הכותרות
לפי כותרות העיתונים הבוקר, אין מנוס מהקביעה כי בעזה מתחוללת מלחמה, ולא מבצע צבאי בלבד. פשוט, המשפט "במבצע כמו במבצע" לא מתגלגל על הלשון באותה קלות כמו "במלחמה כמו במלחמה", והבוקר חייבים לגלגל משהו בסגנון זה על הלשון, ולו כדי שנוכל להסביר לעצמנו את ההיגיון העומד מאחורי הכותרות הראשיות.
אמנם ב"ישראל היום" שומרים על טון מיליטנטי צפוי עם ציטוט תקיף של ראש השב"כ ("חמאס ינצל רגיעה להשתלט על יו"ש"), וב"מעריב" מתאמצים, כהרגלם, לסחוט את הרגש עד תום עם תמונה גדולה של בית הרוס (אמא מחבקת ילדה וילד מחבק דובי על הריסות ביתם) וכותרת הזועקת "אין לנו בית", אבל נראה שמשהו מוזר התרחש במערכות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
במלחמה כמו במלחמה, לפעמים קורה שהכותרות הראשיות של שני עיתונים מתחלפות ביניהן. ב"הארץ" מבשרת הכותרת כי "צה"ל ממליץ: להמשיך ללחוץ על חמאס", ואילו ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית קוראת "בכירים בצה"ל: המבצע מיצה עצמו". ותמיד מספרים שיש לנו צבא אחד.
עיון מעמיק יותר בשתי הכותרות הסותרות אינו מסביר דבר. ב"הארץ" עמוס הראל, אבי יששכרוף, יובל אזולאי וברק רביד מביאים את הדברים בשם "הצבא", ולא מפרטים. ב"ידיעות אחרונות" כותב יוסי יהושוע על "בכירים בצה"ל", גם הוא בלי לפרט. בשני המקרים מדובר במשפט בודד בידיעה, ללא כל הרחבה, שהופך לכותרת הראשית. פתרון אפשרי – לדעת הצבא המבצע אכן מיצה את עצמו, ובכל זאת ההמלצה שלו היא להמשיך וללחוץ על החמאס.
הפרשנויות
עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ" חוזים בטור פרשנות כיצד יסתיים הסיבוב הנוכחי, וקורצים בלא יודעין לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "צה"ל יאמר שהמהלך הקרקעי מיצה את הישגיו; חמאס יכריז על עצמו כמנצח". דווקא בטור הפרשנות נכתב בפירוט יתר על הכותרת הראשית של העיתון: "במטכ"ל מרוצים מהעובדה שהותר לצבא להסיר את הכפפות במאבק מול החמאס ורואים במבצע של גבעתי מהלך ראשון בסדרה ממושכת של פעולות".
אלכס פישמן מצטרף ב"ידיעות אחרונות" לקביעתו של עמיתו לעיתון וטוען כי "המהלך הקרקעי הנוכחי בעזה מיצה את עצמו". יחד עם זאת הוא מדגיש כי "תכלית הפעולה הזו לא היתה הפסקה מוחלטת של ירי הקסאמים", ולסיום תוהה: "האם [מבצע חורף-חם] יגרום לחמאס לחשוב פעמיים לפני שיפתח בסיבוב אלימות נוסף?".
בן כספית כותב בטורו ב"מעריב" בעיקר על המאבק במפלגת העבודה בין ברק לאיילון, אבל גם הוא פותח את הטקסט בקביעה כי "פעולת צה"ל בעזה, עושה רושם, מיצתה את עצמה".
ברק רביד כותב ב"הארץ" (בידיעה חדשותית, לא טור פרשנות) כי לדעת אולמרט "הפעולה לא מוצתה", ומוסיף כי "אתמול כינס אולמרט התייעצות בטחונית אשר המסר המרכזי בה היה כי 'התגובה הישראלית בימים האחרונים גרמה לחמאס לחשוב פעמיים'". לא ברור אם זה המסר שהתקבל לאחר הדיון הבטחוני הבכיר או המסר שנקבע מראש כהודעה לכלי התקשורת על אודות הדיון הבטחוני.
