משבר האקלים
"בעמודים הבאים ביקשנו לסכם את העשור בתמונות", כותב נחום ברנע בפתח מוסף סיכום-העשור-בתמונות המצורף ל"ידיעות אחרונות". לפי ברנע, "ארבעה סיפורים בלטו בהשפעתם: ההתחממות הגלובלית, גל ההגירה מהעולם השלישי לראשון, הטרור ומשבר הדמוקרטיה". דברים נכוחים. כמה אינצ'ים הקדיש "ידיעות אחרונות" לסיפור הראשון וכמה לשלושת האחרונים?
מבלי להתייחס לתוכן או לאיכות הסיקור - "ידיעות אחרונות" מכסה בעקביות את הזרים בישראל (מסתננים או מבקשי מקלט, תלוי ביום), את "משבר הדמוקרטיה" (בעיקר כהזדמנות לעקוץ את נתניהו, לא כתרגיל ברפלקסיה) ובוודאי שבוודאי את "הטרור" (הסחת הדעת המושלמת שיזמו מי שהיו אמורים להיות גיבורי סיפור "משבר הדמוקרטיה"). ההתחממות הגלובלית, לעומת זאת, כמו גם כל הנושאים הקשורים אליה (זיהום תעשייתי, מזון מזיק, משבר המים, מדדים כלכליים וכיו"ב), אינם אפילו בגדר בנים חורגים בעיתון.
"ידיעות אחרונות" אינו יוצא דופן. זוהי תמונת המצב בכל כלי התקשורת בישראל, גם אם היו כאלה שהתקרנפו והתעלמו קצת פחות. הסיפור הכי גדול של העשור לא הגיע אפילו למקום ה-20 ברשימת הנושאים שהכי עניינו את התקשורת. כעת, עם סוף העשור, ישנה התעוררות מסוימת - ערב החג הוציא "גלובס" גיליון מיוחד שהוקדש למשבר, ערב יום כיפור יצא גם גיליון קטן הרבה יותר של "ממון" ("ידיעות אחרונות") שהוקדש לנושא והיום "דה מרקר" מתייחס לכך - כשעוד קודם לכן הקדיש "מגזין דה מרקר" גיליון שלם למשבר.
החודשים הקרובים ילמדו אותנו אם מדובר רק בטרנד, קופיקאט של מוספי חגים, או שלמישהו איפשהו נפל סוף סוף האסימון. האם המשבר יהפוך להיות נושא שעומד בראש סדר היום של עיתונאים וכלי תקשורת בישראל? האם יעזו לעסוק בנושא שמאיים לשנות סדרי עולם, להפר הסכמי פרוטקשן ולשדד תפיסות מקובלות? כך או כך, מנחום ברנע ועד לאחרון המשכתבים בדסק, דבר אחד כבר אי אפשר יהיה להגיד - "לא ידענו". ההיסטוריה תשפוט.
מלחמות קרות
"טורקיה הודיעה כי חיסלה מאות לוחמים כורדים; מאות אלפים הצליחו להימלט מאזורי הלחימה", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". "הפלישה הטורקית לסוריה: הצבא הטורקי כבש עיירת גבול מרכזית", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס". ב"הארץ" החדשות הללו מגיעות רק לצד הכותרת הראשית: "המבצע הטורקי בסוריה מתרחב: יותר ממאה אלף נאלצו להימלט". ב"ישראל היום" הן נדחקות לתחתית השער ("המשבר הכורדי: טורקיה מתנערת"), ב"מעריב" להפניה פצפונת בתוך כותרת משנה, וב"ידיעות אחרונות" הן נעדרות כליל מהשער.
מה תופס את מקומן של חדשות על משבר איזורי הגובה את חייהם של מאות והופך עשרות אלפים לפליטים? גורלה של תיירת יהודיה שנתפסה עם מנת חשיש ברוסיה וצפויה למאסר - כנראה כמנוף לחץ דיפלומטי על ישראל. "ישראל סירבה לשחרר האקר רוסי, וישראלית נידונה למאסר ממושך", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". בטבלואידים הסיפור הופך לחגיגת דמעות, במיוחד וכמיטב המסורת, ב"ידיעות אחרונות", שמתמסר למשפחתה של העצורה: "יומן הכלא של נעמה יששכר" היא הכותרת הראשית ולצידה "מיוחד לידיעות אחרונות, אמא של נעמה כותבת בעברית וברוסית לנשיא רוסיה". ב"ישראל היום" מתפרסם טקסט של האם עם החותמת "מיוחד" (ובשולי הטור של אמנון לורד, שקורא דווקא לצנן את ההתלהבות מהמקרה, מתפרסמת תמונה של טראמפ עם הכיתוב "נדרשת התערבות". כשזה בא מ"ישראל היום", אפשר לראות בזה כמעט הוראות הפעלה). ב"מעריב" מתפרסמת תמונתה של יששכר כשהיא לובשת מדים.
אי אפשר שלא להיזכר בקמפיין פדיון השבויים הגדול של העיתונות הישראלית, זה של גלעד שליט. כשמשווים את שני המקרים, נסיבות תפיסתו של שליט (הירדמות בשמירה וכניעה ללא מאבק) חמורות הרבה יותר מאלו של יששכר (אחזקת כמות קטנה של גראס), והמחיר שנדרש לשחרור שליט (שחרור מאות מחבלים) יהיה כנראה גדול הרבה יותר מזה שיידרש לשחרור יששכר. למרות זאת, ניתן להמר במידה גדולה של ודאות שיששכר, למרות ההתמסרות מוטת החגים של הטבלואידים היום, לא תקבל גם את החלק הקטן מהפסטיבל שהתנהל כאן בעניינו של שליט. בדיוק כמו שנושאים חשובים הרבה יותר, המערבים את גורלם וחייהם של מיליוני בני אדם, לא יזכו לחלק הקטן מהפסטיבל שיתנהל כאן בעניינה של יששכר.
בינתיים כאמור דוחק הסיפור האנושי (של בת אנוש אחת) את הסיפור הלא אנושי (הנוגע לכמה מיליוני כורדים באופן ישיר ולמיליונים אחרים באופן עקיף) אל מדורי חדשות החוץ: "הותרתם אותנו לטבח" נכתב בכותרת הידיעה במדור ב"ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מצטטת "לאף אחד לא אכפת מה יעלה בגורלנו. טראמפ שקרן, בוגד". ב"ישראל היום" לא מוזכרת ביקורת על טראמפ בהקשר הכורדי. כותרת המשנה לידיעה של ארז לין מזכירה רק כי "על רקע נטישת הכורדים בסוריה: ארה"ב תשלח 1,800 חיילים לסעודיה". בידיעה עצמה לא מוסבר מה הקשר בין שני חלקי המשפט.
ענייני פנים
ב"מעריב" שוב מעניקים שירותי עיתונות לאביגדור ליברמן - הפעם עם ידיעה על איומיו כלפי נתניהו ("שמישהו יספר לנתניהו על אפקט הבומרנג"), כולל תמונה יפה. מהו אפקט הבומרנג? ובכן, יואב יצחק פירסם דברים בגנותו של ליברמן שהודהדו על ידי עיתונאים אחרים, וליברמן מאיים בתגובה ב"אפקט בומרנג", שאי אפשר להבינו אלא כאיום שליברמן ישתמש בעיתונאים מקורבים כדי לפרסם חומרים על נתניהו.
ובלי שום קשר, נעבור לרגע לעניין אחר לגמרי, ממש ליקום אחר: אחרי שפירסם ראיון ענק ומפרגן עם ליברמן, מפרסם היום בן כספית ב"מעריב" ראיון ענק עם גבי אשכנזי. פרשת הרפז מוזכרת, אבל לא הקשר של כספית לפרשה או גילוי העריות שהלך שם בין עיתונאים, וכספית ביניהם, לבין הצדדים הניצים בפרשה.
ב"ישראל היום" עמית חדד, פרקליטו של נתניהו (אחד מהם, כלומר), מקבל צ'ופר יפה בדמות ראיון מפנק פלוס הפניית שער: "לא עוד עו"ד". אבל הראיון מצליח לשכנע שחדד הוא רק עוד עו"ד שמקדם את הקריירה שלו על כידוני העבריינים שהוא בוחר ללקוחות. למזלו, כשמדובר בעברייני צווארון לבן הסיכון לגמור את הקריירה המקודמת מרוסק ממטען נפץ במכונית קטן יותר.
