לא פשוט להקים מדינה, ומסובך לא לפחות לעצב עבור אזרחיה מסורות וסמלים. השנתיים הראשונות למדינה לוו בשורה של נסיונות לכונן ולעגן חגים וימי מועד, כאלה שאמורים להעניק לאזרחים תחושת יחד לאומית ולסמל את ערכיה של הישות החדשה. נדרשו כמה שנים עד שעוצבו הטקסים ונקבעה המתכונת שאנחנו מכירים היום, של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומיד אחריו יום העצמאות.
ליום העצמאות קדם, לזמן קצר, חג אחר: "יום המדינה". הוא נקבע ביולי 1948, כחודשיים לאחר הכרזת מדינה. הממשלה הזמנית החליטה כי "יום המדינה" יצוין בכ' בתמוז. המועד נקבע משום שתאריך זה, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל, צוין על-ידי התנועה הציונית ועל-ידי היישוב בארץ ישראל בשורה של טקסים בימי המדינה שבדרך. יום הזיכרון של הרצל הוצמד לזה של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שנפטר בכ"א בתמוז. בשל סמיכות התאריכים אוחדו למעשה רוב האירועים לזכר השניים ליום אחד, כ' בתמוז, מועד שקיבל משמעות לאומית בשנות המנדט.
כשהוחלט לשדך את "יום המדינה" ליום הזיכרון להרצל הוסבר כי ביום זה "יצוין הקשר האמיץ בין חזון הרצל על מדינת היהודים לבין התגשמותו במדינת ישראל". ההודעה הרשמית על החג לא הסתירה לשם מה נועד החג הלאומי: לגיוס הסכמה ותמיכה בשלטון. נאמר בה, בין היתר, כי ביום זה "בראש ובראשונה יודגש עניין אחדות האומה סביב מטרות מלחמתנו, וההכרח בהתלכדות מלאה מאחורי ממשלתנו והנהגתנו הצבאית".
ההודעה הרשמית על "יום המדינה"
הגוף הממלכתי המשמעותי ביותר, אז כמו שנים רבות אחר-כך, היה כמובן צה"ל. משום כך נקבע כי בכ' בתמוז תש"ח יושם עיקר הדגש על אירועים צבאיים, אך הומלץ כי "כדי לשוות ליום הזה אופי עממי רחב, רצוי שגם הגופים הישוביים יערכו תוכניות חג מיוחדות". בכ' בתמוז תש"ח, שחל באותה שנה ב-27 ביולי, ערך הצבא מצעדים, והארץ צהלה. אחת האטרקציות במצעד היתה נשק שלל, ממש כפי ששני עשורים מאוחר יותר, ביום העצמאות 1968, יציג צה"ל את טנקי השלל הסובייטיים שנתפסו במלחמת ששת הימים. ב-1948 היו אלה שריוניות קלות שנשאו שלט: "שלל אויב".
התרגשות רבה ניכרה בכל רחבי הארץ. ישראל היתה נתונה עדיין בעיצומה של מלחמת השחרור. רק זמן קצר חלף מאז הכרזת העצמאות, והיתה זו הזדמנות ראשונה לראות עוצמה צבאית, חיילים עבריים צועדים בסך במקומות שבהם רק חודשים אחדים קודם לכן ניצבו חיילים בריטים. הצבא הצועד שיקף בעיני רבים יותר מכל את המהפכה הדרמטית שהתחוללה ב-14 במאי.
אבל היו כבר אז מי שהביעו חשש ודאגה מכך שהעוצמה הצבאית דוחקת במרחב הציבורי את הרוח. הסייפא גוברת על הספרא. "אין דינה של הרוח כדינו של הכוח הצבאי", כתב יעקב עמית ב"על המשמר", "אך אל יאכל כ' בתמוז את כ"א בתמוז".
"ידיעות מעריב" מודיע על "יום המדינה", 27.7.1948
כשחלפו החודשים התקרב יום השנה הראשון להכרזת העצמאות. היה כבר אמנם "יום המדינה", אבל אי-אפשר שלא לחגוג בה' באייר. וכך, במרץ 1949 החליטה הממשלה, ואחר-כך גם הכנסת: ה' באייר יהיה "יום הקוממיות", חג רשמי.
חג רשמי? ב"דבר" התרעם על כך ש' לביא והזכיר שבהיסטוריה "חגים רשמיים" נועדו בדרך כלל להלל ולקלס קיסרים ומלכים. במאמר שבו הטיל ספק בצורך בסוג כזה של מועד כתב לביא: "אני מציע לא חג רשמי, אלא חג לעם. חג למנוחה ולנופש, לששון ולשמחה, לעונג ולהשראה... וכל אשר ירבה למלאות אותו תוכן, ירבה מצוות ותענוגות – ישתבח". וכמובן, אישור "יום הקוממיות" בכנסת לא עבר בשקט. השאלה מה יקרה כאשר ה' באייר יחול בשבת עוררה התנצחות מסוימת. בסוף הוחלט שדיה לצרה בשעתה.
"מצעד יום המדינה" ב"מעריב", 28.7.1948
בתוך זמן קצר הוחלף המינוח הרשמי מ"יום הקוממיות" ל"יום העצמאות". מי שהתקשה להסתגל למעבר מקוממיות לעצמאות היה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שהעדיף לעשות שימוש במונח הראשון. שנים אחדות אחר-כך שיגר שלמה אבינרי מכתב לראש הממשלה וביקש לדעת מדוע הוא מתעקש להשתמש בנאומים ובמאמרים במונח "מלחמת הקוממיות". המלה קוממיות, לדברי אבינרי, היא "מושג קלוש, ערפילי וערטילאי". בן-גוריון, שאהב לעסוק בסוגיות לשוניות, טען בתשובתו שעצמאות היא מלה "מלאכותית ומחודשת", ואילו מקורה של המלה קוממיות הוא בתנ"ך, ויש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין מאשר במלה המעומעמת עצמאות".
היו גם מי שמצאו בחוסר הסדר חן מסוים, כמו אחד הכתבים הזרים שדיווח על המצעד שלא צעד – עדות לכך שישראל אינה מדינה מיליטריסטית שבה רועם צעדם של חיילים ומטיל אימה על האזרחים
עבור בן-גוריון ורבים מאזרחי ישראל, נמהלה שמחת יום הקוממיות/עצמאות הראשון במפח נפש. מצעד יום העצמאות – שבו אמור היה הצבא להציג את עוצמתו ברחובות תל-אביב, לא הצליח לפלס לו דרך בהמון שגלש מהמדרכות וחסם את דרכם של החיילים, הג'יפים וכלי השריון. הוקמה ועדת חקירה, וחלק מהאחראים נענשו. הדיווח ב"דבר" כלל הצלפה ארסית על "קוצר ראייתם וחוסר כשרונם של חברי הוועדה המתכננת את החגיגות, שמנעו כל ניסיון להנהיג סדרים", וקביעה כי מדובר היה ב"חוסר סדר שאין לו כפרה". היו, עם זאת, גם מי שמצאו בחוסר הסדר חן מסוים, כמו אחד הכתבים הזרים שדיווח על המצעד שלא צעד – עדות לכך שישראל אינה מדינה מיליטריסטית שבה רועם צעדם של חיילים ומטיל אימה על האזרחים.
קרליבך ב"מעריב" על "המצעד שלא צעד", 5.5.1949
"דעת 'גוי' על המצעד שלא ראה...", 1949
ואחרי שנקבע יום הקוממיות/עצמאות, מה עושים עם חג "יום המדינה", שהושק רק שנה קודם לכן? אז עלה הרעיון להופכו מ"יום המדינה" ל"יום הצבא". לא כולם תמכו ברעיון. על-פי אתר ארכיון צה"ל, ב-13 בפברואר 1949 הציע ראש אגף כוח האדם, האלוף משה צדוק, כי יום הכרזת המדינה יהיה חגו של צה"ל. אבל הרמטכ"ל, רב-אלוף יעקב דורי, פרסם ב-5 ביוני 1949 פקודה שבה נאמר: "כ' בתמוז נקבע יום צבא הגנה לישראל. בתאריך זה יחוג הצבא מדי שנה בשנה את יום הקמתו הראשון לפי תוכנית שתפורסם על-ידי המטה הכללי/אכ"א".
"יום הצבא", "על המשמר", יולי 1949
ב"יום הצבא" בכ' בתמוז תש"ט נערכו אירועים רבים ברחבי הארץ, אך האירוע המרכזי היה טקס חלוקת אותות הגבורה לתריסר לוחמי מלחמת השחרור. והיו גם מצעדים ואירועים נוספים. אבל גם "יום הצבא", כמו "יום המדינה" לפני כן, לא האריך ימים. ההפרדה בין יום העצמאות לבין "יום הצבא" היתה בעייתית. היא גם הקשתה על הצבא. עריכת שני מצעדים צבאיים בשנה עלתה כסף רב ודרשה הפניית כוח אדם, והצבא סבל כבר אז מאותם קשיי תקציב שמלווים אותו עד היום.
לקראת ההחלטה על ביטול החג הרשמי של הצבא נקט בן-גוריון צעד יוצא דופן: הוא שיגר מכתב לכל עורכי העיתונים וביקש לשמוע את דעתם על מהלך כזה, כלשונו, "למען ברר מהי דעת הקהל"
לקראת ההחלטה על ביטול החג הרשמי של הצבא נקט בן-גוריון צעד יוצא-דופן: הוא שיגר מכתב לכל עורכי העיתונים וביקש לשמוע את דעתם על מהלך כזה, כלשונו, "למען ברר מהי דעת הקהל".
הרטוריקה של בן-גוריון בכל הקשור ל"דעת הקהל" התאפיינה בדרך כלל בהטלת ספק ביכולת לקבוע מהי, בעצם, דעתו של הציבור, וקריאת תיגר על הטענה שהעיתונות מבטאת את דעת הקהל. הפעם דווקא בחר להיוועץ בעורכים. הם סברו שאין היגיון לצרף את חגו של צה"ל ליום הזיכרון להרצל. הנה לדוגמה מכתבו של עורך "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, המוצג באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון:
מר בן-גוריון הנערץ, בתשובה לשאלתך בדבר עריכת יום הצבא בכ' בתמוז – הנני לסכם בקצרה את דעתי שהבעתיה גם בהזדמנויות אחרות בעיתוני: 1. הצבא צריך לעמוד במרכז חגיגות יום העצמאות, ואם כך אין מקום ליום נפרד מוקדש לצבא. 2. אולם אפילו אם דעה זו לא תתקבל וייקבע יום נוסף נפרד לצבא, מוטב שיהא קשור בתאריך הלוח העברי המתאים לו, כגון בימי חנוכה וזכרון החשמונאים. אולם בשום פנים ואופן אין לבטל את זכרם של הרצל וביאליק בפני חג הצבא. להפך. יש להפוך, בכל מאודה של המדינה, את כ' בתמוז ליום הרעיון הציוני המקורי, יום עיון מחשבתי, יום הגשר והקשר אל המקורות הרעיוניים שלפני הכרזת העצמאות"
עורך "מעריב" עזריאל קרליבך משיב לשאלתו של בן-גוריון בדבר נחיצותו של "יום הצבא"
ימים ספורים לאחר קבלת תשובות העורכים פסק בן-גוריון: "יום הצבא" יבוטל. מזכירו הצבאי, נחמיה ארגוב, תיעד את הפקודה בפתק המוצג באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון: "שר הביטחון הודיע בע"פ לרמטכ"ל שביום כ' תמוז לא יקיימו יום הצבא". כ' בתמוז הופשט אפוא ממעמדו ה"לאומי", ונותר רק יום הזיכרון להרצל ולביאליק. הסייפא והספרא נפרדו.
לידתו של יום הזיכרון
עוד קודם להחלטה על ביטול "יום הצבא", באפריל 1950, כבר הונחו ביום שלפני יום העצמאות זרים על קברי חללי מלחמת השחרור, ובערב יום העצמאות נערך בהר הרצל טקס הדלקת המשואות על-ידי יושב ראש הכנסת. האירוע המרכזי ביום העצאות תש"י, כמו בימי העצמאות שיבואו אחריו, היה מצעד צה"ל.
המצעדים הללו היו תצוגות כוח צבאיות שנועדו לשרת שלוש מטרות. האחת – להציג את עוצמתה של ישראל בעיקר לעיני אויביה, כמסר הרתעתי. השנייה, לעודד את רוח הציבור ולהקנות לו תחושת ביטחון. והשלישית, ממש כמו הימים שבהם נולד "יום המדינה" – לשמש סמל לאומי מלכד, המאפשר למרבית האזרחים להתייצב בגאווה לימין המדינה ומנהיגיה.
שנת 1950 היתה שנה של מבוכה ובלבול בכל הקשור לציון זכרם של חללי צה"ל. באותה שנה כבר צוין, זו הפעם השנייה, יום העצמאות בה' באייר. כ' בתמוז, שצוין ב-1948 כ"יום המדינה", הפך מאז 1949 רק ל"יום הצבא", ובו נערכו האזכרות הממלכתיות לחללי מלחמת השחרור. ב-20 באפריל, ג' באייר, הונחו זרים בבתי-העלמין הצבאיים, ומן הכותרות ניתן היה להבין שמדובר ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הנה כותרת עמודו הראשון של "מעריב" באותו יום:
"מעריב" מדווח על "יום הזיכרון" הראשון
אבל לאחר ימים אחדים התברר כי זכר החללים נפל בין הכיסאות. "על המשמר" דיווח כי אנשי ארגון יד-לבנים טוענים שטקסי הנחת הזרים נערכו בעיקר בנוכחות אנשי צבא – אך ההורים השכולים ונציגיהם, אנשי יד-לבנים, לא הוזמנו. לדבריהם נאמר להם כי יום הזיכרון הרשמי ייערך, כמו בשנה הקודמת, בכ' בתמוז. זה היה בסוף אפריל. באותם ימים ממש שיגר ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון את המכתב שבו ביקש מעורכי העיתונים לשמוע את דעתם על ניתוק "יום הצבא" מכ' בתמוז.
"דרישות כינוס ועדי ההורים השכולים", "דבר", 24.4.1950
מבחינת ארגון יד-לבנים נוצר באותה שנה מצב אבסורדי. ההורים לא הוזמנו רשמית לאזכרות בערב יום העצמאות, ועתה בוטלו גם אירועי כ' בתמוז. במכתב לעיתונות חשפו ראשי הארגון את תהפוכות ההחלטה על מועד יום הזיכרון.
הנה כך שִחזרו את רצף ההודעות הסותרות שהועברו אליהם: ב-4 באפריל כתב להם מזכיר הממשלה זאב שרף כי יום הזיכרון יתקיים בג' באייר תש"י (בגלל השבת) ובשנים הבאות בד' באייר, ערב יום העצמאות. עשרה ימים אחר-כך, ב-14 באפריל, קיבל הארגון הודעה מראש הממשלה ושר הביטחון כי יום הזיכרון לחללי צה"ל נועד להתקיים בכ' בתמוז. חודש אחר-כך, ב-12 במאי, התקבלה בארגון הודעתו של בן-גוריון כי מעתה לא יתקיים עוד בכ' בתמוז "יום הצבא", וגם לא יום הזיכרון.
ואולי אפשר למצוא בין השורות הללו לא רק תסבוכות ביורוקרטיות וחבלי לידה של מדינה צעירה. אפשר שיש בהם גם רמז למאבק בין האבל האישי, שנלווה לו גם צורך בהכרה ציבורית, לבין האבל הממלכתי
ראשי יד-לבנים לא השלימו, לדבריהם, עם מצב שבו תסתיים למעשה שנת תש"י ללא אזכרות ממלכתיות, בהשתתפות ההורים השכולים. הם החליטו אפוא ליזום עריכת אזכרות בבתי-העלמין הצבאיים בכ"ח באלול, וביקשו כי המדינה והצבא ישגרו נציגים לטקסים אלה. לשכת שר הביטחון דחתה את היוזמה. וכך, בין ג' באייר, כ' בתמוז וכ"ח באלול חלפה לה שנה שבה התקשתה עדיין המדינה לעצב את מתכונת הזיכרון לחלליה.
ואולי אפשר למצוא בין השורות הללו לא רק תסבוכות ביורוקרטיות וחבלי לידה של מדינה צעירה. אפשר שיש בהם גם רמז למאבק בין ארגון יד-לבנים, כמייצג המשפחות השכולות, לבין משרד הביטחון, על השליטה באירועי הזיכרון. התמודדות בין האבל האישי, שנלווה לו גם צורך בהכרה ציבורית, לבין האבל הממלכתי, הממוסד. האבל המנוהל על-ידי המדינה, שמשלבת בטקסים לא רק הוקרה לנופלים אלא גם ניסיון לגייסם אחרי מותם לחיזוק הלכידות הלאומית.
המחלוקת על המועד תמה בשנת 1951, ואז התקבלו גם החלטות ראשונות על המותר והאסור בעיצוב המצבות בבתי-העלמין הצבאיים, נושא שישוב ויעלה לסדר היום עשרות שנים אחר-כך.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג "הערות שוליים להיסטוריה"