קייזר סוזה והעיתונאים

יום לאחר ההכרזה הדרמטית על הגשת כתב אישום בגין שוחד נגד המו"ל החזק בישראל, מי שהישראלים לא מכירים את פניו או קולו, מי שכמעט מעולם לא התראיין אך היה כוח עליון בפוליטיקה הישראלית, מי שהקדים בשנים ארוכות את נתניהו בהשפעתו על הציבוריות הישראלית, ומי שנתניהו פחד ממנו ועיצב את מהלכיו על-פיו. יום לאחר מכן, מוזס נותר דמות אנונימית עבור קוראי העיתונים בישראל.

קוראי "ידיעות אחרונות" הנתקלים בעמוד השער של העיתון יזכו לקרוא על כתב האישום נגד מוזס רק בשורה קצרה בתחתית עמוד השער: "האישום נגד נוני מוזס: הצעת שוחד לנתניהו". את רוב רובו של השער תופסת תמונתו של נתניהו וכותרות והפניות העוסקות בו. בחירה עריכתית זו אינה ייחודית ל"ידיעות אחרונות". זהו בדיוק הסיקור שמציע שער "הארץ" (האזכור היחיד למוזס הוא בהפניה לטור של נתי טוקר). ב"מעריב" שמו של מוזס כלל לא מוזכר. "ישראל היום", שנוסד כדי להילחם ב"ידיעות אחרונות", הוא היחיד שמפרסם תמונה של מוזס על השער.

כתבות פרופיל פרטניות על מוזס לא מתפרסמות היום בעיתונים. תמונות מהאלבום המשפחתי לא מופיעות. הגיגים על מקומו בפוליטיקה, בתקשורת, בציבוריות, בקבלת ההחלטות במדינת ישראל – גם כאלו קשה למצוא. אין מו"ל בישראל שלא קשור בקשר כזה או אחר עם נוני מוזס. גנבי סוסים לא מטרידים את מנוחתם של גנבי סוסים אחרים. זהו הכלל הראשון בגניבת סוסים. יש אומרים הכלל היחיד. רבים מהעיתונאים עבדו עבורו או מקווים לעבוד עבורו, וממילא, עורכים בכירים בישראל הם ברובם קבוצה קטנה ומחושלת של אומרי הן הסוחרים בנאמנותם עם גנבי הסוסים.

בקרוב יעלה קייזר סוזה על דוכן העדים. המציאות הציבורית-תקשורתית-פוליטית שנסדקה כששמענו לראשונה את קולו בהקלטה מטושטשת מתוך כיס הז'קט של קינג ביבי תמשיך להיסדק. מה נמצא מאחורי השברים? יש מי שכבר טווים במרץ את המציאות החלופית שתתגלה שם. לדעתם, היא צריכה להיות דומה מאוד לזו שנסדקה. במציאות הזו "ידיעות אחרונות" הוא עיתון לגיטימי ולא מכונת שחיתות. העובדים ב"ידיעות אחרונות" הם עיתונאים חופשיים ולא משרתים של אינטרסים זרים.

סימה קדמון ונחום ברנע (צילומים: אורן פרסיקו ויהודה שגב)

סימה קדמון ונחום ברנע (צילומים: אורן פרסיקו ויהודה שגב)

"נוני מוזס צריך להדיר את עצמו מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות'. העיתון שלנו הוא עיתון חופשי: הוא היה כך גם כאשר נתניהו ומוזס הציעו זה לזה הצעות מגונות", נכתב בציטוט מודגש בתוך מאמר של ברנע שנדפס בעמוד הפותח של העיתון (ההתייחסות עצמה למוזס בטור אינה ארוכה הרבה יותר. רוב רובו מוקדש לנתניהו). גם סימה קדמון, בבוקסה מתחת, כותבת לקראת סוף הטור את המשפט "זאת לצערי המסקנה גם בנוגע למו"ל העיתון שלי, נוני מוזס. האישום בשוחד נגדו לא מותיר בפניו ברירה והוא צריך להתפטר מתפקידו לאלתר". כפיים.

נחום ברנע יודע שהעיתון שהוא כותב בו לא חופשי. נחום ברנע הוא עיתונאי ממולח, חד חושים, המכיר היטב את נפש האדם, נפש העיתונאי, נפש המו"ל. אבל גם סתם דביל היה מבין שמדובר בעיתון מושחת אם היה קורא אותו יום-יום, ובוודאי אם היה עוקב אחרי אתר ynet (הנה תזכורת להתנהלות באתר במהלך הבחירות ב-2015, ולסיקור שלו את המחאה החברתית).

איתמר ב"ז סיכם כאן עבור ברנע מבחר עדויות לאופן המושחת שבו מתנהל "ידיעות אחרונות". ברנע מוזמן לעיין במקבץ העדויות שאספנו כאן לאחר חשיפת פרשת "תיק 2000". ברנע יכול לעיין בכתב האישום שהוגש אתמול נגד מוזס, ובו מובאות דוגמאות לאופן בו ההצעה המושחתת לנתניהו יצאה לפועל. ברנע יכול גם לקרוא מה שכתב הוא עצמו על "ידיעות אחרונות" לפני שעבר לעבוד בעיתון. ברנע יכול להיזכר בברנע שלפני שנים מחה ושבת כשהבוס מוזס החליט לפטר את העורכים שלו מסיבות לא ענייניות. גם אז ברנע הוא מי שהתקפל, לא הבוס.

ברנע וקדמון יודעים שמוזס לא שואל אותם אם להתפטר או לא. סימה קדמון יודעת שפרסום שורה הקוראת להשעייתו של הבוס משרתת אותה בדיוק כפי שהיא משרתת אותו. אם קדמון וברנע היו מתעלמים מהחבל במרכז החדר הם היו סופגים ביקורת. העיתון היה סופג ביקורת. קדמון וברנע לכן משתעלים בנימוס ומצביעים על החבל. הנה חבל, הם אומרים לקוראים. על התלוי הם לא יעזו לדבר, אלא כדי להכחיש את קיומו.

זו שיטת "ידיעות אחרונות". זו הסיבה שב"ידיעות אחרונות" זקוקים לברנעים ולקדמונים. זו הסיבה שאלוביץ' גוער במשרתיו מדוע לא השכילו לייצר מכונת שחיתות כמו זו של מוזס, זו הסיבה בשלה מוזס מתפאר באוזני נתניהו כי הוא רב אמן בשחיתות (ניהול עיתונאים, הוא קורא לזה).

כשנחום ברנע וסימה קדמון כותבים כמה שורות על כך שמוזס צריך ללכת הם מממשים את תפקידם במכונה. מישהו צריך להגשים את פקודות השוחד והשחיתות של מוזס. מישהו אחר צריך לכתוב שהוא צריך ללכת. כך זה במשך יותר משנות דור. אם ברנע וקדמון היו רוצים פעם בחייהם גם לעשות משהו עבור העיתון שלהם, ולא רק לינוק ממנו יוקרה ומשכורת, הם היו קמים, סוגרים את המחשב ופותחים את הפה. הקריירה מאחוריהם. הפנסיה בכיסם. אין להם מה להפסיד חוץ מאת שמם. השם שמוכתם שבוע אחרי שבוע כשהוא מופיע בעיתון של שוחד.

קדמון כתבה לא מזמן נגד הצדקנים שקוראים לה להתפטר. זה לא מפריע לה ולעמיתיה ב"ידיעות אחרונות" לייעץ לנתניהו לעשות את אותו הדבר. זה הדבר הנכון, המובן מאליו, המתבקש, הם כותבים. נתניהו צריך לפנות את מקומו. הוא הרי לא מוכר ירקות או בעלים של חנות כלי כתיבה, הוא ראש הממשלה. נתניהו צריך ללכת. ומה הם? אנחנו רק עיתונאים, אנשים שכותבים בעיתון. יש לנו דעה ואנחנו כותבים אותה. מה אתם רוצים.

תמונתו של בנימין נתניהו

התקשורת הישראלית ממוקדת כולה בנתניהו. פרצופו מעטר בגדול את שערי כל העיתונים. כצפוי, ב"ידיעות אחרונות" מופיעה התמונה הסולידית ביותר. העורכים יודעים, או מדמיינים, שמסתכלים עליהם. האופן שבו "ידיעות אחרונות" נרתם לחבוט בנתניהו באלימות או ללטף אותו בעדינות עומד בבסיס כתב האישום באשמת שוחד שהוגש נגד המו"ל והעורך האחראי נוני מוזס. ב"ידיעות אחרונות" נזהרים. את הספינה מטים שם עכשיו בלילות.

התמונה הגרועה ביותר של נתניהו מופיעה על שער "מעריב": נתניהו מרכין את ראשו בעיניים עצומות ונוגע במצחו בידו. המסר כמעט ילדותי בבוטותו. להיכן נוטה "מעריב"? האם הוא משרת את נתניהו (למו"ל אלי עזור יש אינטרסים עסקיים סבוכים ותפיסה משוחררת של חובותיו הציבוריות של כלי תקשורת) או את אויביו (הפרשן הבכיר של העיתון, בן כספית, מוקדש כל כולו למאבק בנתניהו)? התשובה חשובה רק כמידת השפעתו של "מעריב" על השיח, וכרגע היא דלה למדי.

ב"הארץ" ארטיסטים, כיאות. את רוב התמונה הראשית תופסים קיר וחושך. נתניהו מגיח בפינה במבט זחוח. המסר נתון לפרשנויות שונות, אך הבימה מניחה כי ממילא ינועו כולן באזור הנוחות שמעבר לקיר, מתחת לפנס.

ומוסיף הצלם וחוקר הצילום יאיר גיל בהודעה ששלח לי בנוגע לכיסוי באתר "הארץ": "בעקבות ההודעה על הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה נתניהו: עיתון 'הארץ' ממחזר מיד את המטאפורה החזותית שבה צלו של נתניהו הולך לפניו ומעיב על דרכו. צילומים נהדרים, רק שלא יהפכו לקלישאה".

נתניהו והצל ב"הארץ", 21–22 בנובמבר 2019. מימין למעלה, ועם כיוון השעון: צילומים של אוליבייה פיטוסי, רונן זבולון, אמיר כהן ורונן זבולון (שלושת האחרונים מרויטרס)

נתניהו והצל ב"הארץ", 21–22 בנובמבר 2019. מימין למעלה, ועם כיוון השעון: צילומים של אוליבייה פיטוסי, רונן זבולון, אמיר כהן ורונן זבולון (שלושת האחרונים מרויטרס)

התמונה המסקרנת ביותר של נתניהו נדפסת על שער "ישראל היום". היא אינה שלילית במובהק, אך במובהק אינה חיובית. נתניהו נראה בה נבוך. פיו פעור מעט, עיניו נוגות. ניווט ספינת "ישראל היום" היה מושא לניחושים ותהיות מיד עם חשיפתו של "תיק 2000" בתחילת 2017 והסחר שעשה נתניהו בזכותו של "ישראל היום" להתנהלות טורפנית בשוק העיתונות תמורת סיקור מוטה בעיתון שהעריך באמת – "ידיעות אחרונות".

פרשנים שונים מיהרו לחרוץ כי נתניהו איבד את אוזנם של שלדון ומרים אדלסון, שהעמידו לרשותו את העיתון הנפוץ בישראל בהשקעה של מיליארד שקל. המציאות הוכיחה כי היא פשטנית באופן שונה: אשת המולטי-מיליארדר ובעלה המשיכו לתמוך בעוז בנתניהו והעיתון שלהם המשיך לשרת אותו. אמנם מידת הנאמנות ירדה מ-101% ל-91%, אבל "ישראל היום" נותר סמרטוטון, עיתון ללא עיתונאים, פמפלט מביך שאפילו צחצוח נעליים גדול עליו. אדלסון עשה את הונו ממהמרים, ונתניהו הוא הסוס שהימר עליו בישראל, ולא מחליפים סוס באמצע המירוץ, כנראה.

התמונה האמביוולנטית של נתניהו מופיעה לצד כותרת עם מסר ברור, יש לה שני חלקים, הראשון מצטט את "היועמ"ש" ("שוחד, מרמה והפרת אמונים") והשני את "רה"מ" ("ניסיון הפיכה שלטונית"). אם כן, המציאות היא משוואה. מצדה האחד פקיד הטוען טענות נגד ראש הממשלה. מצדה השני ראש ממשלה הטוען טענות נגד הפקיד. את הפקיד קשה הרבה יותר לקנות. אי-אפשר לתת לו ארגזים של סיגרים ושמפניות, אי-אפשר לקנות לו מערכת עיתון. לא הייתם מהמרים על ראש הממשלה?

ובכל זאת, "ישראל היום" לא נרתם היום בכל כוחו לטובת נתניהו. לא כפי שעשה בעבר. לא כפי שעשה "ידיעות אחרונות" עבור אהוד אולמרט, למשל. טענות נתניהו מובאות בהרחבה רק בעמוד 7. בכפולה הפותחת, פובליציסט נרצע משתטח לפני נתניהו, אבל יש גם מי שמריע למנדלבליט.

בעמוד 11 ניתן מקום בראש העמוד לתיאוריות הקונספירציה של קרולין גליק, שמשום מה עדיין כותבת בעברית ובישראל למרות שקולה נשמע כאילו הוא בא מעיירת פחם מעבר לאוקיינוס, אבל בעיתון מוצאים צורך לאזן עם עלה תאנה בדמות מאמר של יוסי ביילין. הטור של עקיבא ביגמן, המדבר תדיר היישר מבית השחי של ראש הממשלה, נדחק לעמוד 15 ללא הפניה מהשער. גם האיור של נתניהו כקינג בשער המוסף השבועי נראה יותר כמו קריקטורה ופחות כמו פוסטר.

גדעון סער מפציע בעמוד 26. מחייך מתוך ידיעה של מתי טוכפלד שנושאת את הכותרת "גדעון סער: 'אוכל להרכיב ממשלה שתאחד את המדינה'". מעניין אם עבר כבר אודישן בבית האדלסונים בשכונת בבלי. במוסף כותב טוכפלד, הפרשן הפוליטי הנאמן, על נפתלי בנט שר הביטחון: "בנט מכהן בתפקיד רק זמן מועט, אבל כבר אפשר לראות סימנים לשינוי". יהיה צפוף בחדר המבואה.

היכן שכולם מסכימים

"האובססיה הפילה אותו", נכתב על שער "הארץ" בכותרת טור של גידי וייץ שנבחר להוביל את הסיקור בעיתון. האובססיה היא הנהנתנות והפרנויה. הנהייה אחרי תענוגות החיים כשהיא משולבת בקמצנות פתולוגית ותחושת מגיע לי מתגברת, עומדים בבסיס תיק 1000, תיק המתנות. תיק הסיגרים, השמפניות והחליפות. האמונה המיתית בכוחה של התקשורת, הפרנויה, תחושת המגיע לי, עומדים בבסיס תיקי 2000 ו-4000. יסודות שהוזנו ותוגברו בתא משפחתי אכול פסיכוזות ונטול מצפן.

"העדים השונים בפרשות האלפים, שעבדו במחיצת נתניהו שנים ארוכות, תיארו אותו כאישיות דואלית", כותב וייץ, "מצד אחד הם סיפרו על אדם שקול, זהיר מאוד, חשדן ואינסטרומנטלי, שממדר גם את מקורביו. מנגד, הצטייר מהעדויות אדם שמאבד את שיווי המשקל ואת בוחן המציאות כשמדובר בתפנוקים מאילי הון לו ולבני משפחתו, ובעיקר בהשתקפותו בכלי התקשורת המרכזיים, החיונית בעיניו להישרדותו הפוליטית.

"את הממד הלא רציונלי באישיותו של ראש הממשלה היטיב לתאר מקורבו, שלדון אדלסון, שהחינמון רב התפוצה שהקים העלה את נתניהו לדרגת אל כמעט. 'הוא התלונן שהוא לא קיבל מספיק עיתונות לטובתו', סיפר אדלסון בעדותו בתיק 2000. הפתולוגיות האלה הן שהכריעו את נתניהו, הן שגרמו לו לחצות את הקווים האדומים והן שהפכו אותו הערב לראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה שמואשם בקבלת שוחד בעודו מכהן".

על לוז התיאור הזה והטענה הזו יחתמו גם חוגי הימין ומקהלת המעודדות של נתניהו הפועלת בתוכם: נתניהו לא פינה את הזירה הפוליטית בגלל נושאים, אלא בגלל אפיזודות. המחלוקת היא כמובן על מהותן של האפיזודות: מה שווייץ מגדיר כ"שחיתות עמוקה" – הצ'ירלידרס יגדירו כזוטי דברים. על השאלה איזו השקפה צודקת יענה כל מי שלבו אינו ערל תשובה אחת: נבחר ציבור הסמוך על שולחנם של בעלי הון ונוטה להם חסד פוגע אנושות בציבור.

