הפיגוע בירושלים תופס, מטבע הדברים, את שערי כל העיתונים הבוקר. ההפניות לכתבות האטרקטיביות במוספי סוף השבוע נדחקו ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מראש השער לעמוד האחורי. ב"הארץ" מצאו מקום לרצועה ירוקה קטנה, בצד השער, המפנה למוסף החדש "מרקר ויק". מי שידפדף בו, אגב, ימצא כי בין דפיו מסתתר המוסף "תרבות וספרות".
נער מביט מחלון בישיבת מרכז-הרב על הלווית הנערים שנרצחו בפיגוע בישיבה אתמול (צילום: פלאש 90)
ענף יצוא חדש
הידיעה המעניינת ביותר הבוקר מופיעה בתחתית עמ' 4 ב"ידיעות אחרונות". שם מדווח איתמר אייכנר, תחת כותרת הגג "קמפיין הטליתות", כי "בישראל הוחלט לנצל את הפיגוע הקשה כדי לפתוח בקמפיין אגרסיבי נגד חמאס. נודע כי הדרג המדיני נתן הנחיה ללשכת העיתונות הממשלתית להפיץ בעולם תמונות מזעזעות מהטבח בישיבה, ובהן תמונות של ספרי קודש מנוקבים בכדורים, טלית מגואלת בדם וגופת המחבל בתוך הישיבה".
מי שקורא את מדורה של לילך סיגן ב"גלובס" יודע כי בשבועות האחרונים היא מתלוננת, כמנטרה ממש, על כך שבחו"ל לא רואים כלל את הסבל שלנו, וכי כל התמונות הנוראיות שאנו נחשפים אליהן דרך קבע אינן עושות את דרכן אל החוץ. הקמפיין החדש של ממשלת ישראל אמור לשנות את התמונה. כלפי פנים אין שום הבדל בין הדיווחים היום לאלה שבכל השבועות האחרונים. עלעול בעמודי החדשות של הבוקר מלמד כי אנו נתונים בעיצומו של "קמפיין טליתות" עצמי. תמונות הזוועה תופסות מקום נרחב.
יחד עם זאת, שלום ירושלמי כותב הבוקר ב"מעריב": "שער הישיבה נסגר בפני העיתונאים. היה מי שניסה לשכנע את דוברי הממשלה לעשות תעמולה אוהדת לישראל ולהכניס את הצלמים פנימה. 'אם זה יקרה, תיפרוץ לנו מחר אינתיפאדה יהודית בשטחים', הסבירו הדוברים". להזכירנו כי המצב עדיין יכול להיות גרוע יותר.
חובשים ואנשי זק"א מחוץ לבניין ישיבת מרכז הרב, אתמול בירושלים (צילום: פלאש 90)
דם, דם ועוד דם
ההבדל הבולט ביותר בין השערים ניכר בתצלומים שכל עורך שער בחר להציב במרכז והיקף שתת הדם שכל אחד מהם משקף. ב"מעריב" זהו תצלום מרגעי האמת של האירוע, או מעט אחריהם [פלאש 90]. מבעד לחלון מסורג מתאפשר לנו להציץ אל תוך הישיבה. ברקע, ספסלים וארון ספרי קודש. בחזית, לוחם מכוון רובה. הכיתוב: "הפשיטה על הישיבה. לוחם ימ"מ עם נשק שלוף, ברגעי המצוד הראשונים אחר המחבל". מתחת לקפל תצלום נוסף, של מי שחיסל בסופו של דבר את המחבל. שוב, המבט מציצני, הפעם, כך נראה, מבעד לסורגי חלון. בתצלום נראה איש שחולצה מכסה את פניו מובל על-ידי שוטרים. בכיתוב נאמר לנו שזהו סרן דוד שפירא, "שניות לאחר שהרג את המחבל". אין כלל זכר לדם בתצלומים.
ב"הארץ" צריך ממש להתאמץ כדי לראות דם בתצלום המנציח כמה תלמידים מהישיבה הנושאים את אחד מחבריהם שנפגע [רויטרס]. אבל גם בלא דם, התצלום מעביר באחת את סיפורן של הנפשות הפועלות: כיפות סרוגות, לבנות; הגיל הצעיר בולט גם במבט על העורף בלבד; על גב אחת מהחולצות של התלמידים הכתובת "טיול גיבוש". רק אם בוחנים היטב את התצלום אפשר לקלוט קצת דם בתחבושת שעל פני הפגוע.
