כמה מאמרים על מעמד הנשים במזרח התיכון ובצפון אפריקה שהתפרסמו בשנה האחרונה בישראל משקפים עמדות פסימיות, כוללניות, ואף מתנשאות: "חלון הראווה, המציג בגאווה את הנשים שכיכבו במהפכות במדינות ערב, מסתיר את המחסן הגדול שבו נקברות זכויותיהן", נכתב בעת האחרונה ב"הארץ", כביקורת על הסיקור האוהד ב"מערב" את התפקיד המרכזי שממלאות נשים במחאות האחרונות בסודאן ובאלג'יריה. עוד נטען כי יש נטייה לראות בתפקידן של נשים במחאות עניין פמיניסטי, "כאילו מדובר לא רק במרי נגד המשטר".

במאמר שפורסם ב"הארץ" במלאות שנה לקמפיין MeToo# העולמי נכתב כי "מדובר במהלך משנה תודעה במערב, אך כזה שאינו יכול לסייע להן [לנשים הערביות]", משום שבמזרח התיכון הוקעת גברים מטרידים בפומבי היא עדיין מעשה שלא ייעשה. המאמר "הערביות נשארות בבית", שפורסם ב-ynet לרגל יום האישה הבינלאומי, יצא מנקודת הנחה שהאישה במזרח התיכון מדוכאת בשל החיים במשטר דיקטטורי או במשטר של ארגוני טרור, ובשל "מעמדה הנחות בתרבות הערבית השמרנית והחברה המוסלמית".

לכאורה, הנתונים היבשים מצדיקים את הפסימיות. מדדים בינלאומיים מצביעים על פערים גדולים בין מעמדן של נשים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לבין מעמדן של נשים באזורים גיאוגרפיים אחרים בעולם, בעיקר בסוגיית ההשתלבות בשוק העבודה. אלא שמשתנים כלכליים אינם המדד היחיד בהקשר הזה, ומדינות האזור אינן עשויות מקשה אחת. מעבר לכך, מהפכה מגדרית מתחוללת ברבות מהן, והיא באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשינוי השיח והמודעות בנושא, וגם בעלייה משמעותית בשיעורי השכלתן של נשים, המובילה לשינויים דרמטיים בדפוסי חשיבה ובמבנה המשפחה.

השתתפותן המסיבית של נשים במחאות "האביב הערבי" בעשור האחרון אינה עניין של מה בכך, גם אם עצם יציאתן לרחוב הובילה לא אחת לתגובות נגד קשות בדמות אלימות והטרדות מיניות. במסגרת המחאות האלה, ולאחריהן, מגבשות הנשים שיח חדש במרחב הציבורי והווירטואלי, ומציגות דרישות לשיפור מעמדן, לצד דרישות כלליות לשינוי פוליטי וחברתי, גם אם הדרך למימוש תביעותיהן רצופת מכשולים.

אי אפשר שלא להתפעל מכך שבסודאן, שבה הוטלו על הופעתן של נשים במרחב הציבורי מגבלות קשות של משטרת המוסר בעידן בשיר, רוב המפגינים בגל המחאה הנוכחי הן נשים. האם תענה דרישתן לייצוג שוויוני במוסדות השלטון החדש? אם בוחנים אך ורק את ה"המודל המצרי", הסיכויים אינם גבוהים, אך אולי תושפע סודאן דווקא משכנתה ממזרח, אתיופיה, שבה הוקמה בסוף השנה שעברה ממשלה שוויונית?

באלג'יריה יכולה דרישתן של נשים לשינוי חוק המשפחה השמרני לשאוב השראה ועידוד מקידום מעמד הנשים בתוניסיה השכנה – סיפור ההצלחה היחסי של "האביב הערבי". בתוניסיה, כמו במרוקו, גובשו חוקות המעגנות את מעמדן השוויוני של נשים, חוקקו חוקים תקדימיים המבקשים להיאבק באלימות במשפחה ובהטרדה מינית, ובניגוד לטענות שלעיל, יותר תלונות מוגשות בנידון והעיסוק הציבורי בנושא צובר תאוצה.

