מבחינת צרכן התקשורת הישראלי מתנהלות כאן שתי מערכות בחירות נפרדות, אומרת ד"ר מהא כרכבי סבאח, חוקרת של הסוציולוגיה של המשפחה ומגדר. מערכת בחירות אחת היא המערכת המרכזית, והשנייה, זו שבה מעורבים הערבים אזרחי ישראל, ספק קיימת אי שם בשוליים.

הבעייתיות באופן שבו התקשורת בישראל מסקרת את החברה הערבית לקראת הבחירות מתגלה בשתי צורות, אומרת כרכבי סבאח, היקף הדיווח והתוכן שלו. "מבחינת ההיקף, סיקור החברה הערבית, בדיוק כמו מעמדה של אותה חברה במדינת ישראל, נמצא בשוליים. התקשורת מתמקדת בנעשה באוכלוסיה היהודית ומעבירה את הרושם שזה מה שמעניין את צרכני התקשורת, וכי מה שקורה בחברה הערבית לא מעניין ולא רלוונטי לפוליטיקה הלאומית.

"לגבי התוכן, התקשורת בעיקר מדווחת על איורעים ופחות עוסקת בניתוח של מהלכים והבנת מגמות. לא מנסים להבין מה עומד מאחורי האופן בן מתנהלת מערכת הבחירות באוכלוסייה הערבית ומהו החיבור למערכת הכללית. צורת הדיווח היא יותר במתן מידע, דיווח על החלטות שמתקבלות, ופחות ניסיון לספק תמונה עמוקה של משמעות המהלכים של החלק הזה של אזרחי מדינת ישראל וההשלכות שלהם על מערכת הבחירות בכלל.

"לתקשורת יש מקום מאוד מרכזי בהדיפת קולות של הדרה ומגמות של דה-לגיטימציה, אבל מנגד יש לה גם כוח לשתף פעולה עם תהליכי הדרה ולקדמם. למה זה אמור לעניין את היהודים? כי להיכרות עם האחר והשונה חשיבות רבה ביצירת מרקם חברתי בריא"

"התקשורת מתנהלת באופן שמחזק את השיח הרלוונטי לקבוצה השלטת, במקום לקחת על עצמה תפקיד כמי שמאתגרת אותו. תפקיד של מי שחושפת בפני הציבור היהודי מידע שיתרום להבנת עומק המורכבות של מעמדם של הערבים כמיעוט לאומי, במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית ודמוקרטית. כמובן שיש כאלה שמבינים את המורכבות הזו אך הם נגררים אחרי השיח הפוליטי המדיר ואחרי הנסיון לעשות  דה-לגיטימציה גם לדרישות הפוליטיות של האוכלוסייה הערבית בכלל ושל פועלם של המנהיגים הערבים בפרט.

כך למשל, אומרת כרכבי-סבאח, "מגמה בולטת בחלק מהדיווחים היא סיקור המחזק דעות קדומות, בניסיון לייצר תמונה לפיה המפלגות הערביות והמנהיגים הפוליטיים זונחים את הסוגיות המרכזיות של החברה הערבית על חשבון ההתעסקות שלהם בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשאני מוזמנת לראיונות בנושא הבחירות תמיד מופנית אלי השאלה הזו: 'מה אני חושבת על זה שהמנהיגים כל כך עסוקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני?'. והתגובה שלי, 'אתם רציניים? למה שלא יהיו עסוקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני? צריך לבקש לגיטימציה לזה ממישהו?'.

"הרי מובן מאליו שזה יעסיק אותם, ואני כבוחרת הייתי מצפה שזה יעסיק אותם ושתהיה להם עמדה ברורה ומוצהרת לגבי הסכסוך והסוגיות הקשורות אליו. הרי אי-אפשר להפריד את השייכות הלאומית של העם הפלסטיני מהזהות של הערבים בישראל. אם זה לא היה מעסיק אותם אני לא הייתי אוהבת את זה".

רבים טוענים שזו תקשורת של יהודים ולכן אין לצפות לסיקור של החברה הערבית. מה אפשר להשיב?

"העמדה וצורת העבודה של התקשורת כיום הן ביטוי למדיניות של מדינת ישראל, שהיא מדיניות אתנו-לאומית ורחוקה מלהיות רב-תרבותית גם בשיח וגם בפרקטיקה. ההתעלמות התקשורתית מ-20 אחוז מאוכלוסיית ישראל מעמיקה את השסע בתוך האוכלוסייה. לתקשורת יש מקום מאוד מרכזי בהדיפת קולות של הדרה ומגמות של דה-לגיטימציה, אבל מנגד יש לה גם כוח לשתף פעולה עם תהליכי הדרה ולקדמם. אם התקשורת תיקח חלק בתהליכי ההדרה שרק הולכים ומתגברים בשנים האחרונות, הדבר יעצים את הקרע בין היהודים לערבים.

"למה זה אמור לעניין את היהודים? כי להיכרות עם האחר והשונה חשיבות רבה ביצירת מרקם חברתי בריא. מערכת היחסים בין שתי האוכלוסיות מושתתת על סטריאוטיפים שחלקם ניזונים מהתקשורת. אני אישית עובדת עם אוכלוסייה יהודית, רוב השבוע אני מבלה את זמני שם ואני לא היחידה - זו מגמה שהולכת ומתעצמת כי גם האוכלוסייה הערבית עוברת שינויים חברתיים משמעותיים, ויותר ויותר צעירים משתלבים בשוק העבודה הישראלי. אם באוויר לא תהיה אווירה של אהדה וקבלה זה ייצר אווירה מאוד עוינת וקשה בקרב שני הצדדים שמתחככים זה בזה יותר ויותר.

"ככל שהזמן עובר יהיה קשה לטפל בעוינות ובמרחק שנפער, והתקשורת יכולה לקחת על עצמה כאן תפקיד מרכזי לחיוב, במקום לשלילה"

"ככל שהקרע הזה מעמיק אני חושבת שההפסד הוא לא רק של האוכלוסייה הערבית אלא גם של האוכלוסייה היהודית, כי העוינות גם מוחזרת. היו מקרים בעבר ובכמה סוגיות שבהם האוכלוסייה היהודית ניסתה לגייס את הערבים כתומכים בסוגיות חברתיות או כלכליות והערבים אמרו 'לא תודה, עכשיו נזכרתם שאנחנו קיימים?'.  - ודווקא יש הרבה צירים שיכולים להיות משותפים, צירים מרכזיים עבור אזרחי מדינת ישראל ללא קשר לשיוך הלאומי.

"לכן ככל שהקרע הזה מעמיק ההפסד לדעתי הוא של כולם, לא רק של האוכלוסייה הערבית כפי שרבים מהאוכלוסייה היהודית חושבים, כמובן מתוך עמדה של כוח כקבוצת רוב שלטת. ככל שהזמן עובר יהיה קשה לטפל בעוינות ובמרחק שנפער, והתקשורת יכולה לקחת על עצמה כאן תפקיד מרכזי לחיוב, במקום לשלילה".

אם היית יכולה לדבר ישירות לעיתונאים, מה היית אומרת להם?

"הייתי מציעה לאנשי התקשורת להיזהר מהעתקת אי-השוויון הקיים בחברה הישראלית אל הזירה התקשורתית ומציעה להם להיות 'עיוורי אתניות'. מבחינת היקף השיח, לתת את הבמה כדי להשמיע את הקול של האחר, ושתהיה במה ראויה ולא בשולי הבמה. אך לא פחות חשוב, מבחינת התוכן, לייצר מרחב תקשורתי שבו יהיה אפשר לנהל שיח מאתגר על סוגיות פוליטיות, על אופייה של מדינת ישראל ועל פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני - ולא רק לסקר אירועים אלימים.

"כמי שמלמדת סוציולוגיה גם סטודנטים ערבים וגם יהודים, אני חייבת להגיד שאני נדהמת מרמת הבורות של סטודנטים יהודים בנוגע לאוכלוסייה הערבית. זה אומר שאין מקור מידע אמין וטוב ונייטרלי שממנו הם יכולים להיחשף לאוכלוסייה הערבית ולהתייחס אליה כחלק בלתי נפרד מאזרחי מדינת ישראל".

האם יש קשר בין סיקור החברה הערבית בתקשורת הישראלית לשיעור ההצבעה הנמוך?

"הקשר אינו ישיר, כי שיעור ההצבעה מושפע גם מתהליכים פנימיים באוכלוסייה הערבית וגם משאלת מעמדה של האוכלוסייה הערבית במדינה. כל עוד התקשורת אינה מאתגרת את נרטיב ההדרה ומנסה לייצר שיח אלטרנטיבי, יכולת ההשפעה שלה על שיעור ההצבעה באוכלוסייה הערבית תהיה אפסית. לדוגמא, בתקופה האחרונה אנו עדים להתגייסות של חלק מאמצעי התקשורת להסביר את חשיבות העלאת אחוז המצביעים הערבים בניסיון לשנות את השלטון. בעיניי ההשפעה של שיח זה על העלאת אחוז המצביעים הוא מינימלי, כי זה שיח שמקדם את האג'נדה של השמאל הישראלי שנחשב בעיני האוכלוסייה הערבית כמדיר לא פחות מהימין הישראלי".

* * *

פרויקט "נוכחים נפקדים" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי ויחד עם יפעת מחקרי מדיה