הפואטיקה של הטבלואיד

שערי הטבלואידים בגליונות ערב יום העצמאות אינם מוקדשים לעיתונות. הם מבקשים לתפוס בדימוי חזותי אחד את הסיפור כולו. "לזכרם, למענם", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", שהפיץ הבוקר 350 אלף גליונות חינם.

מתחת לכותרת נדפסים שני תצלומים: משפחה שכולה מעל קבר צבאי, וילד המניף דגל ישראל למראה מטס חיל האוויר. אבל ושכול אל מול גאווה ומיליטריזם צופה פני עתיד. בין שני התצלומים: טור מאת עורך העיתון בועז ביסמוט (שכולל טעות עובדתית לא מקרית, ועל כך בהמשך).

ב"ידיעות אחרונות" העדיפו להתמקד השנה בטוב. מרבית השער מוקדש לשלושה ילדים שמניפים דגל ישראל על רקע של עשרות ילדים אחרים אשר עמדו זה לצד זה בצורה שיצרה את המספר 71. "חוגגים יחד", קובעת הכותרת שמעל תמצית טורו של חנוך דאום. "מתגעגעים ובוכים ביחד", נכתב בתחתית השער, ברצועה שחורה צרה יחסית המוקדשת לשכול. "זוכרים, וחוגגים" היא הכותרת של הטבלואיד השלישי, "מעריב", על רקע עוד כמה תצלומים גנריים.

הדואליות הזו, שהפכה למסורת של עיתונאות קיטש, נועדה לחבר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות. אך יש מי שלוקח על עצמו את האתגר לחבר את שני הימים הללו עם יום סמלי נוסף שצוין לאחרונה.

מודעה ("ישראל היום", 8.5.2019)

במוסף "ישראל היום" מתפרסמת מודעת עמוד הנושאת את הכותרת "אף פעם לא שוכחים למה חובה לשרת בצה"ל", שמציגה מדים של צה"ל שעליהם, מתחת לכנפי צניחה, נעוצה גם סיכת טלאי צהוב עם המלה Jude. המודעה מוגשת מטעם "ישראלי אמיתי לא משתמט", יוזמה ותיקה של רמי יהושע, הבעלים של משרד הפרסום יהושע TBWA.

ההבדל בין שערי הטבלואידים שעוצבו על-ידי עיתונאים לבין המודעה שעוצבה על-ידי פרסומאים אינו מהותי. המטרה היא אותה מטרה, והאמצעים אף הם דומים. הבעיה אינה בפרסומאים, כמובן, אלא בעיתונאים, שבמקום להקדיש את שערי העיתונים לפרסום של מידע רלבנטי ובדוק מעדיפים לנסות ולמשוך את תשומת לב ההמונים באמצעות עיצוב רגש.

שיעור באזרחות

"יותר מתשעה מיליון אזרחים ישראלים, ובתוכם כל עובדי 'ישראל היום' ואני כנציגם, אומרים היום, ובכל יום: תודה", כותב עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט בטור חגיגי שתמציתו, כולל השורה הזו, מתפרסמת בשער העיתון. אך בשורה הזו יש טעות עובדתית. אין יותר מתשעה מיליון אזרחים ישראלים. יש יותר מתשעה מיליון תושבים ישראלים.

התושבים שאינם אזרחים חיים בשכונות ירושלים שמעבר לקו הירוק. הם זכאים לבחור בבחירות המוניציפליות, אך לא בבחירות לכנסת. הם מונים קרוב ל-300 אלף איש, ובלעדיהם לא חוצה ישראל את רף תשעה מיליון האזרחים. זו לא התקטננות. ההבדל בין אזרח לתושב משמעותי. ואם אינכם חושבים כך, שאלו כל תושב ישראל שאיננו אזרח לדעתו.

שכונת סילואן, מזרח ירושלים (צילום: יונתן זינדל)

הטעות של ביסמוט, גם אם נעשתה בתום לב, אינה מקרית. ב"ישראל היום" מגלים דרך קבע גמישות בכל הקשור להגדרת "הישראלים", "אזרחי המדינה" או "הציבור בישראל". כשנוח לעיתון, המושג הזה מתאר אך ורק את היהודים. כשנוח, כמו הבוקר, הוא מתייחס גם למי שכלל אינו אזרח. תמיד הוא מתעלם מעוד מיליוני בני אדם שחלק נכבד משגרת חייהם תלוי בהחלטותיה של ממשלה שאין להם כל יכולת להשפיע על הרכבה.

ביום שישי האחרון תיקן איתמר ב"ז טעות אחרת שנפלה בידיעה הראשית של "ישראל היום". העיתון, שמתחייב מדי בוקר לתקן כל טעות שפרסם, לא תיקן. ספק אם יתקן גם את הטעות של העורך הראשי מהבוקר.

עוד כותרת ראשית

"איראן צפויה 'להפחית את מחויבותה' להסכם הגרעין עם המעצמות", נכתב בכותרת  ראשית של "הארץ".

ב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", המידע על נסיגת איראן מהסכם הגרעין לא מגיע לשער.

