"ביום הכיפורים, כולם מצטערים" היא שורת הפתיחה של שיר ילדים ותיק, כמדומני של לוין קיפניס, שזכור לי מהילדות. ובכן, מקריאה בעיתוני ערב יום הכיפורים, ניתן לקבוע כי לא כולם מצטערים על אף שיש סיבות טובות לכך. תוגתו של כותב סקירת העיתונות ניבטת ונובטת אליו הבוקר מבין דפי העיתון.

מעבר לעגמומיות התבניתית הרגילה שמביא איתו יום הכיפורים, גם מהתכנים הספציפיים ליום הזה קשה לרוות נחת. תמהיל של מוות, סבל, דם, יזע ודמעות הנמהל בריחות לא נעימים הנובעים מאמירות בוטות ומיותרות של מרואיינים בולטים. המסקנה הבולטת מהמקבץ המדכא הזה, היא שכולנו נמות בסופו של דבר, השאלה היא רק כיצד וכמה סבל יצטבר עד אז בתרמיל החיים שלנו.

את התשובה לשאלה אחרונה זו, יתכן שמספק עיתון "הארץ". "מה הורג אותנו?" שואל עידו אפרתי בכותרת המשנית בעמוד הראשי של העיתון, מעט מעל הקפל, ונותן את התשובות כבר בעמוד 3 של העיתון, כשהוא פורס את סיבות המוות המובילות של הישראלים ב-15 השנים האחרונות.

אפרתי מסביר בעזרת נתוני משרד הבריאות (דו"ח שחתומות עליו נחמה גולדברגר, מרים אבורבה וציונה חקלאי מאגף המידע במשרד), כי בישראל מתים פחות מסרטן, ממחלות לב ומסוכרת, אך התארכות תוחלת החיים הביאה איתה גם גורמי תמותה חדשים ועולים – כמו דמנציה ואלח דם (תגובה לזיהום חמור).

חוכמתי האדירה שאין שניה לה

אחד מאלה שאינם מצטערים הוא הנשיא טראמפ שהורה להסיג את הכוחות האמריקאים מצפון סוריה, שם גובר החשש מפעולות קיצוניות מצד טורקיה כלפי הכוחות הכורדיים השוהים שם, שלא התאפשרו כל עוד שהו האמריקאים באיזור. ב"הארץ" מדווחים כי ארה"ב לא עדכנה את ישראל בנסיגת הכוחות ומגדירים את המהלך האמריקאי "נטישה". הדיווח מזכיר את הודעת הבית הלבן לפיה ניתן לטורקיה אור ירוק לפעול צבאית באיזור אך תוך לקיחת אחריות על המלחמה נגד כוחות דאע"ש באיזור, מלחמה שהכורדים הובילו בשנים האחרונות.

גם ב"ידיעות אחרונות" מוצג הסיפור באמצעות הכותרת החד-משמעית בעמוד הראשון: "הנטישה האמריקאית". בעמוד השני מועצמת הדרמה כשהיא זוכה לכותרת "אווירת מלחמה". שמעון שיפר קובע בטורו כי לא מדובר רק בבגידה בכורדים אלא גם בישראל (כי מתברר שטראמפ הוא "אימפולסיבי"). בן-דרור ימיני מוצא בהתפתחויות האיזוריות דווקא עדות לפיכחונו של מנהיג אחר, נתניהו, משום ש("ייתכן") שהן מוכיחות את "מצב החירום" שראש הממשלה מזהיר מפניו (מאז הבין שלא ינצח ניצחון מוחץ בבחירות), ומסכם: "אנחנו זקוקים לממשלת אחדות גם ללא ההתפתחויות האחרונות. עכשיו יש עוד סיבה". הנה מאמר ב"ידיעות אחרונות" (עוד מאמר) שנתניהו היה חותם עליו.

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

הדהוד למסרים העולים מ"הארץ" ו"ידיעות אחרונות", על נשיא אימפולסיבי ונוטש, אפשר למצוא, בהיזון חוזר, בציוץ המגלומני של הנשיא עצמו ("As I have stated strongly before, and just to reiterate, if Turkey does anything that I, in my great and unmatched wisdom, consider to be off limits, I will totally destroy and obliterate the Economy of Turkey (I’ve done before!). They must, with Europe and others, watch over…"), אך ב"ישראל היום" בוחרים דווקא לספק צילום מסך, אמנם, בכל זאת, במעמקי עמוד 23.

שם במעמקים ממוסגר הסיפור כאקט מנהיגותי נוסף של הנשיא "ששוב שינה סדרי עולם". בהמשך מוצגת שם התפנית מול הכורדים במילים השמורות לפרוייקטים גדולים בתחום התשתית "בכך סלל הנשיא האמריקאי את הדרך למתקפה טורקית מאסיבית נגד הכוחות הכורדיים שבגבול סוריה, אותם כוחות שסייעו לארה"ב במלחמתה נגד דאע"ש".

למעשה – מבחינת התוכן העובדתי אין כלל מרחק בין מה שמוצג ב"ישראל היום" לבין הדיווח בעיתונים האחרים, אלא שהמסגור והמיצוב - הפוכים. מה שאצל העיתונים שאינם אוהדים את טראמפ ממוסגר כמהלך שלילי ומטופש (נטישת בעלי הברית הכורדים) ב"ישראל היום" הוא מהלך מנהיגותי ונבון. ובקיצור, כבר לא צריך עובדות אלטרנטיביות, משום שהעובדות פחות חשובות מהאופן שבו מספרים אותן.

סליחה ומחילה

אם לשפוט על פי הכותרות הראשיות, העיתון הממלכתי ביותר היום הוא "ישראל היום". מי שנחשב להיות העיתון הנפוץ במדינה, מאמץ מעל מרפסתו הראשית את אחד הנרטיבים הקבועים של ימי כיפורים בעיתונות הישראלית, יחד עם קריצה לימים נוכחיים. "מבקשים סליחה, וסולחים" קוראת הכותרת – כאילו היתה סיסמת קמפיין של מישהו.

אגב שלל סיפורים אישיים המובלטים ב"פרויקט מיוחד" הנפתח כבר בעמוד 2, מצהירים בכותרת המשנה "בישראל היום": "רגע לפני יום הכיפורים: פותחים דף חדש". נותר רק לשער מי הם שאר מבקשי הסליחה הרלוונטיים לנרטיב הזה המוטבע בכותרת הראשית על רקע אירועי ודיווחי הימים האחרונים. האם מקרי הדבר שבעיתון שנודע כעיתונו של ראש הממשלה, שמסכת השימוע שלו אך נסתיימה אתמול, מהדהד המסר של בקשות סליחה המובילות לכפרה?

גם אם לא אומרים זאת היום במפורש מעל דפי העיתון, ודאי יימצאו במערכת "ישראל היום" מי שיאשרו את המסר – שחררו את נתניהו, הזמן הוא לחשבון נפש - כולנו היינו לא בסדר בסיפור הזה, בואו נתקדם.

תפילת סליחות בכותל המערבי, 8.10.2019 (צילום: יונתן זינדל)

תפילת סליחות בכותל המערבי, 8.10.2019 (צילום: יונתן זינדל)

ב"ידיעות אחרונות" ניתן אולי למצוא פרשנות לאומית אחרת לקוראים עם הקפה או בקווי כף היד של הכותרות הראשיות. "בין אדם למקום". כותרת המשנה מזהירה מפני מזג אוויר חם מהרגיל שלא יסייע למתענים ולצמים. בטור המוביל של חן ארצי-סרור מספרת הכותבת על הפיוט "שמע קולי" מתוך תפילת "כל נדרי". גם אם לא במפורש, ניתן לקחת גם את הטקסט הזה למחוזות האקטואליים של הימים האחרונים אגב שימועי נתניהו אל מול כותל משרד המשפטים. "איזו בקשה יפה זו לפתוח איתה את התפילה, בקשה לקשב", כותבת ארצי סרור.

נותר רק לחכות ולראות (רגע לפני תחילת השנה הלועזית החדשה, בחודש דצמבר, על פי הערכות), אם קירות החדר שהשמיעו בתוכו פרקליטי נתניהו את הסבריהם הופכים לכותל של סליחות או לקירות אטומים. המסר הזה יכול להתאים גם לאחרים, מקורבים יותר לעיתון, שגם הם נשמעו לאחרונה בין קירותיו של משרד המשפטים.

אלא שככל שחשבתם שהמסר של "ידיעות אחרונות" שונה מזה של "ישראל היום", הרי שצפויה לכם הפתעה מהדהדת בעמוד 3. אמנם לא בכותרת הראשית אך באותיות קידוש לבנה מופיעה בראש אותו עמוד הכותרת "סליחה ומחילה" כשהיא מלווה במסר שגם המוציא לאור של העיתון הנחשד בפלילים לצידו של נתניהו היה חותם עליו ודאי. "מניחים בצד את המחלוקות והריבים, מתמסרים לחשבון הנפש, לצום ולשקט".

בשיפולי אותו עמוד מזכיר לנו ראש אמ"ן תמיר הימן בדברים שלו לקציני אגף המודיעין החדשים המובאים בעיתון שני לקחים ממלחמת יום הכיפורים. הראשון קשור בחופש הבעת הדעה ותרבות הדיון הפתוחה והשני הוא בחשיבותה של הצניעות. דומה כי אותם לקחים היו יכולים להיות משובצים במאמר דעה של אחד מהפרשנים אודות מהלכים נוגדי דמוקרטיה שראינו כאן בשנים האחרונות מצד שלטונו של נתניהו ולאו דווקא מפי אחת הדמויות הבכירות בצבא שהוא שר הביטחון המופקד עליו.

המסר המפייס של החברה האזרחית מושם הפעם בפיו של דני אדינו אבבה, שכותב באותו עמוד "מוטב שנעשה חשבון נפש עמוק, איש-איש בקהילתו, בארגונו ובעיקר עם עצמו, על השנה המפרידה בין צבעים, אמונות וקהילות שהיתה לנו. עלינו ללמוד לקח מוסרי מהסיפור של השוטרת אמבר גייגר שרצחה צעיר שחור בארה"ב וביקשה את סליחת המשפחה. אחרי גזר הדין ששלח אותה למאסר, אמר אחיו הצעיר של הנרצח שהוא סולח לה ואף ביקש מבית המשפט רשות לחבק אותה. הם התחבקו, בדמעות, במשך דקה ארוכה".

בהמשך הטור מציע אבבה לנתניהו שעדיף שיפרסם אמירת סליחה "על שלא עשה מאום למנוע עוד שנאה, פילוג וסכסוך בין כולנו, ולהיפך". להיפך – כאן טועה אבבה. נתניהו עשה ועוד איך. עיקר המסרים שהעביר כאן לפחות עד לתום הבחירות האחרונות – באו לעודד ולהרבות שינאה, פילוג וסכסוך. להציג את נתניהו כחסר מעש ופאסיבי בהקשר הזה, הוא עניין הראוי לבקשת סליחה בפני עצמו.

ב"הארץ", לעומת זאת נוטשים את הנרטיב הפופולרי כל כך של ימי כיפורים עמוסי שמאלץ ומתמקדים בתמהיל מדכדך של אקטואליה והיסטוריה מחדלית.

ב"מעריב" נכבשת הכותרת הראשית בציטוט מתוך הראיון של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לבן כספית במוסף יום כיפור של העיתון (הרחבה בהמשך). "לא אתפלא אם נתניהו ואנשיו מפעילים חוקרים פרטיים נגדי", אומר שם ליברמן. נוכח השימוש שנעשה בעבר בחוקרים פרטיים במערכת הפוליטית, ספק אם יש משהו מרעיש או חדשני בכותרת כזו ובכל זאת בחרו בה ב"מעריב" ככותרת ראשית.

לצד ליברמן ניתן למצוא על שער "מעריב" את חלון הראווה הרגיל של מוסף יום הכיפורים על שלל סיפוריו, יחד עם הפניה לפרסום של משרד הביטחון שהביא פרוטוקולים נוספים מתחילת מלחמת יום הכיפורים "הערבים יעוטו עלינו מכל הצדדים", נכתב בכותרת ואי אפשר כמעט שלא להיזכר בהתבטאויות אחרות על ערבים שנעים בכמויות אל הקלפי, של ראש ממשלה בתקופות מאוחרות יותר, כרפרנס אפשרי להצהרות על חורבן הבית והתקפות על ישראל והישראליות.