מתי גולן ב"גלובס" בולט בעמדה פרשנית שונה. היום הוא כותב בטורו האישי על "הבכיינות הפלסטינית הידועה" ומשתמש במשפטים שממש מתחננים לגזור ולשמור אותם ליום שאחרי כיבוש עזה במבצע קרקעי נרחב, אם זה אכן יתרחש: "הפלסטינים רוצים לגרור אותנו - צריך לתת להם את מבוקשם. ניגרר - עד שיימאס להם, עד שיבינו שלא כל-כך משתלם לגרור אותנו".
נחום ברנע מקבל את כל העמוד השני ב"ידיעות אחרונות" לטור אישי שכתב משדרות, תחת הכותרת "הישרדות זה כאן". בסופו הוא מדווח על בלון חמאסי שנשלח לעבר ישראל כששק מלא כרוזים צמוד לו. "הכרוזים לא היו יותר מפתקים קטנים", כותב ברנע, "מהסוג שאינסטלטורים נוהגים להכניס לתיבות הדואר. אות הדפוס פרנקריהל, האות המקובלת בעיתונים בארץ". ברנע אף מביא את איומי הכרוז, הכתובים עברית משובשת: "אזהרה לתושבי שדרות ועוטף עזה: אין ביטחון בארץ שלנו/ היום שדרות ומחר אשקלון ו???????????/ יצאו מי ארצנו. אם לא טילים קאסמ נשפך על ראשים/ גדודי עז אל-דין אל-קסאם". במרכז העמוד מובא צילום הכרוז.
אין אדם נתפס בצערו
שליחי כל העיתונים נכחו בהלווייתו של החייל ערן דן-גור, שבה קראו אמו ודודו לסרבנות. זה לא בדיוק המסר שמדינת ישראל היתה רוצה להעביר כרגע לאזרחים שלה, וגם במערכות העיתונים נזהרים שלא להטיל ספק בלגיטימיות של עצם המבצע הצבאי. ב"הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" האירוע לא הפך לידיעה של ממש, רק תמונה וכיתוב לצדה.
ב"ידיעות אחרונות" [דני אדינו אבבה וצבי אלוש] לא מובאים כלל הקולות הסרבניים. הכתב, העורך או שניהם הפעילו כאן צנזורה מרצון, ומנעו מהקוראים את אי-הנעימות שבדעה המנוגדת לשלהם. אמנם מצטטים בכיתוב התמונה את בני המשפחה בעלי הדעות הלא-מגויסות, אך תוך השמטת המשפטים שעלולים להיחשב בעייתיים.
ב"מעריב" [אלי ברדנשטיין ואורי בינדר] מובא הציטוט של הדוד ("לא שווה למות בעד אף מדינה"), אך רק בגוף הטקסט. ב"הארץ" [יהונתן ליס] מובא הציטוט של האם, "הוא מת לחינם", ככותרת לתמונה.
דווקא ב"ישראל היום" מקבלת זעקת משפחת דן-גור סיקור נרחב מעט יותר. יורי ילון וגדי גולן הפכו אותה לידיעה של ממש. אפילו הכותרת, ציטוט מפי הדוד, תקיפה: "תתעוררו, תעצרו את האסון הבא". אולי הדבר קשור לכך שהדוד פתח את דבריו בביקורת על ממשלת אולמרט.
מכל מקום, הביקורת על הצבא אינה נותרת תלויה באוויר. עוד לפני שהקורא המדפדף בעיתון מגיע אליה (עמ' 5), הוא נתקל במאמר של דן מרגלית המתחיל בעמוד הראשי וממשיך בעמ' 2. מרגלית מפריך, בקלות, את הקריאות שיצאו מפי בני המשפחה, וקובע באופן חד-משמעי כי "אין ממש בתוכן דבריו [של דוד החייל]". הוא ממשיך וכותב: "צריך להדרים לאשקלון ולשדרות כדי להבין כי ערן האהוב לא נהרג לשווא. הוא נפל במלחמה על הבית". אפשר לתהות אם המלה "האהוב" במשפט זה של מרגלית אינה לעג לרש.
הרוגי עזה
ב"ישראל היום" מסתתרים עשרה הרוגים פלסטינים בעזה בתוך ידיעה של איתן לבנה בתחתית עמ' 6. כותרת הידיעה עוסקת בכלל בעובדה ש - לא תאמינו - זעם תושבי עזה מופנה נגד ישראל ולא נגד חמאס.