להבדיל, התצלום ב"ידיעות אחרונות" [אבי אוחיון, לע"מ] כמו נלקח מבית-מטבחיים. הכותרת שקיבל היא "טליתות מגואלות בדם", ממש לפי כללי הקמפיין שעליו מדווח כמה עמודים אחר-כך. מתחת לתצלום מופיע הכיתוב "אנשי זק"א מפנים מזירת הפיגוע טליתות של קורבנות הירי". זהו כיתוב מיתמם, על גבול השקרי. בפועל, התצלום מראה את אנשי זק"א כשהם מציגים לראווה את הטליתות של קורבנות הירי, וליתר דיוק את הדם הרב שספוג בטליתות. הם מותחים את הבד כך שהמצלמה תתפוס את מלוא הזוועה. מדוע מותר בתצלום ובכותרת הצילום להיות בוטה, ואילו בכיתוב התמונה יש צורך בקורקטיות? שריד ל"עיתונות אחראית" שייעלם מן הסתם בעתיד.
הכותרות
מבין שלושת העיתונים, רק ב"ידיעות אחרונות" בוחרים בכותרת פיגוע קלאסית: "טבח בישיבה". ב"הארץ" הולכים עם העובדות ("8 נרצחו בפיגוע ירי בישיבת מרכז-הרב"), ואילו ב"מעריב" בוחרים בציטוט ככותרת ראשית: "הם ישבו בשורות, והמחבל עבר אחד אחד וירה בהם". מבין כותרות המשנה בולטת זו של "ידיעות אחרונות", הכוללת בסופה את ההבחנה: "על הרצפה התערבבו ספרי קודש בדם". זהו העיתון היחיד שהמלה "דם" מופיעה בו באופן בולט על השער. עושה רושם שהנוזל האדום חשוב ביותר בעיני העורך.
איש כוחות הבטחון בבניין ישיבת מרכז הרב, אתמול בירושלים (צילום: פלאש 90)
הלוגואים
שלושת העיתונים מקדישים לסיקור הפיגוע את עמ' 5-2, אף כי "הארץ" אינו טורח לציין זאת על גבי שערו, בעוד שהאחרים כן. הלוגו שנבחר לסיקור ב"ידיעות אחרונות" כולל את הכיתוב מהכותרת הראשית, "טבח בישיבה", ותצלום של חלון מגואל בדם ומחורר מכדור. ב"הארץ" בחרו ב"פיגוע בירושלים", עם תצלום של מודעת אבל מוכתמת בדם. ב"מעריב" כמו שילבו בין השניים ובחרו בלוגו הכולל את הכותרת שלא הגיעה לעמוד הראשי שלהם, "טבח בישיבה", ובתצלום שבו נראית אותה מודעת אבל מגואלת בדם, המופיעה גם ב"הארץ". כאן הפריים מעט פתוח יותר וניתן להבחין כי זהו שער של ספר.
הדיווחים
העמודים הבאים מוקדשים לדיווחים דומים למדי. שוב, ההבדל ניכר בתצלומים. למרות מה שכתב ב"מעריב" שלום ירושלמי, על חסימת הכניסה בפני הצלמים, ב"ידיעות אחרונות" מופיעים תצלומים מדממים של הצלם גיא אסיאג (ב"הארץ" ו"מעריב" מסתפקים בתמונות של לע"מ [אבי אוחיון]). אולי משום כך, ואולי משום תאוות הדם של העורך ב"ידיעות אחרונות", בעיתון של המדינה מודפסים שני תצלומים מדממים, כשבעיתונים האחרים רק אחד. פיצוי ב"מעריב": כותרת עצומה בגודלה לרוחב עמ' 3-2 הקוראת: "כתמי דם על ספרי הגמרא".
כאמור, הדיווחים עצמם דומים למדי, בוודאי מפאת קוצר הזמן. כולם מזעזעים, עם עדויות ראייה נוראיות של תלמידים ושכנים על הפריצה של המחבל, היריות, וידוא ההריגה שביצע, הכליאה בספרייה, וחיסולו. "מעריב" הוא היחיד שמנסה את כוחו ברצף איורים להמחשת השתלשלות הפיגוע. בסיקור שלצד האיורים [עמי בן-דוד, דליה מזורי, אורי יבלונקה, רוית מלול ואסף זלינגר] מדווח על מפגש בבית-החולים עם תלמיד הישיבה יהודה הלל שולמן ואמו. שולמן קפץ מהמרפסת וניצל, אך נפגע בגבו. הכתב (או הכתבת) שנשלח לבית-החולים מחפש רמז לאמונה ואופטימיות: "בתשובה לשאלה אם קרה לה נס אמרה [אמו של שולמן]...". נחסוך מכם את התשובה.