מעולם המשפט

ידיעות שונות מתייחסות לסיכום הרשמים מארבעת ימי השימוע שנערכו לראש הממשלה נתניהו בפרשות השונות שבהן הוא חשוד. תחת הכותרת "לא היו הפתעות גדולות בטיעוני פרקליטי נתניהו" מצטטים ב"מעריב" "גורמים בפרקליטות" שמעריכים כי לא יהיה צורך בהשלמות חקירה וכי היועמ"ש צפוי לקבל החלטה עד סוף השנה (הנימוק הרשמי שניתן לעיתוי הזה הוא מועד פרישתו של פרקליט המדינה, שי ניצן). מנגד מובאות הערכות לפיהן לפרקליט המדינה החדש יהיה קל יותר לבחון את חומרי החקירה והראיות בתיקים השונים.

ב"ידיעות אחרונות" קובעת טובה צימוקי כי הכדור עובר למנדלבליט שיכנס לאחר סוכות את הצוות שבראשותו כדי לדון בנימוקים שעלו בשימוע. "מקורות משפטיים" שמעריכים ש"ליבת תיק השוחד בתיק 4000 (בזק-וואלה) לא נשחקה במהלך השימוע" ולא הוצגו ראיות דרמטיות, אלא הסברים ונרטיבים אלטרנטיביים לעדויות והראיות הקיימות בתיק. הידיעה מרחיבה על טענות שונות שהועלו משני הצדדים גם בתיק המתנות (תיק 1000). משום מה אין כל איזכור בידיעה לשום עניין הקשור לפרשת תיק 2000 שבה נחשד גם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס. מוזר.

שר המשפטים אמיר אוחנה על גג בניין משרד המשפטים, בעת השימוע בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, 7.10.2019 (צילום: פלאש 90)

שר המשפטים אמיר אוחנה על גג בניין משרד המשפטים, בעת השימוע בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, 7.10.2019 (צילום: פלאש 90)

גם ב"הארץ" מדווחים על סיום השימוע ועל העובדה כי לא נוספו ימים נוספים מעבר ליומיים שכבר נוספו לו בתחילת הדרך והקימו את סערת חופשתה של ליאת בן-ארי, הפרקליטה הבכירה המלווה את התיק. בדיווח כאן דווקא מוזכרת כל סדרת המספרים (1000, 2000 והמספר הנוסף 4000) ושוב מופיעים בו הערכות אותם גורמים שנכחו בימי הדיונים הראשונים (רמז לזהות של פרקליט או פרקליטה מסוימים) שטענו כי הסנגורים לא הציגו ראיות חדשות אלא הסברים חלופיים.

ב"ישראל היום" מובאת בכותרת המשנה כמצופה עמדת צוות ההגנה של נתניהו. "הראינו שמה שכתוב בכתב החשדות נפל במבחן העובדתי". גם פרקליטו של נתניהו עמית חדד מצוטט שם באופן פרטני: "התמודדנו עם כל הטענות". ההבדל המעניין טמון בהערכות שמובאות בדיווח הזה מצד משרד המשפטים. הכתב יאיר אלטמן מספר כי "לפי הערכות במשרד המשפטים, הטיעונים שהובאו היו ממוקדים ונוגעים לליבת החשדות, ולכן לדבר עשויה להיות השפעה עד כדי בחינה מחודשת של חלקים בתיקים". מבולבלים? גם אנחנו. מופתעים? מעט פחות.

אגב – סערת חופשתה של בן-ארי הצליחה למלא עמוד שלם ב"גלובס", המביא בעמודי הדעות שלו שני מאמרים, האחד שהוכתר בכותרת בעד יציאתה של בן-ארי לחופשה של ידידי עו"ד שחר בן-מאיר (אך עיקרו היה ביקורת על עצם העיסוק בעניין שהוא עיסוק גרוטסקי על גבול הביזארי) והשני, נגד, של עו"ד שמחה רוטמן, היועמ"ש של התנועה לדמוקרטיה ומשילות. עדות נפח זאת מדגימה לפעמים את עיסוק היתר של העיתונות בסוגיות שהן משניות ושוליות לעניין עצמו. טעות או לא, נמנעת או בלתי נמנעת, לא חופשתה של הפרקליטה בן-ארי היא העומדת במרכז פרשיות נתניהו ולא היא זו שאמורה להכריע אם הכל צודק או פסול, מושחת או ראוי. תורת הספין שוב מוסיפה פרק קטן בשולי דברי הימים של העיתונות הישראלית.

נתניהו נגד רבן ולהיפך

ב"הארץ" (עם הפניה מהעמוד הראשון), מדווחים נטעאל בנדל ואהרון רבינוביץ על מה שהתרחש בדיון שנערך בתביעתה של שירה רבן, עובדת לשעבר במעון ראש הממשלה, נגד משרד ראש הממשלה ושרה נתניהו. הידיעה וכותרתה מדגישות את הביקורת שהעביר השופט על כך שנתניהו לא התייצבה לדיון חקירות שנקבע בתיק, על אף שהוראה שיפוטית כזו היתה קיימת והשופט אף הזהיר כי התייצבות עלולה להביא למחיקת התצהיר שהגישה. על פי המדווח, יוסי כהן, פרקליטה של נתניהו (שתמונתו בפנים שוחקות ומשועשעות משובצת לצד הידיעה), טען כי לא חשב שיהיה זמן לחקור את הגברת נתניהו נוכח שורת העדים שהיתה אמורה להעיד באותו יום. השופט כינה הסבר זה "דברים מקוממים".

עניין מתמיה (שכבר כתבתי עליו בעבר) השזור לאורכן של כל הידיעות המדווחות היום על אותו דיון, הוא שבניגוד לנוהל הרגיל בדיווח מדיונים משפטיים, לפיו דברי נציגי הצדדים בדיון מספקים ולא נדרשת תגובה נוספת עליהם, מובאת גם תגובתה הישירה של נתניהו להתרחשויות, המפנה אצבע מאשימה כלפי עורך דינה. "הארץ" מציינים שהיא נמסרה בידי דובר ראש הממשלה (עניין תמוה בפני עצמו): "בשיחותיה אמש והבוקר עם עו"ד כהן נאמר לה במפורש שהיא לא צריכה לבוא לדיון היום ושעליה להתייצב רק לדיון הבא". אין לשלול את הגרסה הזאת, שכן גם פרקליטים יכולים לטעות ולהטעות. עם זאת, גם במקרים של טעות פרקליט, האחריות היא על בעל הדין – כפי שמורה המשפט בעניינים פרוצדורליים מגוונים.

עו"ד יוסי כהן, בבית הדין-האזורי לעבודה בירושלים, 7.10.2019 (צילום: פלאש 90)

עו"ד יוסי כהן, בבית הדין-האזורי לעבודה בירושלים, 7.10.2019 (צילום: פלאש 90)

גם "בישראל היום" מדווחים על מאורעות אמש. ידיעה מינימליסטית של יאיר אלטמן הדחוקה אל שולי השמאל של עמוד 15 של העיתון, תחת הכותרת "שרה נתניהו לא התייצבה לדיון בתביעה נגד עובדת המעון לשעבר". האמת כמובן הפוכה, שהרי התביעה אינה של שרה נתניהו והיא אינה מכוונת כלפי שירה רבן (ששמה אינו נזכר בכותרת, משום שרק אנשים חשובים ובעלי משמעות נזכרים בכותרות), אלא להיפך.

הידיעה עצמה אינפורמטיבית, ומובאת בה גם ביקורת של השופט על נתניהו והערתו בדבר השלכות אפשריות של חיוב בהוצאות בשל מחדל דיוני זה. גם כאן הובאה תגובתה של נתניהו באמצע הידיעה, ולפי הדיווח, עו"ד כהן התיישר עם המסר שהועבר בתגובה כשאמר לשופט "אני מתנצל, לא הכנתי אותה למתן העדות ביום הזה". הנה כי כן, שוב – מבקשים סליחה, וסולחים.

"מעריב" גם הוא מדגיש הביקורת השיפוטית על היעדרותה של נתניהו, בדומה לכותרת שנבחרה ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, בחרו בכותרת אנמית וסולידית "שרה נתניהו נעדרה מן הדיון". הידיעה הקצרה של יעל פרידסון מביאה בעיקר מדברי השופט אברהמי. גם בידיעה זו מזדנבת בסופה תגובתה של שרה נתניהו המפנה את חץ האשמה אל מי שאמור לשמש כמגינה – עו"ד יוסי כהן.

על בהמות וחיות אחרות

מי מבין תושבי הוד השרון, עירו של אחד הבולטים שבכותבי "מעריב", בן כספית, (גילוי נאות: מי שייצגתי בהליך משפטי נגד עיריית ירושלים ושרה נתניהו) שיבקש לקרוא את העיתון היום ואינו מנוי עליו, יצטרך לכתת ולשרך את רגליו בין מכולות ובתי קיוסקים עד שימצא את מבוקשו בתחנה השלישית או הרביעית. זו עדות מייצגת לתפוצתו המדולדלת של העיתון בשנים האחרונות.

כמו אצל אחרים שהם קטנים בטבע, הפיתרון של "מעריב" הוא להצטבע באמירות מלחמתיות בוטות, ואם אפשר מפיו של שר ביטחון לשעבר, מה טוב. המחיר המודפס על גבי "מעריב" היום הוא אמנם חמישה שקלים כולל מע"מ, אך בפועל ישלם הרוכש לקיוסקאי 16 שקל. מה גרם להוזלה הזאת שנותרה רק "על הנייר"? אולי שלל אמירות זולות שמנפק הראיון שערך כספית עם שר הביטחון לשעבר ומצביא המערכת הפוליטית דהיום, אביגדור ליברמן, במוסף יום הכיפורים של העיתון.

אביגדור ליברמן, 22.9.2019 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

הראיון הזה שיוחצ"ן ואוזכר לעייפה כבר מאתמול, הוא מנת התופינים הריקה שהביא איתו הפעם "מעריב" לעולם. כבר מאתמול הדהדו אמירותיו של ליברמן כלפי מירי רגב ("בהמה"), ישראל כץ, מיודעו מימי אגודת הסטודנטים בירושלים ("שקרן") ואריה דרעי ("בוגד"). אך מעבר לשפה בוטה וציטוטים דטרמיניסטיים המטפסים עד לכותרת הראיון ("שילכו קיבינימט"), המכוונים למי שיציע לו רוטציה כראש ממשלה, לא מגלה לנו הראיון הזה דברים חדשים על ליברמן - בניגוד להבטחות הראשוניות ("כפי שלא שמעתם אותו מעולם").

למעשה, הראיון הזה הוא עוד אריח מסדרת "המרואיין בנעלי בית", או הומאז' לאיש השעה הפוליטי, בלי להתעכב אולי על נקודות שהיו יכולות להיות נוחות פחות לליברמן (הרשעתו בתקיפת ילד, פרשיותיו הפליליות השונות ועדויות על התנהלות מושחתת, פרשת ישראל ביתנו על שלל מורשעיה והתנהלויות מוצלחות פחות שלו בשדה הפוליטי בשנים האחרונות).

ליברמן הוא איש של אלף פנים. משפט המפתח שלו על כך שהחיים הם "גן עדן" והחיוך הממזרי בזווית הפה, משאירים את הצופה דרוך לגבי השפנים שהוא עתיד לשלוף מהכיס. אלא שדומה שבסופו של יום, השפנים מתחלפים בחיות משק והקורא או הצופה מגלים שהחמור הוא הם עצמם. הנונשלנטיות הצינית של ליברמן היא אמנם מופע שקשה להישאר אדיש אליו והוא אפילו גורר חיבה לדמות הליברמנית, אך גם צריך לזכור את סיפור המסגרת. ליברמן, שסרטה המעניין של נורית קידר אודותיו ("ליבר-מן") שוחרר לאחרונה (והוא מוצלח יותר מיצירות דוקומנטריות שנעשו לאחרונה גם כן על שמיר או דב חנין למשל), הוא אחת הדמויות העקלקלות והפתלתלות של הפוליטיקה הישראלית בכל מובן שהוא.

באשר למוצר העיתונאי, ראיונות בהם מספק המרואיין פנינים השקולות לנאצות וקללות של בכירים במערכת הפוליטית או בהנהגת המדינה תמיד היו מוצר שמיהרו להפוך אותו לכותרת ראשית, גם אם בשאר הדברים אין כל חדשה מסעירה. כך גם כאן – את הדברים שאומר ליברמן לכספית, שמענו מפיו לא פעם ואלו המסרים הממוחזרים על ידו ועל ידי חברי מפלגתו המופיעים בשמו בתקשורת. אמירות כאלה שהן ספקטקל קללות וגיחי גיחי אינן מלמדות דווקא על היותו של המוצר העיתונאי מוצדק  אלא מהוות מופע בידור זול וקצר טווח שמה שזוכרים ממנו הן אותם נאצות. ממילא למדנו שבעיני המעורבים בעניין, המקללים והמקוללים, ניתן להתעלם מהקללות וההכפשות ביום שאחרי ולפתוח דף חדש, בזכותם של ניתוחים להארכת פתיל או בצל הצורך שבגיבוש ממשלות רחבות ומצוקות משפטיות אישיות.

צרכנות אקטואלית

גליון "ממון כיפור" של "ידיעות אחרונות", מוקדש כולו לפרויקט סביבתי-אקלימי, אולי ברוח החדשה המתגנבת לעיתוני הכלכלה בתקופה האחרונה (ב"גלובס" עלה לאחרונה מינון ידיעות הסביבה והאקלים באקט מופגן והצהרתי). ראוי לשבח העיסוק האינטנסיבי בנושאי אקלים וסביבה והמשברים הנוגעים להם, גם בהיבטים כלכליים. אפילו בכיר הכותבים הכלכליים ב"ידיעות", סבר פלוצקר, נרתם הפעם למאמץ ההסברתי בקשר למשבר האקלימי. כותרת המוסף "סליחה", ראוי שתורחב על ידי קברניטי העיתון גם להתייחסות לחטאיו הכלכליים במהלך ימות השנה ולא רק לקראת יום הכיפורים ובהקשרים שנוגעים יותר למשבר האקלימי בעיתונות שתסמיניה, תוכן שיווקי ופרסום סמוי, עיתונאות של חיסול חשבונות וכלי שרת בידי המו"ל, הודגמו על ידי "ידיעות אחרונות" לא פעם על פני תקופת שנים ארוכה.

"ערב יום הכיפורים: מחיר שיפוץ מצבה עלול להגיע ל 10,000 שקל", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום" (עמ' 24). בהמשכה מובא מחירון מפורט יותר.

סימניה

במוסף "תרבות וספרות של "הארץ", מביאים את הסיפור "גולדנברג" מאת יונתן אנגלנדר על דודו טופז. אנגלנדר כותב שם שאת דברי ההספד היפים ביותר ששמע על דודו טופז, השמיעה אמו שלו – שנים לפני שטופז נקבר באדמה. כשישבו מול המסך ביום ראשון בשעה שבו היה אמור טופז להופיע ואנגלנדר הסביר לאמו שלא יופיע עוד. "מה, אין יותר דודו?" הספידה האם.

במוסף החג של "ידיעות אחרונות" ניתן למצוא קולקציה ספרותית שכוללת את עמוס עוז, אשכול נבו, נורית גרץ, אסף גברון, חיים באר, עדי קיסר, אלחנן ניר ומוחמד עלי טאהא, במחווה לרגל 40 שנים לספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל".

במוסף יום הכיפורים של "דה מרקר" כותבת רפאלה גויכמן על אפליקציות שנולדו כהבטחה גדולה, המשיכו בגיוס משאבים נרחב, יצרו התלהבות סוחפת לרגע או שניים, אך נעלמו ולא שרדו את הג'ונגל הדיגיטלי האכזר.

ב"גלריה" מוקדש ראיון השער לשיחה נרחבת עם הבמאי והיוצר הטלוויזיוני חגי לוי. לוי מתייחס שם לתגובות שעוררה הסדרה שיצר "הנערים", שנתניהו קרא להחרים אותה ואת "קשת" שהפיקה אותה, וקובע כי "נתניהו זה הדבר הכי טוב שקרה לסדרה הזאת".

ליגה נמוכה

במדור המכתבים של "הארץ" נדפס מכתבה של איילה ריבלין בת ה-12 מירושלים. ריבלין מלינה על הדרת הסיקור של ליגות הכדורגל הנמוכות ממדור הספורט של העיתון. "מדי יום מתפרסמות במוסף הספורט שבסוף העיתון כתבות ספורט רבות, בהן גם כתבות על הכדורגל הישראלי. אבל אין כמעט, אם בכלל, כתבות על הליגות שמתחת לליגת העל. למה?", שואלת ריבלין. "הרי הכדורגל הוא של כולם – לא משנה באיזו ליגה. אם תמצאו, תראו שיש המון דברים, משחקים מרתקים וסיפורים ששווה להתייחס אליהם. מלבד זאת, בליגת העל יש 14 קבוצות בסך הכל, בליגות שמתחת לליגת העל יש מעל 50 קבוצות, שלא מקבלות התייחסות במדור. כתבות על הליגות הנמוכות יותר, ועל הקבוצות המשחקות בהן, לא יעניינו רק את אוהדי הקבוצה ושאר אוהדי הקבוצות בליגה שלה, אלא גם את אוהדי קבוצות בליגות הסמוכות לליגה של הקבוצה. לפעמים בכדורגל, לקבוצה דווקא עושה טוב לרדת ליגה. 'הארץ', תלמדו".

איילה יקרה, אכן יש לפעמים סיפורים מעניינים וחשובים המגיעים מן הליגות הנמוכות, וניתן לספר אותם באופן מעניין ואנושי כפי שראינו רק לאחרונה בסדרה ששודרה ב"כאן", "ליגה ג'", אבל במציאות היום יום העיתונאית, שנעה בין חשוב למעניין – קחי מילה של כתב ספורט לשעבר שסיקר משחקים של קבוצות בליגות הנמוכות: בדרך כלל, מדובר בשגרה שכפי שנוהג רון קופמן להגיד "מוציאה שם רע לחלטורה" ואינה מצדיקה סיקור הדוק מיוחד. דעיכת הסיקור בליגות הנמוכות אגב, מקבילה גם לדעיכת העיתונות המקומית שדיווחה עליה לא מעט.

מודעות ועוד

מודעה קטנה הנדפסת ב"גלובס" מבשרת על הגשת בקשת פירוק מטעם רשות התאגידים ורשם העמותות נגד העמותה המפעילה את תיאטרון אל מידאן בחיפה. זהו ככל הנראה אקורד הסיום של הפרשה שהעלתה את התיאטרון למודעות ציבורית, לאחר שלילת התמיכות שהוענקו לו על ידי משרד התרבות, בהוראת השרה מירי רגב. לאחרונה החליט בית המשפט העליון שלא להתערב בהחלטה וכעת יחדל ככל הנראה התיאטרון מלהתקיים גם בעקבות יוזמת הפירוק של רשות התאגידים.

בעמוד 35 ב"ישראל היום" (וגם בעמוד 12 של מוסף יום הכיפורים של "דה מרקר") מתפרסמת מודעה גדולה המבשרת על ועדת איתור לתפקיד היועץ/ת המשפטי/ת למבקר המדינה אחרי שפרופ' יורם רבין עזב לאחרונה את התפקיד. תנאי הכשירות הם של מי שכשיר להתמנות כשופט מחוזי. חברי ועדת האיתור הם השופט (בדימוס) צבי זילברטל, אייל גברי, דלית שטאובר, פרופ' דודי שוורץ ומנכ"ל משרד המבקר, מר ישי וקנין שמונה גם הוא לאחרונה.

טעות, טועים, טעינו

מי שיחפש את התשובות לשאלות הטריוויה, לתשחצים ולחידות הפירמידה המתפרסמים היום במוסף יום הכיפורים של "ישראל היום", אולי יתבלבל נוכח ההפניה לעמוד "00". התשובות נמצאות דווקא בעמוד 63, בסוף המוסף. לא נורא – יבקשו סליחה, ונסלח.