כדי ללמוד על עוצמת הטקסט העיתונאי שמספק יאיר אלטמן, כתב "ישראל היום" לענייני תיקי נתניהו ושליחויות אחרות, מספיק לקרוא את הסקופ בכותרת: "הטיעונים שלנו נשענים על חומר הראיות ועל השכל הישר". אפשר לשער גם שעו"ד חדד משתמש בתיק המסמכים שלו כדי לאחסן מסמכים, שהוא מעסיק במשרד עורכי הדין שלו אנשים שלמדו עריכת דין ושב"ישראל היום" לא יוכלו לאיית "אלגנטיות" גם אם חייה של שרה נתניהו יהיו תלויים בכך.
בחברה הערבית
ב"ידיעות אחרונות" מקדישים ידיעה בעמוד 6 לאלימות בחברה הערבית: "בעיצומו של השיח נגד האלימות במגזר הערבי: הרוג ושלושה פצועים קשה מירי", נכתב בכותרת הגג מעל לכותרת "אב הנרצח מעארה: 'לא לנקמת דם, סולח ליורה בבני'". ידיעה מתפרסמת גם בעמוד 6 של "הארץ". ב"מעריב" מדווחים על האירועים עם הכותרת "פעולות המחאה לא הועילו".
"שוטרים בעיסאוויה שבמזרח ירושלים תועדו מתלוננים על כך שאין מטרה לפעילות בשכונה, מלבד התגרות מכוונת בתושביה", כותב ניר חסון בידיעה שתחילתה נדפסת על שער "הארץ", "בתיעוד שהגיע לידי 'הארץ', אומר אחד מהשוטרים לעמיתו: 'זה אשכרה להתגרות בהם סתם. למה לעשות את זה בכוונה?'. משטרת ירושלים ערכה לאורך כל חודשי הקיץ מבצע נרחב בעיסאוויה מדי יום. במהלכו נכנסו מדי אחר צהריים כוחות משטרה גדולים לשכונה, ערכו סיורים, הניחו מארבים, הקימו מחסומים ועצרו מכוניות ועוברי אורח לבדיקות - ואז נכנסו בשנית בשעות הלילה ועצרו תושבים".
סימנייה
נתנאל שלומוביץ' כותב ב"גלריה" על המאה ה-18 והולדת הסלב.
עושים לביתם
ב"ישראל היום", מיד אחרי הראיון עם עו"ד חדד - שתי כפולות "בשיתוף מפעל הפיס". ב"ידיעות אחרונות", אחרי שהעניקו שער אימתני ומפנק בשישי למסע קידום המכירות של הספר של ניר ברקת בהוצאת ידיעות-ספרים, "הלוחם האגדי שמעון קצ'ה כהנר" מקבל רק עמוד פנימי והפניה קטנה למסע קידום המכירות של הספר שלו בהוצאת ידיעות ספרים.
ענייני תקשורת
חופש. "אני מתרגשת מהעם הטורקי", אומרת הזמרת ריף כהן לבן שלו בראיון השער של "גלריה" ב"הארץ", הם מבינים משהו שגם אני מבינה. יש שם פתיחות שאין כאן ולא בצרפת. בקהל יש נשים עם בורקות, ליד בר, בהופעה של זמרת יהודייה-ישראלית". "באחד הקליפים שלי יש שוט קצר של איש עם זקן. סתם איש עם זקן. אבל בצרפת אמרו לי: 'את צריכה להוריד את זה'. למה? 'כי זה דתי' הם אמרו. הייתי בשוק. ואז חשבתי: אנחנו במזרח התיכון יותר נאורים מכם", נכתב בחלק אחר של הראיון, שזוכה גם הוא להבלטה.
האם ראיון שמביע דעות לא אורתודוקסיות היה יכול להתפרסם בטורקיה? לא בטוח. טורקיה ממוקמת במקום ה-157 במדד חופש העיתונות של RSF, בין עיראק לקזחסטן (ומתוך 179 מדינות סך הכל). "ציד המכשפות של ממשלת ארדואן נגד מבקריה בעיתונות הגיע השנה לשיא. אחרי חיסולם של עשרות כלי תקשורת והשתלטות על תאגיד התקשורת הגדול במדינה, השלטונות מחזקים את אחיזתם במעט הפלורליזם שנשאר, קומץ כלי תקשורת שסופגים הטרדות תמידיות", נכתב בדברי ההסבר למדד. "טורקיה נמצאת במקום הראשון מבין המדינות בכליאת עיתונאים, חלקם נעצרים לתקופה ארוכה עוד לפני המשפט, אחרים סופגים עונשים של מאסר עולם ללא חנינה. הצנזורה על הרשת והמדיה החברתית הגיעה למימדים שטרם נראו כמותם".
