דרישתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקיים בשידור חי את השימוע בתיקיו הפליליים עוררה, כצפוי, דיון ער בתקשורת וברשתות החברתיות. האם מדובר בדרישה לגיטימית המעלה על נס את ערכי השקיפות ופומביות המשפט, או שמא מדובר בספין שנועד רק להכתים את מערכת המשפט, שתיאלץ לדחות בקשה חלולה ונטולת תוכן של ממש?
תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה לשאלה הגיעה עוד באותו יום, כשאכן סירב לדרישה מכל וכל וציין שמדובר בגימיק לצורכי תקשורת. אך בואו נתייחס לרגע לבקשתו של נתניהו לקיים שימוע פומבי במנותק ממניעיה או מרצינותה האפשרית בעיני מי שהציע אותה. ככלות הכל, שאלת צילום ושידור הליכים משפטיים בישראל אינה חדשה כלל וכלל.
זכורים לנו בוודאי השידורים ממשפט אייכמן, משפט דמיאניוק, ואף שידור הכרעת הדין ממשפט דרעי (שספגה ביקורת כ"אירוע מדיה של נידוי והשפלה"). כבר לפני יותר מעשור, בשנת 2004, דנה המערכת עצמה בשאלת ההליך המשפטי המצולם והמשודר "בשידור חי". דו"ח שהגישה הוועדה לבחינת הפתיחה של בתי-המשפט בישראל לתקשורת אלקטרונית (ועדת ביניש) פרש בהרחבה טיעונים ושיקולים בעד ונגד מתן האפשרות לסיקור דיוני בתי-המשפט באמצעים אלקטרוניים. לפני כשלוש שנים נסקרו הדברים גם במסמך מדיניות של המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אין צורך להכביר מלים על יסודיות ערך הפומביות במשפט. די בכך שנזכיר כי עובדת קיום דיוניו של בית-המשפט בפומבי עוגנה בחוק יסוד: השפיטה, שבו נקבע כי "בית-משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית-המשפט הורה אחרת לפי חוק". ואכן, אולמות המשפט פתוחים לציבור, ועיתונאים מדווחים מהם בדיעבד וגם בשידור חי באמצעות הודעות טקסט. עם זאת, הרחבה משמעותית של מעגל הצופים והנחשפים לתוכן בשידור חי עלולה לעורר אתגרים חדשים.
בשורת מסקנותיה המליצה ועדת ביניש על עריכת ניסוי מדוד ותחום בזמן לשם בחינת אפשרות שינוי המדיניות והרחבת האפשרות לסיקור דיוני בתי-המשפט באמצעים אלקטרוניים. כעשור חלף מאז פרסום המסקנות, עד שבשנת 2014 נערך פיילוט של שידור אודיו ישיר של דיון בבית-המשפט העליון. כלי תקשורת שהיו מעוניינים בכך יכלו להתחבר לשידור מהאולם שבו התקיים דיון בתיק דנ"פ 404/13, שנשמע בפני הרכב של שבעה שופטים.
בהודעת דוברות מערכת בתי-המשפט צוין כי הפיילוט עבר בהצלחה. מאוחר יותר באותה שנה הועבר שידור ישיר ונסיוני נוסף מדיון בית-המשפט העליון בבג"ץ 9134/12. גם השידור הזה עבר ככל הנראה בהצלחה – אך מאז לא היו נסיונות שידור נוספים.
בקשות לשידור דיונים שבאו בשנים שאחר-כך, כמו למשל ממשפטו של אהוד אולמרט, ממשפטו של נוחי דנקנר ומדיוני בג"ץ בעניין פיצול תאגיד השידור הציבורי, לא זכו לאישור בית-המשפט ונדחו (גילוי נאות: הבקשות בעניין דנקנר והתאגיד הוגשו על-ידי עמותת הצלחה, באמצעות הח"מ). כיום פועל צוות בראשות השופט חנן מלצר, מי שהיה טרם מינויו היועץ המשפטי של חברת החדשות הישראלית (כיום חדשות 12), שאמור להגיש המלצות בקשר ליישום דו"ח ביניש. עד שאלו יוגשו לא נראה כי נוכל לראות או לשמוע שידורים מתוך דיונים משפטיים כעניין שגרתי ונפוץ.
ללא עדים
אלא שגם הפיילוט שנערך להשקפה של הדיון המשפטי נערך בבית-המשפט העליון דווקא, וזאת משום שבכל הנוגע לסיקור ערכאות דיוניות השומעות עדים היתה ועדת ביניש נכונה פחות לאפשר סיקור באמצעים אלקטרוניים, זאת בשל החשש מהשפעת סיקור זה על העדים ונכונותם להעיד, חשש לתיאום עדויות ולשיבוש מהלכי משפט.
"אשר להליכי משפט המתקיימים בפני ערכאות דיוניות הבוחנות ראיות ושומעות עדים, הרי החששות מפני סיקורם האלקטרוני רבים", נכתב במסקנות הוועדה. "קיים חשש כי העדים יהיו מוטרדים מכך שעדותם תשודר לציבור. עקב כך הם עלולים להירתע ממסירת עדות בבית-המשפט. זאת ועוד, קיים חשש כי מצלמות הטלוויזיה יגרמו לעדים לשנות מהתנהגותם על דוכן העדים ואף לשנות מתוכן עדותם. בכל אלה יהיה כדי להקשות על גילוי האמת, תוך פגיעה משמעותית בטוהר ההליך השיפוטי ובזכות להליך הוגן.
"נוכח מכלול החששות האמורים, מרביתם המכריעה של האישים שהופיעו בפני הוועדה הביעו התנגדות לסיקור אלקטרוני של הליכי משפט בערכאות דיוניות השומעות עדים. הדוברים היחידים שצידדו בכך היו השופטים האמריקאים ריכטל וגרטנר, שהתנסו בכך בבתי-משפט מדינתיים בארצות-הברית.
"עם זאת, נוכח העובדה שהשופטים והתובעים במדינות ארצות-הברית נבחרים על-ידי הציבור הרחב, ספק אם ההסדר החל שם בנוגע לסיקור אלקטרוני של הליכי משפט שבהם נשמעים עדים מתאים לשיטת המשפט בישראל. עובדה היא כי מדינות רבות ראו לאסור על סיקור אלקטרוני של הליכי משפט בערכאות השומעות עדים נוכח החשש מפני השפעת התקשורת האלקטרונית על התנהגות העדים ועל תוכן עדותם בפני בית-המשפט.
"בהתחשב בכך, המלצת הוועדה היא כי ככלל אין להתיר סיקור אלקטרוני של הליכי משפט בערכאות דיוניות השומעות עדים. במקרים חריגים ויוצאי דופן בעלי עניין ציבורי מיוחד יש לשופטים גם כיום סמכות להתיר סיקור כאמור".
צריך לומר זאת באופן ברור – לצד החשש הגלום בשידור דיונים בערכאות דיוניות ששומעות עדים ניתן למנות גם כמה יתרונות. היות ודברי העדים ושאר המשתתפים בדיון ממילא מועברים לציבור בזמן אמת באמצעי מדיה חדשה, יש לשער כי שידור אודיו רשמי יאפשר למי שרוצה בכך להתוודע לנאמר בהליך גם מבלי לשהות באולם, ובכך יאפשר הפחתת הנוכחים באולם בית-המשפט וניהול שקט ויעיל יותר של הדיון עצמו.
חשוב מכך, שידור כזה יאפשר דיוק מרבי במידע העובר לציבור בזמן אמת, תוך מניעת הצורך בהסתמכות על דיווחים כתובים המועברים בזמן אמת ומועדים לעתים לטעויות או לפרשנות ונמסרים בערוצים שלציבור הרחב קיימת נגישות או היכרות פחותה אליהם ואיתם (טוויטר למשל).
בנוסף, היות שממילא קיים דיווח בזמן אמת על דברי העדים ושאר המשתתפים בדיון על-ידי עיתונאים הנוכחים באולם, הסכנה ששידור אודיו רשמי יביא לפגיעה במהלכו התקין של המשפט מתאיינת כמעט לחלוטין. הטלת מורא על עדים, היחשפותם של עדים לעדויות אחרות או חששות נוספים יכולים הרי לקרות גם באמצעים הקיימים של פרוטוקול פומבי ו/או מעקב אחרי הדיווחים הכתובים בזמן אמת.
בהקשר הזה אפשר להביא את מה שנאמר על-ידי בית-המשפט העליון בפרשת שמעון קופר ב-2013 (ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ ואח' נ' שמעון קופר ואח'), שם בוטל צו מניעה שאסר לשדר כתבה שנערכה על-ידי התוכנית "עובדה" על נאשם שמשפטו תלוי ועומד, בין היתר בשל החשש להשפעה על עדים.
בית-המשפט העליון חזר על המבחן שלפיו יש לבחון את מידת השפעתו של השידור על ההליך הפלילי או על תוצאותיו, וקבע כי נוסחת האיזון החוקתית קובעת שפגיעה בזכות החוקתית לחופש ביטוי בדרך של מניעת פרסום (ובמקרה שלפנינו מניעת השידור), תתאפשר רק אם עלולה להתקיים בהסתברות הקרובה לוודאי פגיעה ממשית באינטרס המוגן – שבמקרה שלנו הוא תקינות ההליך הפלילי. הדברים קיבלו ביטוי גם בכתיבה מחקרית שעסקה במתח שבין עבירת הסוביודיצה לחופש הביטוי.
אכן, גימיק
אלא שכל הטיעונים היפים הללו בזכות שידור חי של דיונים משפטיים כלל אינם רלבנטיים לדרישתו של ראש הממשלה נתניהו. זאת משום שנתניהו הציב את דרישתו ביחס להליך שימוע, ולא ביחס לדיון הוכחות או הקראת פסק דין. בניגוד לדיון במשפט פלילי, הליך השימוע נערך טרם ההחלטה הסופית להגיש כתב אישום והוא אינו חלק מהמשפט. הטיעונים בדבר הקלת העומס באולם או הימנעות מפערי תיווך אינם שייכים כלל ועיקר לשימוע, שכל עניינו הוא דיון מקדמי בין מייצגי החשוד לבין הפרקליטים המלווים את התיק.
מנגד, הטיעונים נגד פומביות רק מתחזקים ככל שמדובר בשימוע. ראשית, לעתים השימוע נערך במקביל לשימועים אחרים המתקיימים בעניינם של חשודים אחרים באותה פרשה. לכן, משקלו של החשש משיבוש ותיאום בכל הנוגע להליך זה גדול יותר. יכולתם של חשודים אחרים ללמוד משידור חי כזה על קו טיעון מפורט ועל ראיות או טענות המוצגות בידי החשוד עלולה להביא לנזק משמעותי יותר להליך הפלילי.
למעשה, הליך פומבי כזה יכול לגרום לנזק גם לחשוד עצמו, ששידור חי יחשוף את כל חומר הראיות שלו טרם הגשת האישום. לחשוד כזה גם יהיה קשה לטעון מאוחר יותר שהעיסוק הציבורי בענייניו המשפטיים גרם לו לעיוות דין ומנע ממנו את האפשרות של קבלת משפט צדק.
תימוכין להיעדר נימוקים משמעותיים המצדדים בעריכה פומבית של שימוע נתנו עורכי-הדין של נתניהו עצמם; מכתבם ליועץ המשפטי לממשלה לא הכיל אף נימוק כזה. עורכי-דין אינם נוטים להפנות בקשות בלי לתמוך אותן בתשתית משפטית ועובדתית מתאימה. העובדה שכך נעשה הדבר הפעם מעידה גם היא כי מלכתחילה לא היתה כוונה אמיתית לממש את הזכות לפומביות השימוע, ומטרתו האמיתית של המכתב היא קבלתו הבלתי נמנעת של מכתב סירוב – שישמש ככלי להמשך המתקפה על מערכת המשפט.
שקיפות סלקטיבית
דרישתו של נתניהו לשקיפות במקרה של השימוע בתיקיו הפליליים יכולה להיתפס כמפתיעה מעצם העלאתה. נתניהו, נאמר בזהירות, חובב שקיפות באופן סלקטיבי ביותר. למעשה, משרד ראש הממשלה תחת כהונתו, גם בכל הנוגע לבקשות שלנתניהו יש נגיעה אישית אליהן, אינו מהמצטיינים בתחום השקיפות וחופש המידע. לא פעם מגיעים סירוביו של נתניהו למסור מידע או פשוט התעלמותו מבקשות חופש מידע לדיון בבתי-המשפט (ואפילו עד לבית-המשפט העליון).