הפרשנויות
בעוד שבין הדיווחים החדשותיים של הכתבים אין הבדל משמעותי, מאמרי הפרשנות מציגים זוויות שונות לאירוע.
"ידיעות אחרונות" מבליט את כותביו חובשי הכיפה, אורי אורבך וחנוך דאום. אורבך, שמדגיש כי מרכז-הרב הוא "מרכז במלעיל", כותב על ההפגנה הספונטנית שהתעוררה אמש ברחוב הרב צבי יהודה בקריית-משה, על האבל שהופך עתה לזעם בקרב הציבור הציוני-דתי. דאום, שלמד בישיבה ארבע שנים, כותב: "קשה לי לחשוב על מקום אסטרטגי יותר מבחינת הציונות הדתית בו ניתן היה לפגוע". וממשיך: "אני חושב על חדר האוכל הגדול שבו אכלנו, תלמידי הישיבה הצעירים, מדי יום, ותוהה אם דם ניגר בו מפינוי הפצועים". מאמרו אינו מסתיים בנקודה.
עוד בעיתון: איתן הבר מזהיר מפני תגובה אלימה של יהודים, "שמא מישהו ינסה לקחת את החוק לידיים". הכותרת העצומה שבראש עמ' 4 קוראת: "חשש מגל טרור בשטח ישראל".
על שער "הארץ" תחילתם של שלושה מאמרים. אבי יששכרוף כותב תחת הכותרת "הנקמה הגיעה": "האירועים ברצועה ומותם של אזרחים רבים בפעולת צה"ל העניקו במידה רבה הכשר לכל אחד מהארגונים להוציא לפועל פיגוע, אכזרי ככל שיהיה".
נדב שרגאי כותב על התגובה הצפויה לפיגוע מכיוון המפלגות הדתיות, וממהר לציין כי "מול קריאות הנקם, שעולות בדרך-כלל מהקצוות במצבים מסוג זה, יידרשו רבני המגזר הדתי-ציוני למנוע גלישה לכיוונים מסוכנים, של לקיחת החוק לידיים". גם עמוס הראל, שמחבר בין הפיגוע אמש לקאסם שפצע אתמול תושבים בשדרות ולפיצוץ על גבול עזה שהרג חייל צה"ל, מזהיר מפני "מעשי נקמה של יהודים".
קריאות זעם ואבל מחוץ לישיבת מרכז הרב, אתמול בירושלים (צילום: פלאש 90)
ב"מעריב" ארבע תמציות מאמרים על השער, ביניהם עמיר רפפורט, הכותב על מבצע חורף-חם ש"הוביל לאביב חם, ולא רק בגלל מזג האוויר השרבי". הוא מציין כי ההסלמה אירעה בעקבות פעולות המיוחסות לישראל. "רק לפני תשעה שבועות ציינו במערכת הביטחון את העובדה ששנת 2007 הסתיימה עם 13 הרוגי טרור, המספר הנמוך ביותר זה שנים. שנת 2008 רק התחילה, וכבר המספר גבוה יותר".
בן כספית מקשר בין הפיגוע אמש לפיגוע במלון סבוי, לפני 33 שנה. הוא מתאר את המגבלות של צה"ל והממשלה, את הדילמות הקשות, ומסיים בנימה פסימית, מתריסה משהו: "לכל אלה צריך להוסיף כמובן את גלעד שליט, חי וקיים ומוחזק בשבי חמאס, את הממשל האמריקאי שהולך ומאבד סבלנות כלפי המצב, את החברה הישראלית המכורה לשקט שלה, גם אם הוא זמני או מזויף, ואת המצב הפוליטי המסובך. שבת שלום".
אפי איתם מספר על חוויותיו כתלמיד בישיבה, ובהמשך כותב: "בית-המדרש שממנו יצא הרוצח הזה, שכולו שנאה ומוות, הוא בדיוק הפכו של כל מה שמייצג בית-המדרש של מרכז-הרב - עדינות, חיים ואהבה". ואילו בעמ' 5, שבו הכותרת היא "מחבל עם תעודת זהות כחולה", מקבל מאמרו של עמית כהן, על האווירה ששררה השבוע במזרח ירושלים בעקבות הנעשה ברצועת עזה, את הכותרת "אויב בתוכנו", אף שהמלים "אויב" ו"בתוכנו" אינן מופיעות בטקסט.
יתר ענייני היום
גדעון לוי מקדיש הפעם את מדורו "אזור הדמדומים" ב"הארץ" כדי לשכנע את המשוכנעים בעניין חוסר המקצועיות של התקשורת הישראלית. כותרת המשנה: "זה יותר משנה שצה"ל מונע את כניסתם של עיתונאים ישראלים לעזה". לדבריו, כל הדיווחים שאנו מקבלים משם נעשים בטלפון. "שום עיתונאי ישראלי, לא יהודי ולא ערבי, לא שלומי אלדר ולא סלימאן אל-שאפי, גם לא עמירה הס או כותב שורות אלה, לא חצה את מחסום ארז מאז שלהי נובמבר 2006", הוא כותב. בהמשך לוי מקשר בין המיסוך הזה לנעשה בעזה ובין דיווחי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" השבוע, שדחקו את המתים ברצועה הרחק-הרחק מהכותרות הראשיות ומהעמודים הראשונים, הרחק גם מכותרות המשנה ומהפסקאות הפותחות.
"הארץ" הוא גם העיתון היחיד שבו יש מקום הבוקר בשערו לידיעה שאינה עוסקת בפיגוע. רותי סיני מדווחת על סדנאות היזע החדשות של נשות ישראל: מרכזי שירותי לקוחות טלפוניים. "שאון מכונות התפירה התחלף בזמזום חרישי של טלפונים", היא כותבת.
בעמוד המאמרים כותב המו"ל עמוס שוקן על "שר המשפטים של אהוד ברק". לדבריו, "מאז מונה דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים הוא מייחד את הצהרותיו לפגיעה מתמשכת במעמד בית-המשפט העליון". בסופו של המאמר קורא שוקן לשר הביטחון לדרוש את פיטורי פרידמן, או לפרוש מהממשלה.
עוד בעיתון: עמוד המוקדש לאהוד אשרי. מבחר ציטוטים ממאמריו במשך השנים והספד נוסף, הפעם של אבנר אברהמי.
בעמ' 17 של "ידיעות אחרונות" מדגים יורם ירקוני, בעקבות בית-המשפט, כיצד עדיין ניתן לנצל אירועים קשים מהעבר, ולא רק פיגועים של ליל אמש. "הטרואמה מאקסודוס חזרה בגלל ההפלגה המסוכנת", זו כותרת הידיעה המספרת על ניצולת שואה בת 72 שהיתה על ספינת נופש שנתקעה בלב ים ("השיט הפך לסיוט: המזגנים לא פעלו והביוב הסריח את החדרים בספינה"). כעת היא תובעת את חברת הספנות וטוענת כי בעקבות המקרה חזרו אליה המראות הקשים שחוותה בילדותה כשהגיעה ארצה על האונייה אקסודוס וגורשה על-ידי האנגלים.
רז שכניק מזכיר לנו שהמיליטריזם לא נעלם מארצנו. ראש עיריית טירת-הכרמל ביטל הופעה של יוצאת "כוכב נולד" לאחר שהתברר לו שלא שירתה בצה"ל. "צריך להפיץ בקרב הרשויות רשימה של כל האמנים ששירתו בצה"ל כדי שלא ניפול בפח", מצוטט בידיעה ראש העיר. צודק, זו באמת תהיה רשימה קצרה יותר מרשימה של האמנים שלא שירתו בצה"ל.
ב"גלובס" מוקדשת כפולה מרכזית לרשימת עשירי העולם החדשה שפירסם מגזין העסקים "פורבס". במקום השני ובמקום השישי שני מיליארדרים שעשו את הונם מ"תקשורת"; קרלוס סלים, מקום שני, "צבר את רוב הונו מהפרטת מונופול הטלקום הממשלתי המקסיקאי לשעבר טלמקס", נכתב שם. מקור הונו של אניל אמבני, שהגיע למקום השישי, לא מפורט. במקום ה-12 מופיע מיודענו שלדון אדלסון. מקור ההון שלו: "הימורים".
שמה של דנה אלעזר-הלוי, העורכת הוותיקה של מדור הספרות והספרים ב"מעריב", לא מופיע הפעם בתחתית המדור; המחשה לפרישתה מהתפקיד לאחר שלא הסכימה להעברת המדור למוסף "פרומו" ולשינויים הסגנוניים שדרשו ממנה עורכי העיתון.