עקביות. "צריך לבטל את חופשת הסוכות. מה שקורה בישראל בין אפריל לאוקטובר הוא טירוף מערכות במשך חצי שנה, אין שגרת עבודה במדינה הזאת", כתב רוגל אלפר ב-10 לאוקטובר 2014 ב"הארץ". הצעה הגיונית וצודקת, שהעורכים בחרו לה את הכותרת הפרובוקטיבית סתם: "לבטל את החגים".
רמת הפרובוקציה עלתה שנה לאחר מכן עם הכותרת "החגים הם מחלת נפש". "אם החברה הישראלית היתה שפויה ומעשית, ברור שהיתה קובעת את החופש הגדול באוגוסט ובספטמבר", כתב אלפר מתחת לכותרת, "החגים כתובים בתורה, הסכמי העבודה של המורים — לא. אפשר לפתור את זה. ברור לגמרי שאפשר לפתור את זה".
שנתיים אחר כך חזר אלפר אל אותו נושא, הפעם עם הכותרת "טרור החגים". הקריאה לשנות את סדרי החופשות נזנחה ונותרה רק המרירות ("מה שפשיסטים באירופה עשו עם מצעדים וטקסים רבי־רושם, עשתה ישראל בעזרת חגים: שיעבדה את הפרט לקולקטיב, צימצמה את המרחב הפרטי").
השנה, מהפך: אחרי שביטלו את החגים, הפכו אותם למחלת נפש ואז העלו אותם לדרגת איום טרור, לטור הדו-שנתי של אלפר נגד החגים ניתנה הכותרת הדודתית "רוגל לא בונה סוכה". בקצב הזה, אפשר להמר שב-2021 נקרא ב"הארץ" טור של רוגל אלפר בשבח האושפיזין. או לפחות כותרת כזו.
כולנו אחים. "סולקו חברי ליכוד שמתחו ביקורת על המפלגה", נכתב בכותרת על שער "הפלס". מה ליומון הקנאים החרדים ולמכתב ששלח ח"כ שלמה קרעי למנכ"ל הליכוד צורי סיסו, שבו "הוא דורש להדיח לאלתר כאלו ששימשו עד לפני שנים ספורות שרים בכירים בממשלת הליכוד" משום שמתחו ביקורת על המפלגה והודיעו כי לא יצביעו לה? כנראה שקרעי, ה"חרד"לניק", עובד עם יחצן מהמגזר, וב"הפלס" היו צריכים חומר מילוי לעוד גיליון חג, גם אם מדובר בידיעה חלולה וממוחזרת שכולם כבר עשו עליה סיבוב ובח"כ ששירת רחמנא ליצלן בצבא. ומה זה מלמד אותנו? שכולנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים ואדוקים, רוצים בסך הכל להגיע בשלום לדד-ליין שמכתיב טרור החגים.
כותרת. "החיילים של היום יותר טובים מפעם, אבל המנהיגים חארות", נכתב בכותרת כל ראיון עם הלוחם האגדי/המיתולוגי/של כולנו אי פעם (וגם היום, בכותרת הראיון של איתי אילנאי עם שמעון כהנר במוסף החג של "ידיעות אחרונות").
פרויקט. מוסף החג של "ידיעות אחרונות" מוקדש לפרויקט: רז שכניק מונה את 70 השירים האהובים והטובים ביותר של שלמה ארצי. על השער: 27 תמונות של ארצי. רעיונות לפרויקטים למוספי החג הבאים של "ידיעות אחרונות": רז שכניק בעקבות 22,157 הרגעים החשובים בחייו של שלמה ארצי, בשנה החולפת הכוונה; רז שכניק על הגסטרונומיה של הפסקול הלאומי: ניתוח השאריות שהשאיר שלמה בצלחת בארוחות הצהריים במהלך השנה; רז שכניק נשלח לשכב על סף דלתו של שלמה ארצי במשך שנה שלמה כשהוא מחופש לשטיח - אלו רשמיו. יש לי עוד כמה רעיונות, אבל כל זה כמובן רק אם מישהו לא יקשיב סוף סוף לרוגל ויבטל את החגים.