במצרים שלאחר "האביב הערבי" הטרדות ותקיפות מיניות נעשו רווחות במיוחד, אך אין להכחיש כי הכרת הממסד בתופעה גוברת, וכך גם הפעילות הנשית למיגורה, וכי אפילו מוסד אל-אזהר הדתי גינה אותה.

גם בסוגיית הייצוג הנשי בפוליטיקה אפשר לדבר על שיפור הדרגתי, הן במישור הארצי והן במישור המקומי, וכן אפשר להצביע על שילוב גובר של נשים בצבאות האזור. אלא שמעבר לשינוי המגיע "מלמעלה", מהממסד הגברי הנוכחי, המהפכה הנשית האמיתית מתרחשת מלמטה ומתבטאת בשינויים באורחות החיים – שינויים שהם תוצר של תהליכים ארוכי שנים. בערות נשים היא תופעה שטרם מוגרה באזור, אך ניכרת עלייה מתמדת בכניסת נשים למערכות החינוך ולמערכות ההשכלה הגבוהה, ובכמה מדינות, ובהן איראן, שיעור הסטודנטיות אף גבוה משיעור הסטודנטים.

רכישת השכלה מובילה מאליה לעליית גיל הנישואין בקרב נשים ולירידה בשיעורי הילודה באזור, גם אם הם עדיין גבוהים במיוחד ביחס לשאר העולם. חשוב להזכיר את הדיון המתקיים במצרים בדבר הצורך להיאבק ב"פיצוץ האוכלוסין", ובתוניסיה ובאיראן פועלות כבר כמה עשורים תוכניות ממשלתיות לתכנון המשפחה במסגרתן עודדו המדינות שימוש באמצעי מניעה ואף הפלות (אם כי בהגבלות מסוימות באיראן). המגמות האלה מובילות, גם אם בהדרגה, לשינוי תפיסות עולם ודפוסי חיים בקרב נשים וגברים גם יחד.

תופעות כגון רווקות מאוחרת, חיים משותפים של בני זוג ללא נישואין, עלייה בשיעור הגירושין ונראות גוברת של להט"ב במרחב הציבורי, כבר אינן טאבו במדינות רבות באזור, הנחשפות יותר ויותר לסגנון החיים המערבי דרך אמצעי התקשורת. חשוב לומר שלא כל הגורמים לתופעות האלה הם התפתחויות חיוביות, וחלקן נובעות גם ממצוקות חברתיות-כלכליות. למשל, דחיית הנישואין קשורה בקושי של גברים צעירים לשלם סכומי מוהר גבוהים נוכח שיעורי האבטלה הגבוהים באזור; גירושין נובעים לא אחת מאלימות במשפחה או מהפערים המתרחבים בין נשים משכילות שנישאו בשידוך לגברים נטולי השכלה, וכיוצא בזה.

השינויים האלה גם אינם מבטאים בהכרח מגמות של חילון, אלא אימוץ של ערכים ליברליים בתוך מסגרת החיים הדתית. הממסד במדינות השונות עודנו מקדש את מוסד הנישואין ואת התא המשפחתי, ועם זאת הוא מתקשה להיאבק בתופעות האלה.

למרבה הצער, המגמות המורכבות האלה אינן באות לידי ביטוי בתקשורת הישראלית, הרואה את מדינות האזור, ובכלל זה את מעמד הנשים בהן, כמקשה אחת – חלק מתפיסת "החורף האסלאמי", שלפיה כל מהפכה במזרח התיכון נידונה מראש לכישלון מוחלט. אלא שרוב המהפכות הן, למעשה, תהליכים ארוכים, והמהפכה הנשית באזור היא במובנים רבים מהפכה ממושכת ושקטה, והיא בהחלט חיה ובועטת.

אילת לוי היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית