אלפי ישראלים ש"מופלים לרעה ביחס לשאר האזרחים, רק בשל העובדה שהחוק הישראלי אינו חל עליהם". במלים אחרות, ברינגר עסוק ביהודים ומתעלם באופן מוחלט ממי שאינו יהודי, ממי שחי לצד המתנחלים אך מופלה לרעה הרבה יותר מהם מפני שכלל אינו אזרח.

לטורו של ברינגר ב"גלובס" קוראים "האדם הסביר". כדי למנוע בלבול בעתיד, אולי עדיף להחליף את השם ל"היהודי הסביר".

מכת מוות

הטור של ברינגר נכלל בגיליון "גלובס" שירד לדפוס אתמול אחר-הצהריים, כמה שעות לפני שנודע כי נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ מזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת יו"ר כחול-לבן בני גנץ לבית הלבן ביום שלישי הקרוב כדי לדון ב"תוכנית המאה" שלו.

כמו הטור של ברינגר, גם התוכנית של טראמפ כוללת סיפוח נרחב של שטחים בידי ישראל. כמו הטור של ברינגר, גם התוכנית של טראמפ נוסחה בלי תיאום עם גורמים פלסטינים בכירים.

ההכרזה על "תוכנית המאה" תופסת הבוקר את הכותרות הראשיות בכל העיתונים (כפי שצייצה כתבת "וואלה" טל שלו: "הישג ראשון לתוכנית המאה נרשם בבלפור: הדחת פסגת המנהיגים של ריבלין מהכותרות הראשיות בעיתונים"). את קבלת הפנים הנלהבת ביותר מקבלת התוכנית האמריקאית בעיתונים של בני הזוג הישראלים-אמריקאים שלדון וד"ר מרים אדלסון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"תוכנית המאה בדרך: 'הזדמנות היסטורית'" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שנדפסת על רקע תצלום ארכיון של נתניהו לוחץ את ידו של טראמפ. הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת, מאת אריאל כהנא, נפתחת בקביעה כי "השקת תוכנית המאה האמריקנית גרמה לתחושה של הזדמנות היסטורית בצמרת המדינית של ישראל".

לדברי כהנא, "גורמים מדיניים בכירים" סבורים כי "מהרגע שבו הרשות הפלשתינית תסרב לאמץ את התוכנית או להיענות ולו לחלק מהתנאים שהיא כוללת, ייפתח בפני ישראל חלון הזדמנויות היסטורי". ועוד הוסיפו אותם גורמים כי גבולותיה של מדינת ישראל עשויים להשתנות, ו"אם ישראל תחיל ריבונותה כפי שיאפשר לה הממשל, משמעות הדבר מות המדינה הפלשתינית ומכת מוות לתנועה הלאומית הפלשתינית".

אם כן, לפי "ישראל היום", הסכסוך בן מאה השנים עומד, אולי, להסתיים באבחה אחת של נשיא אמריקאי (וראש ממשלה ישראלי) באמצעות תוכנית שכוללת: החלת ריבונות ישראלית על כל היישובים היהודים בשטחים, בתוך שבועות (כ-30% משטחי הגדה); השארת כל שטח העיר ירושלים שבצד הישראלי של חומת ההפרדה בריבונות ישראלית; אחריות בטחונית ישראלית מלאה בכל השטח; ומנגד – פירוז רצועת עזה, הכרה פלסטינית בישראל כמדינה יהודית, ריבונות פלסטינית מוגבלת בשטחי הגדה שיישארו מחוץ לישראל והזרמת "מיליארדים" כפיצוי. כיוון שהפלסטינים צפויים לסרב, ישראל עשויה לבצע את חלקה באופן חד-צדדי.

הכותרת הראשית של "מקור ראשון" נלהבת אף יותר: "ארה"ב דוחקת בישראל להחיל מיד את הריבונות בכל יישובי יו"ש". הודיה כריש-חזוני מצטטת "בכיר אמריקני" שאמר לה כי "זו ההזדמנות שלכם להבטיח את עתידכם למאה השנים הבאות". עורך העיתון, חגי סגל, מפרסם טור קצר בשער תחת הכותרת "פעם בחיים". סגל מצטרף לארצות-הברית ודוחק אף הוא בממשלת ישראל להחיל את הריבונות על כל ההתנחלויות. לדבריו, זו "הזדמנות נדירה להגשים חלום דורות". "האם נתניהו ייכנע ללחץ המתוק הזה?", הוא שואל.

ב"ידיעות אחרונות" קבלת הפנים צוננת בהרבה. "עסקת טראמפ" היא הכותרת הראשית הלא מחייבת, שמודפסת תחת עמדותיהם של שלושה בעלי טור בכירים. עמית סגל כותב, בדומה לאביו, כי "ההזדמנות שתקבל ישראל בשבוע הבא בוושינגטון איננה של פעם בדור, אלא פעם בהיסטוריה". אך לצדו מתארת סימה קדמון את התוכנית כקרדום פוליטי של נתניהו, ואילו נחום ברנע מבקש לפזר את האופטימיות תוך שימת דגש על היעדרם של הפלסטינים מהתוכנית.

בטור המלא של ברנע, המודפס בכפולה הפותחת, משווה בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" את תוכנית המאה של טראמפ לתוכנית של רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה לחלק את פולין בלי לשאול את הפולנים. הפלסטינים לא יסכימו למדינה במתכונת המוצעת להם, מעריך ברנע. ומה אז?

בשער "מעריב" מתנוססת הכותרת "פסגת טראמפ" מעל דיוקנאותיהם של נשיא ארצות-הברית, ראש ממשלת ישראל ויו"ר כחול-לבן. מבחינה גרפית השער מזכיר כרזה שמקדמת סרט מלחמה, לא תוכנית שלום. כמה שורות מטורו של בן כספית שנדפסות בשער מתמקדות בזווית הפוליטית: מועד הפסגה בארצות-הברית מתנגש חזיתית עם מועד תחילת דיוני החסינות של נתניהו, ולא במקרה.

ב"הארץ", כמובן, אין תומך אחד בתוכנית. תחת הכותרת "נתניהו וגנץ הוזמנו לבית הלבן לקראת פרסום תוכנית טראמפ" מובאות עמדותיהם של ארבעה. יוסי ורטר מתמקד ביתרונות הפוליטיים לנתניהו; נעה לנדאו מציעה לקרוא ל"תוכנית השלום" של טראמפ "תוכנית סיפוח", שכן שלום לא ייצא ממנה; עמוס הראל מסכים כי השלום לא צפוי להגיע, ומתריע מפני הסכנות הבטחוניות שמעוררת ההכרזה על התוכנית; ואילו חמי שלו טוען כי "ההכרזה האמריקאית על פרסום תוכנית טראמפ היא לא פחות מהשתלטות עוינת על הדמוקרטיה הישראלית".

בטורו המלא מתייחס שלו לדוגמה ההפוכה המתבקשת: פסגת קלינטון ערב בחירות 1996, אז הזמין הנשיא האמריקאי את שמעון פרס ואת מנהיגי ערב לוועידה בשארם א-שייח'. "ההשוואה מופרכת, ולא רק כי הנסיבות ההיסטוריות היו שונות לחלוטין: קלינטון פעל בצל רצח רבין מתוך כוונה להציל את תהליך השלום, ולא את ראש הממשלה מהעמדה לדין", טוען שלו.

הזמנים השתנו, ועמם עמדות הפרשנים. מי שבעבר השתוקק ללחץ אמריקאי שיקדם את מדיניות ממשלת ישראל בכיוון שחשב שישרת את האינטרס הישראלי (תהליך אוסלו) זועם כעת על נשיא אמריקאי שלוחץ על המדינה ללכת בכיוון ההפוך. מנגד, מי שזעם בעבר על התערבות בוטה של נשיאים אמריקאים בענייני הפנים של ישראל מהלל כעת את טראמפ ומייחל לכך שנתניהו ייכנע ללחץ שלו, הכל כדי לקדם את מדיניות ממשלת ישראל בכיוון שלדעתו ישרת את האינטרס הישראלי (סיפוח ההתנחלויות).

כל הבעיות פתירות (במשטר אפרטהייד)

"החלת ריבונות היא המהלך היחיד הנכון", היא הכותרת שנתנו במוסף "יומן" של "מקור ראשון" לראיון שערכה הודיה כריש-חזוני עם דוד אלחייני, ראש מועצת בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע. בראיון, שנערך כמובן לפני ההכרזה על תוכנית טראמפ, מתייחס אלחייני בעיקר לסיפוח הבקעה, תוך שהוא משיב למבקרי המהלך. דומה כי יש לו פתרון לכל בעיה.

"נשאלתי למשל מה עושים עם הפלסטינים שנוסעים על כביש 90. הרי על-פי החוק, לאחר החלת הריבונות כל פלסטיני שייסע פה יוגדר כשוהה בלתי חוקי. אמרתי שאין צורך להיכנס ללחץ. אפשר להוסיף משפט בחוק הכניסה לישראל שמוציא מההגדרה את כביש 90 ואת תושבי עזה שמגיעים לאלנבי כדי לצאת לחו"ל. שאלו אותי מה בנוגע למחסום בצפון הבקעה. אמרתי שהשארתו היא מחיר שאנחנו מוכנים לשלם בעד ריבונות. אנחנו מבינים שאי-אפשר עדיין לאפשר תנועה חלקה של פלסטינים לכיוון בית-שאן וטבריה, אף שבעיני זו בהחלט שאיפה. כל הבעיות האלה פתירות", הוא אומר.

בהמשך הראיון נדרש אלחייני גם לאפשרות של סיפוח נרחב יותר בשטחי הגדה המערבית. "אני בעד להחיל [ריבונות] על כל שטחי C", הוא מבהיר. "המציאות תגבר על כל רעיון מדיני. אנחנו רואים בעיניים איך איכות החיים של האוכלוסייה הפלסטינית הולכת וגדלה כל שנה. אנחנו רואים את זה בכלי הרכב החדשים שלהם שנוסעים פה על הכבישים, בפארק ליד אנדרטת הבקעה שכל יום שישי מלא בפלסטינים שעושים פיקניק. הם נוסעים לחו"ל, עושים קניות, רוצים להיות כמו ערביי ישראל. יום אחד שטחי A ו-B יתפוצצו בידיים של הרש"פ".

"כלומר, הם ירצו להיות אזרחי מדינת ישראל. זה משהו שאתה מוכן להשלים איתו?", שואלת כריש-חזוני. "אם הם לא מצביעים לכנסת, אין לי בעיה עם זה", משיב אלחייני, והראיון ממשיך לנושא הבא.

לכבוד: המשוכנעים. מטעם: המשכנעים. הנידון: ריבונות

ב"הארץ" מתפרסמת מודעת עמוד מטעם "מפקדים למען ביטחון ישראל" המזהירים מפני סיפוח נמהר, ללא בחינה מעמיקה של ההשלכות הנלוות.

ב"ישראל היום" מתפרסמת מודעת עמוד מטעם אנשי צבא בכירים במיל', בראשות עוזי דיין, הקוראת לממשלת ישראל ולכנסת להחיל "ללא דיחוי" את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

ב"מקור ראשון" מתפרסמת מודעת עמוד מטעם מועצת יש"ע הקוראת להחיל "ללא דיחוי" את החוק הישראלי "על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון ועל בקעת הירדן וצפון ים המלח תחילה".

על פני עמוד שלם נוסף ב"מקור ראשון" נדפסת מודעה מטעם עמותת "רגבים" הקוראת לנתניהו להחיל "ריבונות עכשיו על כל יהודה ושומרון".

עוד חצי עמוד מוקדש בעיתון למודעה מטעם תנועת "ריבונות" תחת הסיסמה "כן לריבונות, לא למדינה פלסטינית". בתנועת "ריבונות" מתריעים מפני הסכמה לוויתור כלשהו על אדמת מולדת (לפי תוכנית טראמפ, על החלק שלא יסופח לישראל תחול ריבונות פלסטינית מוגבלת). "אם נוותר חלילה גם על מילימטר, תתחזק טענת מבקשי רעתנו ש'כובשים' אנו", נכתב במודעה.

בקשה צנועה מאדון ולדימיר

תוכנית טראמפ, שדחקה את סיקור פורום השואה הבינלאומי מהכותרות הראשיות, דחקה משם גם את העיסוק בשחרור האפשרי של נעמה יששכר, צעירה ישראלית שנכלאה לאחרונה ברוסיה לשבע וחצי שנות מאסר בגין אחזקת 9.5 גרם חשיש.

ובכל זאת, העיתונות הישראלית רחוקה מלשבוע מהסיפור. "יהיה בסדר" ו"בדרך אל החופש", מכריזים השערים של "ישראל היום" ו"מעריב". "נעמה יששכר מהכלא: 'אם פוטין אמר שיהיה בסדר – זה יקרה", נכתב בשער "ידיעות אחרונות". אפילו ב"הארץ" בחרו להדפיס בשער תצלום של יפה יששכר, אמה של נעמה, לוחצת את ידו של ולדימיר פוטין ("פוטין הבטיח שיחזיר לי את הילדה הביתה").

"העיתונות הישראלית, שמכרה לנו סיפור אחד בפרשיית נעמה יששכר, מתכוננת לשינוי הנרטיב", העריך אתמול חגי אלקיים-שלם בטור שפרסם באתר זה. "פרשיית יששכר תהפוך מסיפור של עלמה במצוקה לסיפור של חרפה לאומית. נקרא על הכניעה חסרת הפרופורציות של נתניהו ללחץ ציבורי, נשמע כיצד מדינה שלמה הוכנעה בגלל אסירה אחת, וכן הלאה.

"הדבר ילווה כמובן פה ושם בביקורת עצמית, כמיטב המסורת, מפי פרשנים שינזפו ב'תקשורת' מדוע הביקורת הזו לא הושמעה בצורה משמעותית בזמן אמת (יש לשער שאותם פרשנים יהיו חברי מערכת בכירים באותן מערכות חדשות שמתנהלות כעת באופן שיספוג את הביקורת בהמשך)".

מימין: שרה נתניהו, בנימין נתניהו, ולדימיר פוטין, 23.1.2020 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

הבוקר כבר אפשר לראות התממשות חלקית של התחזית. "גם אנחנו בתקשורת אשמים", כותב בן כספית בטורו שב"מעריב". "הפכנו את הסיפור הזה לחזות הכל. התעלמנו מעשרות ישראלים אחרים שכלואים ברחבי העולם בתוך סיפורים קפקאיים לא פחות וננעלנו על המאמי הלאומית החדשה. אין לי ספק שפוטין מתפוצץ מצחוק בחדרו בקרמלין כשהוא נתקל בפסיכוזה הלאומית הישראלית שמתפרצת פעם בכמה שנים ומתיכה את כל מה שעומד בפניה".