ב"ידיעות אחרונות" ההרוגים בעזה לא מופיעים על השער. תחת זאת יש תשובה ציונית הולמת לתעמולה הפלסטינית באל-ג'זירה. בעוד צמאי הדם מראים תינוקות פלסטינים שמתו מאש ישראלית, האנושיים מציגים תינוקות פלסטינים שמטופלים על-ידי ישראלים: צילום של רופא בבית-החולים ברזילי מצמיד סטטוסקופ לפג פלסטיני [גדי קבלו]. הכיתוב קורא: "מטפלים במסירות בתאומים הקטנטנים מבית-לאהייה, שממנה יורים לעבר בית-החולים".
הנפגעים הפלסטינים נדחקים ב"ידיעות אחרונות" לשמורת טבע מיוחדת בעמ' 12, שנוצרה כדי להכיל את כל דעותיהם וחוויותיהם של בני הצד האחר. אך גם שם, מעל הידיעה על עשרות הלוויות שהתקיימו בעזה (שוב הכותרת "עזה כמוות") וההרוגים שנוספו אתמול, מציינת כותרת המשנה כי "ישראל העבירה ציוד רפואי לעזה". עוד בשמורה של "ידיעות אחרונות": תמונה של הפגנת תומכי חיזבאללה ליד גבול הצפון, טור אישי מאת ראש אגף החירום במשרד הבריאות הפלסטיני בעזה, וידיעה קטנה [עופר פטרסבורג] על תערוכה חדשה של אמן פלסטיני בתל-אביב. כותרת הגג: "דווקא עכשיו".
ב"מעריב" יודעים לספר על 14 הרוגים בעזה כבר בכותרת המשנה של הידיעה הראשית, ושוב בהרחבה בעמ' 6. ב"הארץ" מציינים 11 הרוגים ("בהם תינוקת") כבר בפסקה השנייה של הידיעה הראשית, ונוסף לכך בכותרת מובלטת לצדה. הכותרת בראש עמ' 4 - "צה"ל הרג 11 ברצועה; עשרות רקטות נורו אל ישראל".
מעניין לשים לב לכך ש"ידיעות אחרונות" מתחיל לסקר נושאים נוספים רק בעמ' 18, שעה ש"מעריב" מתפנה מהחזית הדרומית כבר בעמ' 8. אולי מישהו שם הגיע למסקנה כי גם סיקור המבצע מיצה את עצמו.
עסקת ורטהיים מעוררת ביקורת
יום לאחר הבשורה על בעל הבית החדש של קשת, באות התגובות. ב"כלכליסט" מסבירים אמיר טייג וגלי ברגר מדוע השקיע מוזי ורטהיים במניות קשת. זו אינה החלטה עסקית, הם קובעים. "נראה שהשיקול הדומיננטי שעומד מאחוריה הוא הרצון להשפיע על סדר היום הציבורי, על הפוליטיקה ועל הרגולציה. את זה ורטהיים יממש רק אם יצליח למנות את האיש שלו, נסים משעל, לתפקיד מנכ"ל חברת החדשות". ממשפט זה עולה שמשעל אינו חף ממשוא פנים, אבל כותבי הטקסט אינם מביאים הסברים או תגובה לקביעה זו.
ב"גלובס" מביאה רוני קורן-דינר ציטוטים מפי "גורם בכיר", היוצא נגד העסקה בטענה כי היא אינה עומדת בדרישות החוק המגביל את אחוזי השליטה בזכיינית ל-51 בלבד. "ורטהיים הרי מעוניין להכתיב מי יהיו שותפיו בקשת, הוא סומך על כך שיוכל לכופף את ידי הרגולטור לאחר שהכל יהיה חתום. אסור לרשות השנייה לאפשר את המצב הזה, אחרת היא תמשיך לעולם לשדר חולשה מול בעלי ההון".
גם אסף כרמל, ב"גלריה" ב"הארץ"", מספק תגובה דומה, הפעם מפי "גורם המעורה היטב בתחום התקשורת": "זה פשוט לא יכול להיות. זה מערער לגמרי את כל ההגבלות בעניין הבעלות הצולבת. זה כאילו מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס יקנה את המניות של סבן ויגיד, 'זה בסדר, זה כרגע אצל נאמן'".