כך למשל ניתן להזכיר את בקשת חופש המידע של רביב דרוקר לקבל פרטים על שיחותיו של נתניהו עם שלדון אדלסון ועורך "ישראל היום" עמוס רגב (שמאז הוחלף). דרוקר צריך היה להגיע עד בית-המשפט העליון כדי שיימסרו לידיו מועדי השיחות שנתניהו פעל להסתיר מן הציבור. במסגרת הדיון הנוסף על פסק הדין הזה, שבמהלכו הגיש גם היועץ המשפטי לממשלה עמדה המצמצמת לכאורה את האפשרות לקבל מידע שיש בו פגיעה בפרטיות – טען גם נתניהו כי מידע כזה צריך שלא להימסר.
זה כאמור לא המקרה היחיד בו נתניהו הסתתר מאחורי סינר החריגים והחסיונות בחוק חופש המידע. בקשות חופש מידע שהוגשו על-ידי עו"ד שחר בן-מאיר ונוגעות גם הן לשיחות של נתניהו עם בכירי "ישראל היום" גם הן תלויות ועומדות בערכאות משפטיות בעקבות סירובו של נתניהו. בעקבות בקשה ועתירה אחרת של בן-מאיר נחשפו פגישותיו של נתניהו עם שאול אלוביץ', בעל השליטה לשעבר בקבוצת יורוקום ובזק ומי שנחשד יחד איתו בעבירות על טוהר המידות ב"תיק 4000" (הכותב ועו"ד בן-מאיר משתפים מעת לעת פעולה בהליכים שונים).
עתירה נוספת שהוגשה מוקדם יותר השנה על-ידי העיתונאית רויטל חובל ועיתון "הארץ", שאליה הצטרפה גם עמותת הצלחה, עוסקת בסירובו המתמשך של נתניהו למסור ולפרסם את יומני הפגישות שלו. נתניהו התבקש למסור את יומניו מאז 2015 ומידע על פגישותיו עם חשודים נוספים בפרשות השונות שבהן הוא חשוד. עתירה זו תלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים.
בנוגע לעתירות חופש מידע אחרות שעסקו בו ובמשפחתו סבר נתניהו כי מדובר בדרישות מוגזמות שאין להיענות להן. בתחילת השנה נדחתה עתירה של התנועה לחופש המידע שעסקה במסירת חשבוניות של הוצאות שונות במעון ראש הממשלה. זאת, בהמשך לעתירה קודמת שהתקבלה ושבעקבותיה נמסרו חשבוניות כאלה.
בקשות אלו מצטרפות לבקשות רבות נוספות שלא נענו או נדחו על-ידי נתניהו ומשרדו – אחד המשרדים הנחושים במיוחד לאורך השנים בכל הנוגע לעיכוב, התעלמות ודחיית בקשות חופש מידע. ערימת הבקשות שהצטברה במשרד, בתוספת חילופי ממונים תכופים, תקופות של היעדר ממונה על חופש מידע וגישה שבבסיסה היעדר שיתוף פעולה של יחידות שונות במשרד ראש הממשלה ושל לשכתו עם תהליך מסירת המידע והנגשתו לציבור היא עדות לעמדתו האמיתית והאותנטית של נתניהו לגבי שקיפות וגילוי בעניינים שיש בהם עניין ציבורי.
לכאורה, יהיו מי שיטענו כי מדובר בעניינים שונים; שקיפות ההליך המשפטי אינה דומה לשקיפות הנדרשת מעובדי ציבור. אלא שלא כך הדבר. בבסיס הטענות לצורך בשימוע פומבי ובבסיס הטענות המחייבות חשיפת פרטים על עבודתו הציבורית של נתניהו עומדים אותם עקרונות. הצורך בקיום בקרה על הליכים ציבוריים, בין אם משפטיים ובין אם מינהליים, הוא זהה.
גם הטיעון האומר שיש לגלות לציבור את מירב הפרטים כדי שיוכל להכריע בין טענות וגרסאות ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעובדות והנתונים זהה במקרה של בקשות חופש מידע ובזה של הליך משפטי פלילי. תקינות ההליך ושקיפות ההכרעה נשענים על אותם אדנים. מדוע אפוא תומך נתניהו באחד ומתנגד לאחר? זאת שאלה שראויה להישאל.