יוסי ורטר, ב"הארץ", מספק את הטענות ל"כניעה חסרת פרופורציות". "זחוח, כמעט עולץ, חגג פוטין את הכנעתו הקלילה של בנימין נתניהו", כותב הפרשן הפוליטי. את הפגישה במעון ראש הממשלה מכנה ורטר "טקס השפלה אולטימטיבי". לפי ורטר, האמירה של פוטין כי "יהיה בסדר", "לא היתה 'מתנת בחירות' מלבבת, אלא תשלום מזערי שנותן הסחטן לנסחט בעבור נכסים יקרים פי אלף שקיבל ממנו". נתניהו, הוא מוסיף, משחרר את יששכר "בתמורה לוויתורים מרחיקי לכת, שבירושלים מנסים ועוד ינסו להסתיר".

בשער "יומן" של "מקור ראשון" מופנים הקוראים למדורה של פזית רבינא, שם יוצגו "הסיכומים הסודיים בין ירושלים למוסקבה במתווה לשחרור נעמה יששכר". בסיום טורה מצטטת רבינא "איש מודיעין בכיר מאוד ומפוכח מאוד", שאומר לה כי כל הסיפור על חצר אלכסנדר ואימוץ הנרטיב הרוסי לגבי מלחמת העולם השנייה אינו אלא מסך עשן תקשורתי. "בין ישראל לרוסיה יש נושאים אסטרטגיים כבדי משקל, שיש הסכמה לא לדבר עליהם בכלל. אלו נושאים הקשורים בראש ובראשונה באיראן".

לפי רבינא, במפגש שהתקיים בחודש מרץ האחרון בישראל הרוסים "הצטרפו כנראה לצד הנכון והבטיחו סיוע מול האיראנים". בתמורה, "האמריקאים הבטיחו כנראה לבטל חלק מן הסנקציות על רוסיה, חלק קטן אבל משמעותי". רבינא כותבת כי "יש מי שיידע לדחוף את טראמפ והקונגרס בכיוון", ולא מפרטת למי הכוונה.

כמובן שלא רק באתר "העין השביעית" צפו את הביקורת על כניעת נתניהו, גם בלשכת ראש הממשלה נערכו לכך מראש, ועל כן אפשר לקרוא הבוקר ב"ישראל היום" דיווח מאת אריאל כהנא תחת הכותרת "גורם מדיני: 'הבקשות צנועות ביחס לתמורה".

לפי הדיווח, נתניהו הסכים "שהפטריארך הרוסי יקבע מי יהיה הנציג מטעמו שיפנה לרשויות בישראל", וכן ל"דחיית המשפט שבו החלה עיריית ירושלים נגד הכנסייה הרוסית בסוגיית תשלומי הארנונה". בירושלים העתיקה לא נמסרה חצר אלכסנדר לרוסיה. "מדובר בסך הכל באפשרות שכנסייה רוסית אחת, שממילא היא הבעלים של המקום, תוכל להעביר אותה לידי כנסייה רוסית אחרת", מה גם ש"עצם העובדה שרוסיה מבקשת מישראל להסדיר ניהול נכסים בעיר העתיקה משמעותה הכרה דה-פקטו של רוסיה בריבונות ישראל על העיר העתיקה בירושלים". בעצם, מתברר, יש פה הישג מדיני.

כהנא מוסיף כי "גורם המעורה בפרטים דחה את הטענות על מחיר גבוה שישראל שילמה כביכול כדי להביא לשחרור נעמה יששכר. לדבריו, הבקשות שהעלו הרוסים היו צנועות יחסית לתמורה, ולכן לרובן לא היה קושי להיענות".

"התמורה", נזכיר, היא אזרחית ישראלית אחת. לא חיילת. לא שבוית מלחמה. לא סוכנת מוסד שנפלה בידי ארגון עוין. אזרחית אחת מתוך מאות אזרחים ישראלים העצורים מחוץ לגבולות ישראל.

לפני כשנה דיווח איתמר אייכנר ב-ynet כי במהלך 2018 "נעצרו 48 אזרחים ישראלים, רובם צעירים, בגין בלדרות של סמים במזוודות", וכי במהלך אותה שנה נרשמו במשרד החוץ 298 אירועים שנגעו למעצר של אזרח ישראלי בחו"ל.