אך הטענה הכללית נכונה: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בטחון ישראל, אסונות הדיור והתחבורה, מלחמות הזהויות, העדות והמינים. לא בגלל פעולתו באף אחד מאלה יזוז נתניהו ממקומו. משום שנתניהו לא היה פוליטיקאי של נושאים, אלא של אפיזודות: הוא העדיף שנתרכז באפיזודות של פצצת אטום איראנית שעוד מעט קט תנחת כאן, או ערבים בתוכנו המאיימים להשמידנו, ואיתרע מזלו שהתרכזנו באפיזודות של חמדנות לסיגרים ואייטמים על שרה.

אך נתניהו הוא ראי התקופה והתקופה היא צלליתו של נתניהו: התקשורת שלנו היא תקשורת של אפיזודות ולא של נושאים. כמו נתניהו, היא הפקירה את הדיון הציבורי, והפקידה אותו בידיהם של נוכלים, יחצנים, פרסומאים, ניר-חפצים ואנשי שיווק.

על ספסל הנאשמים היא צריכה לשבת לא באשמת שוחד אלא באשמת בגידה.

סנשו פנשה בחליפה שחורה

ב"יתד נאמן" בחרו בניסוח הבא כדי לתאר את הדרמה ההיסטורית הישראלית שהגיעה אתמול לנקודת שיא: "היועץ המשפטי נגד ראש הממשלה". ביטוי מזוקק לכך שהעיתונות החרדית בחרה להתמסר לחלוטין לספין הנתניהואי: לא כתב אישום חמור נגד פוליטיקאי בכיר שהשתמש לרעה בכוחו השלטוני והיה טיפש מספיק כדי להשאיר מאחוריו שלל עדויות ועדים לכך, אלא דרייפוס של דורנו הנרדף בידי כוחות עלומים המפעילים את מערכות אכיפת החוק במדינה. אפילו ב"ישראל היום" היו זהירים יותר.

כתב האישום הגיע לא לאחר חקירה משטרתית מאומצת, אלא לאחר "יותר מעשר שנים של רדיפה תקשורתית, משפטית ופוליטית", דבר כותרת המשנה לראשית של "יתד נאמן". הפוליטיקאים החרדים, אם לשפוט על-פי בטאוניהם, ייוותרו אחרוני הסנשו-פנשאים לצד דון נתניהו.

ב"המבשר" מסביר על השער הפרשן מאיר ברגר כי כתב האישום הוא "תאונה פוליטית לראש ממשלת הימין". התמונה על השער אינה של נתניהו או של החשודים האחרים, אלא של מנדלבליט. מאמר המערכת (עורך ראשי: בנימין ליפקין) מתאר את הכרזתו של היועץ המשפטי לממשלה אתמול על ההחלטה להגיש כתב אישום נגד נתניהו: "עמד אמש ראש הפרקליטות והגן בלי מצפון על העוולות הנעשות תחת סמכותו".

"נושא דגל ההתבדלות", מודעה ב"הפלס"

"נושא דגל ההתבדלות", מודעה ב"הפלס". "הציבור החרדי מביע זעזוע ממסע השיסוי האנטישמי נגד ביקורו של כ"ק האדמו"ר מסאטמר שליט"א", נכתב בכותרת ידיעה בעמוד העוקב

כרגיל, "הפלס", בטאון הפלג היותר קנאי מבין היומונים המפלגתיים, מבטא עמדה שונה. ההתגייסות למען נתניהו לא ניכרת כאן, ומאמר המערכת מוקדש בכלל לפוליטיקה חרדית. תגובתו של נתניהו אמנם מובאת במסגרת מודגשת מתחת לכותרת הראשית, אך בשער מתפרסמת הפנייה לידיעה על קריאתה של התנועה לאיכות השלטון לנתניהו להתפטר, מתחת לתמונה של נתניהו מכורכם פנים.

על השער נדפסת הכותרת המופלאה הבאה: "במפלגות החרדיות אומרים: 'אנו משפשפים עיניים ולא מאמינים איך רקמנו דילים פוליטיים עשרות שנים עם הנבל הזה איווט".

מה צפוי?

"עד כה נזהר ראש הממשלה מלתקוף ישירות את גורמי האכיפה", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום", "הוא הצביע על ליקויים ותקלות הקשורים בחקירתו, אולם לא הרבה מעבר לכך. אולי אחרי ההחלטה הסופית של היועמ"ש יעשה נתניהו מה שרבים מאנשי מחנהו מצפים ממנו לעשות: להסיר את הכפפות לחלוטין, ולמתוח על גורמי האכיפה ביקורת חריפה באמת".

יותר מהקביעה שבתחילת הפסקה, מצחיק השימוש שעושה הפרשן במלה "אולי". "ההרגשה היא שצפויה כאן מלחמה משותפת", הוא כותב. מי הצדדים? מצד אחד "מחנה הימין". מהצד השני, "גורמי האכיפה".

"אלה לא יהיו בחירות, זו תהיה מלחמת אזרחים בניכוי הנשק", כותב עמית סגל בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות".

טראמפ

"לטובת שלומה ולטובת האינטרסים ארוכי הטווח שלה, אין לישראל העניין לעורר אצל הדור הזה את הרושם שהיא קשורה בטבורה אל ימין קיצוני, שונא זרים ומכחיש שינויי אקלים", כותב יואב קרני בטורו במוסף "G" של "גלובס", המוקדש לאהדה של הממשל הישראלי לנשיא טראמפ.

סימנייה

אורי פסובסקי מראיין במוסף "G" את הכלכלן ברנקו מילנוביץ': האיום על הקפיטליזם ("לא רק השיטה החברתית-כלכלית המובילה בעולם, אלא השיטה היחידה") הוא "היווצרות מעמד עליון שמשמר את עצמו, וקיטוב בין האליטות לכל השאר" (אין לינק).

פמיניזם

בחינמון החרד"לי "בשבע" נלחמת חגית רוזנבאום על "זכויות הגברים המודרים". בעלת הטור מוחה על כך שלא קמה סערה ציבורית סביב מופע התרמה "על טהרת המין הנשי". "'מיטב הזמרות בישראל במופע מיוחד', מכריז הפרסום לקראת האירוע, בלי למצמץ או לחשוש ממשטרת הלוחמה בהדרה על רקע מגדרי", קובלת רוזנבאום, "בשונה מהלינץ' ההמוני על המופע של 'עזרה למרפא' שהוביל לביטול האירוע, עד כה לא נחלצו לוחמי השוויון להגן על זכויות הגברים המודרים. [...] הנה כי כן, הכאוס שיצרה החונטה המשפטית-תקשורתית-פמיניסטית במלחמתה בהפרדה המגדרית יכול לחזור כבומרנג גם לאירועים מן הצד השני של המפה. אבל, כאמור, שם ללוחמי השוויון נגמרה משום מה המוטיבציה".

ההסבר שמעניקה לה יו"ר נעמת, שאותו היא מצטטת, שלפיו "כל הדיון הזה מגוחך" משום ש"בשדה המוזיקה ובחיים בכלל" מי שמודר הן נשים, לא גברים, לא משכנע את רוזנבאום. הרי גם נעמת היא חלק מהחונטה המשפטית-תקשורתית-פמיניסטית. ובכלל, מתי כבר נגיע למציאות שבה פובליציסטיות בעלות השקפת עולם ריקאציונרית יוכלו לצטט ארגונים מהחונטה שלהן ולא יזדקקו לארגוני החונטה היריבה?

כתבת השער של מוסף "אתנחתא" של "בשבע" מוקדשת לתנועה כזו, בשם "שוברות שוויון": "בארגון לא מנסים להשוות בין גברים לנשים, אלא דווקא לחדד את המהות הנשית ולבטא אותה בלי לפחד מתנועת הפמיניזם הרדיקלי". או כפי שמרחיבה כותרת המשנה לכתבה: "לנוכח הסחף הרדיקלי והדורסני של ארגונים שנאבקים למען זכויות נשים". "אני לא מתביישת לומר – אנחנו מחנכים להיות אבא ואמא ולהקים משפחות", נכתב בכיתוב התמונה הראשית המלווה את הכתבה.

בין היתר נלחמות הנשים של "שוברות שוויון" בהשתתפות נשים בתפקידים קרביים בצה"ל (לפי הכתבה, המטרה היא חקיקה שתהפוך את השירות הלאומי לאופציה היחידה לשירות נשים). נאבקות ב"עין שמפקחת ודואגת שלא תהיה הדרה או הפרדה של נשים". נלחמות בבני אדם המעוניינים לנהל מערכות יחסים שאינן זוגיות מונוגמית הטרוסקסואלית (פוליאמוריה היא "בגידה בהסכמה בתוך המשפחה" ודבר שלילי, משפחה היא אבא ואמא). נאבקות ב"קמפיין נגד גברים" ו"מתקפה תודעתית שמסיתה נגדם ומציירת כל אחד מהם כרוצח אפשרי" ("להגיד שגברים יהודים הם אלימים, זו פשוט שטות").

לארגון "שוברות שוויון" יש גם נמסיס: שדולת הנשים. לפי הכתבה, מאת שילה פריד, השדולה היא החזית הציבורית לאינטריגה מאחורי הקלעים של "מכונת שוויון" שפועלת, באמצעות "צעדים שנראים תמימים", כדי "למחוק כל סממן של הבדל בין המינים". המכונה פועלת "בתמיכת מקורות כספיים וסיוע נרחב מחברות-כנסת במפלגות השמאל". הכתב לא מציין אם ארגון "שוברות שוויון" לא פועל גם הוא "בתמיכת מקורות כספיים" או "בסיוע נרחב" של אנשי ציבור המזדהים עם מטרותיו. נחכה לתחקיר.

ועוד הרהור

"אותם אנשים שנהגו להתייחס בכבוד לנשים, ואם החמיאו עשו זאת בצורה נעימה, נהיו מבוהלים מאז ה-MeToo# והתחילו לחשוב על כל מלה, בעוד שהאנשים שהטרידו לפני ה-MeToo# נשארו בדיוק אותו דבר" (חן שליטא מצטטת אשת שיווק אנונימית בכתבה במוסף "G" שעוסקת בהתמודדות במקומות עבודה עם המודעות החדשה להטרדות מיניות).

עושים לביתם

עיתון "בשבע" מקדיש את כותרתו הראשית ("צדק היסטורי") להכרה האמריקאית ב"זכותו של העם היהודי לשבת בכל חבלי ארץ מולדתו". כמה עמודים אחר-כך מתורגם הצדק ההיסטורי לזוזים במודעת פרסום סמוי הנחזית לכתבה ללא כל גילוי נאות, שמקדמת פרויקט נדל"ן באמצעות "ההחלטה הדרמטית של מחלקת המדינה האמריקאית".

פרסום סמוי ב"בשבע"

פרסום סמוי ב"בשבע"

ב"ישראל היום" מתפרסמת כתבה בחתימת "יריב פלג", שבא לשכנע אתכם לשוט בספינת פאר ("הסטיגמה על קהל היעד של אוניות פאר לא תקפה פה"). פלג היה "אורח חברת נורוויג'ן קרוז ליין", נכתב באותיות הקטנות.

כתבה ב"ישראל היום"

כתבה ב"ישראל היום"

ב"המבשר" מתפרסם פרסום סמוי לחברת ייבוא בשר (של "בד"ץ אגודת ישראל"). באופן אופייני לעיתונות החרדית, המודעה המסחרית מתחזה לכתבה עיתונאית ומתפרסמת בתוך עמודי החדשות ללא שום גילוי נאות, אפילו לא גילוי נאות בלתי מספק כמו "שיתוף פעולה".

פרסום סמוי לחברת ייבוא בשר (של "בד"ץ אגודת ישראל"). באופן אופייני לעיתונות החרדית, המודעה המסחרית מתחזה לכתבה עיתונאית ללא שום גילוי נאות, אפילו לא גילוי נאות בלתי מספק כמו "שיתוף פעולה"

פרסום סמוי ב"המבשר"

ענייני תקשורת

בשולי הפרשיות. השבוע הודיעו ב"ידיעות אחרונות" על סגירת המהדורה היומית הנפרדת של "ממון" וסיפוח עמודי הכלכלה לקונטרס החדשות.

הוראה. אבישי גרינצייג, כתב המשפט של "גלובס", מתראיין ב"בשבע". "כשהחלטתי לעבור קיבלתי מסרון מאלונה בר-און, המו"לית של העיתון, שבו היא כתבה: 'אל תדפוק חשבון לאף אחד, גם לא ל'גלובס''".

לסיכום. "כל מה שהיה עד לא מכבר מרענן ומגדיר של דור הסטרימינג מרגיש עכשיו כמאניירה ז'אנרית שהולכת והופכת מאוסה" (רענן שקד, "ידיעות אחרונות").