אתמול מסרו במשרד החוץ ל"העין השביעית" כי ברחבי העולם עצורים כיום כ-500 אזרחים ישראלים. גם אם חלק נכבד מהם עבריינים כבדים שאסורים בצדק, ישנם בוודאי עוד כמה וכמה מקרים של צעירים שנכלאים למאסרים ממושכים בתואנות מופרכות מטעם מדינות שיש להן "בקשות צנועות" מישראל. מדוע המדינה לא מתגייסת לחלצם תמורת ויתורים מדיניים?

"הציבור בתחושה שכאשר ישראלי נעצר, המדינה תפעיל את כל היכולות המבצעיות שלה כדי לעמוד לימינו ולשחרר אותו בכל דרך שהיא", אמר לאייכנר אמנון קלמר, מנהל המחלקה לישראלים בחו"ל במשרד החוץ. "יש פער גדול בציפיות וצריך להסביר לציבור: אנחנו לא מסוגלים לשחרר עצירים".

אם כן, מתברר שהם מסוגלים לשחרר עצירים. אפילו אסירים. צריך רק שהמקרה הפרטי ישתלב עם אינטרס אישי של ראש הממשלה ואינטרס לאומי מול המדינה הכולאת.

בשולי החדשות

"גלובס" נגד הטרדות מיניות. רוב שער "גלובס" מוקדש לקידום יוזמה של העיתון לחשוף את שמותיהם של תאגידים שבהם אירעו הטרדות מיניות. בכפולה הפותחת מסביר חן מענית את הרציונל: "חשיפת החברות תסייע במלחמה בבעיית ההטרדות המיניות בעבודה ותרתיע חברות אחרות מלנהוג באופן דומה, תעודד עובדים ועובדות בתוך אותן חברות ובחברות אחרות להתלונן על הטרדות, ותגביר את המודעות לסוגיה. יתר על כן, אנחנו מאמינים שזהו גם אינטרס של החברות עצמן".

יגאל לנדאו נגד "דה-מרקר". במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מראיין גלעד צוויק את יגאל לנדאו, מנכ"ל רציו, בעלת 15% במאגר הגז לווייתן. זהו ראיון לכלי תקשורת אוהד, שמספק ללנדאו במה נוחה להשמיע את עמדותיו. הכותרת היא ציטוט מפי לנדאו: "מאז לווייתן לא היו פה חיפושים רציניים. כואב הלב".

את חוסר העניין של חברות בינלאומיות בשוק הגז הישראלי מייחס לנדאו לוועדת ששינסקי, שאילצה את מונופול הגז להעביר חלק נכבד יותר מהכנסותיה למדינה. "אנשים שלא מבינים מדברים ומזיקים, וההפסד כולו שלנו", אומר לנדאו, ומוסיף ביחס ל"דה-מרקר": "יש עיתון מסוים שהיה שותף לקמפיין הכזבים ונשא את אותם פוליטיקאים ורגולטורים על כפיים. במקום להתנצל, ממשיכים להפיץ דברים לא נכונים".

בשירות הוד נשיאותו. ארנון סגל, הבן של והאח של, מקדיש הבוקר חלק ממדורו הקבוע ב"מקור ראשון" להצעה "להשיב משהו מניחוחות הממלכות הקדומות אל חיינו אנו". סגל מסביר כי אין צורך לחדש ממש את המלוכה בישראל; "בשלב ראשון אפשר להסתפק בכינוי 'נשיא'", ולמנות לנשיאות מי שיוכל להוכיח שהוא נמנה עם צאצאי דוד המלך. רעיון נוסף: למקם את בית הנשיא בארמון דוד שבעיר דוד.

יזבק. בכפולה הפותחת של "מקור ראשון" מציג ישי פרידמן את "ארכיון ההסתה של הרשימה המשותפת", הכולל לא רק את התבטאויות של היבא יזבק שעלו לאחרונה לכותרות אלא גם ציטוטים נבחרים מפי חברי-כנסת אחרים מהרשימה. בכפולה הפותחת של "הארץ" מסבירה יזבק מדוע פרסמה את אשר פרסמה ("היום ודאי הייתי מתנסחת אחרת").

הנבחרת של "מעריב"

א. בעל הטור ב"מעריב" והעבריין המורשע, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שב ומכנה את נתניהו "עבריין נמלט". נראה שמבחינתו ומבחינת העיתון הבעיה העיקרית עם נתניהו אינה העבירות שביצע (לכאורה) אלא נסיונו להימלט מהדין.

ב. יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן מפרסם ב"מעריב" רשימה על יחסו לדת. הכותרת היא "טור אורח", אולם ליברמן אינו באמת אורח. הוא זוכה במשך שנים ליחס חם מקבוצת התקשורת של אלי עזור, ולמעשה זהו הטור השלישי שהוא מפרסם ב"מעריב" בחודשים האחרונים.

ג. גם חיים (לא עבריין מין) רמון מפרסם הבוקר טור ב"מעריב".

סימנייה

יהודה נוריאל וטובה צימוקי ריאיינו למוסף "7 ימים" את דוד רוזן, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות.

ארי ליבסקר ריאיין ל"מוסף כלכליסט" את ד"ר סיניה נתניהו, לשעבר המדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה.

היסטוריוגרפיה

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מסכם דייוויד סלע, במדור "70 שנים אחרי", את שאירע בישראל השבוע לפני 70 שנים. הכותרת הראשית מוקדשת למדיניות הצנע, יש גם אייטם על הכרזת רמת-גן כעיר. מה אין? כרגיל, עדות לגירוש הפלסטינים, שהמשיך הרבה אחרי הכרזת העצמאות. השבוע לפני 70 שנה הועברו למזרעה תושבי הכפר אל-עאבסייה שליד נהריה, במסגרת מדיניות צמצום מספר היישובים הערבים בשטחי מדינת ישראל. אפילו דווח על כך בעיתונות הישראלית בזמן אמת, באמצע עמוד השער של "מעריב".

עושים לביתם

ב"מעריב" ובמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים.

במוסף "מעריב" מתפרסמת כפולת עמודים במימון מפעל הפיס.

"מעריב", 24.1.2020

ב"דה-מרקר" וב"מוסף הארץ" מתפרסמים עוד ועוד עמודים של "תוכן שיווקי". כפולת האמצע במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מוקדשת לפרסומת של מיכל דליות הנחזית לכתבה מערכתית. בתחתית מופיע גילוי לא נאות בגופן פצפון: "תוכן שיווקי".

ענייני תקשורת

"7 ימים" החדש. כל ההפניות בראש שער "ידיעות אחרונות" מובילות למוסף "7 ימים", שמופיע הבוקר בגרסה מחודשת. לפני כחצי שנה דווח כי רביב גולן, עורך "7 לילות", יערוך גם את "7 ימים", והבוקר אפשר לראות את השלכות המינוי. רביבגולניזציה, 7לילותיזציה, אולי רזשכניקיזציה של "7 ימים". תקראו לזה איך שתרצו, הכיוון הוא עוד יותר בידורי, במה שנראה כצעד ראשון בדרך (שאפשר שתהיה ארוכה) לקראת איחוד שני המוספים.

המדור "פינג פונג" (ראיונות עם ידוענים), שפורסם עד כה במוסף "7 לילות", עבר ל"7 ימים". הבוקר המרואיין הוא אברהם גרנט, שמספר כי כשלבן שלו נודע שאביו תועד יוצא מבית בושת בלונדון הוא שאל אותו: "אבא, למה לא לקחת אותי איתך?". "זה היה משעשע", נזכר גרנט בראיון עם רז שכניק (גרנט מכנה את המקום "מכון מסאז'ים").

שינויים יש גם בסדר הטורים האישיים. זרם התודעה של שלמה ארצי נדחק למקום השלישי, כשאת המוסף פותח כעת הטור של רענן שקד. מנגד, הטור של שקד מקוצץ וחלק מהעמוד מוקדש לשאלות טריוויה מאת איתי הרמן ("הצ'ייסר") ופינת טיפים מאת יערה יעקב. השבוע: איך לבקש העלאה? "כמו במערב הפרוע, אתם חייבים לשלוף ראשונים".

בפתח המוסף מתפרסם מדור חדש בשם "הרמזור". סיכום שבוע היתולי, קצת כמו "ועדת המדרוג" של "מוסף הארץ" (שהיא בעצמה חיקוי של מדור ב"ניו-יורק מגזין"), רק פשטני יותר: ציר אחד בלבד, של אדום, צהוב וירוק. הוויץ המשעשע ביותר במדור הבכורה נוגע לביקורת על הפיכת "ארץ נהדרת" לפלטפורמה לקידום תוכניות קשת.

הביקורת מוצדקת, כמובן, אבל כשזה מגיע מעיתון שמקדם ללא גבול את סוכנות ADD המשפחתית, את רבי-המכר של הוצאת ידיעות-ספרים, את המגזינים של קבוצת "ידיעות אחרונות" ואת הטאלנטים המזוהים איתו (ראו שלמה ארצי), זה נראה מגוחך. או אם לנסח זאת באופן שבו עורכי "7 ימים" יבינו: צבע אדום.

ובינתיים, ב"ישראל היום". לא רק "7 ימים" מתחדש, גם "ישראל השבוע", המוסף של "ישראל היום". עירית לינור החלה לפרסם בו הבוקר טור אישי. מדור הבכורה מוקדש לתלונות על עודף משפטנים ומשפטיזציה בישראל, וכן להבעת תמיכה ביאיר נתניהו, היוצא ברשתות חברתיות להגנת הוריו.

בידרמן ב"ידיעות". ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם פרק מספרו של יובל שטייניץ "הקרב על הגז", שראה אור בהוצאת ידיעות-ספרים. באופן מפתיע, הדימוי שנבחר ללוות את הפרק הוא קריקטורה של עמוס בידרמן שפורסמה במקור ב"הארץ". בקרדיט הנלווה מצוין כי היא מופיעה גם בעטיפת הספר (אגב, ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר קריקטורה עם הקרדיט "בידרמן-ורטר").

האידיאולוגיה של "ישראל היום". יאיר אלטמן מדווח ב"ישראל היום" כי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע לעו"ד שחר בן-מאיר כי אין בכוונתו לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בגין "ישראל היום". לפי היועמ"ש, יש להבחין בין עיתון אידיאולוגי לעיתון שנועד לקדם אדם אחד. לדבריו, אין תשתית ראייתית המצדיקה פתיחת חקירה בעניין, גם לא אחרי חומר הראיות שנאסף ב"תיק 2000".

עוד ענייני תקשורת:

• ב"גלובס" מתפרסם ראיון שערך דוד ורטהיים עם רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ".
• במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מתפרסמת כתבה מאת ריקי רט לזכרו של איתן ליפשיץ ז"ל, במלאות 30 למותו.
• אחרי שהשווה אותה לסרטן, חיים באר מבקש סליחה מהציונות הדתית, בטור המתפרסם ב"מקור ראשון".
• עינב שיף יוצא במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" נגד ההחלטה של תמר איש-שלום להנחות את טקס פורום השואה הבינלאומי.
• במדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן שמתפרסם במוסף "מעריב" מדווח כי שמעון ריקלין ואלונה בר-און נצפו השבוע פוסעים יחדיו בתל-אביב.