שארית ההתנגדות

טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שנערך אתמול בתל-אביב מוזכר בכל העיתונים, אך בדרכים שונות בתכלית. ב"ישראל היום" אין סיקור ישיר של האירוע. מאיר אינדור, מייסד ויו"ר ארגון אלמגור, מפרסם טור בכפולה השנייה של העיתון ובו הוא מבקר קשות את הטקס ומשווה אותו לטקס לזכר השואה בהשתתפות משפחות חללי הצבא הנאצי.

הביקורת של אינדור מופנית לא רק למארגני הטקס ("קבוצה קטנה אבל משפיעה ועתירת תקציבים"), אלא גם לבג"ץ, שאיפשר לכאורה את קיומו. "כשבג"ץ אינו עושה את ההבחנה בין טרוריסטים ללוחמים לגיטימיים שמקפידים על טוהר הנשק ולפעמים משלמים בחייהם או נפצעים (כפי שקרה לי), הוא יוצר זילות של העיקרון שהוא מטיף לו, או שהוא מעניק לפלשתינים פטור מחובת טוהר הנשק", כותב אינדור. "בקפליו של פסק הדין טמון אפוא היתר כמעט מפורש לפלשתינים לבצע מעשי רצח וטרור, כחלק מהמאבק הלאומי שלהם נגדנו".

את הטור של אינדור מלווה תצלום (קוקו) שבו נראית "המחאה מול טקס הזיכרון האלטרנטיבי". בפועל, מה שנראה בתצלום הוא כמה נשים המחזיקות שלט: "אנחנו זוכרים את הנופלים, אתם מנציחים מחבלים". מחאה מאופקת, מנומסת.

ידיעת תצלום ב"ידיעות אחרונות" מציגה מחאה רעשנית בהרבה. אף כי התצלום בידיעה זו (יריב כץ) תיעד את מה שאירע באותה ההפגנה במרחק מטר וחצי מהתצלום שהופיע ב"ישראל היום", כאן נראים המפגינים רועשים בהרבה. בכיתוב התצלום מדווחת קורין אלבז-אלוש כי בין הקריאות שקראו לעבר משתתפי הטקס היו גם קריאות גנאי דוגמת "נאצים" ו"מחבלים".

ב"הארץ", גרסת התקשורת לאותה "קבוצה קטנה אבל משפיעה ועתירת תקציבים", מקדישים שני טקסטים לטקס. בר פלג והגר שיזף מדווחים על האירוע ומזכירים שהמפגינים קראו למשתתפים לא רק "נאצים" אלא גם "קאפו", והוסיפו: "הטרור יגיע גם אליכם, שלא תטעו". בנוסף, ארבעה מפגינים עוכבו בגין הפרת סדר ו"זריקת חפצים" לעבר המשתתפים.

עוד מדווח ב"הארץ" כי היה מי שקרא לעבר משתתפי הטקס: "הערבי שיושב בטקס חומד גם את הבת שלך, אדוני. זה יום הזיכרון לחללי צה"ל, לא למחבלים. שייקח אתכם אלוהים יא שמאלנים מסריחים". כן, כל המשפט הזה מתפרסם כך ממש בידיעה של "הארץ", שם בוודאי התלבטו עד לרגע האחרון האם לאיית "שמאלנים" בשי"ן שמאלית או בסמ"ך.

לצד הדיווח, שבעצמו אינו יבש, מתפרסם טור אישי מאת רוית הכט. גם היא מתארת את הקללות שספגה (והבקבוק שנזרק לעברה), אך מוסיפה: "על אף המעמד המביש, [...] אפשר לראות גם את החולשה. כשנכנסתי למדשאות היפות באמת בגני יהושע, המונחות בנדיבות שבעה בתל-אביב היפה באמת, לא נשארה בי תהייה מדוע אדם מקדיש את ערב יום הזיכרון כולו כדי לעמוד מאחורי גדר ולקלל משפחות שכולות ואנשים אחרים. מדוע הוא שם תחום ומתוחם במשך כמעט שעתיים – וגם לאחר שהטקס נגמר – צורח, מקלל ומדי פעם קריאתו או הזמבורה שהביא חודרת את הקרום העוטף את הטקס.

"החלל הזה שאליו הוא רוצה לחדור, כדי לפגוע אמנם, כדי להכאיב, אבל בכל זאת לגעת במי שנמצא שם. לגעת בקהל שבפנים, שכאוב ונרדף [ככל] שיהיה, הוא אשכנזי לרוב, מבוסס, משכיל, תרבותי. קהל שלמרבה העלבון מעדיף אפילו ערבים על פניהם. [...] רובו קהל השמאל, האליטה התרבותית שנמצאת כעת במלחמה על חייה, שבינה לבין המפגינים בחוץ אין שום קשר, כאילו היו בני שתי הקבוצות תושבי גלקסיות נפרדות.

"וכשישבתי שם בפנים שאלתי את עצמי מי בעצם מגודר ותחום כאן. המפגינים, שאינם יכולים לגעת בקהל הזה אלא באמצעות יריקות וחפצים מתעופפים – או הקהל בפנים, השמאלנים, שארית ההתנגדות לכיבוש, שעוד מעט גם ההגנה הרופפת הזאת עליהם תוסר, והם יופקרו להמון הזועם".

זהירות, שואה לפניך

לא רק רוית הכט חוששת מהיום שבו היא ודומיה "יופקרו להמון הזועם". מאמר המערכת של "המבשר" מוקדש לביקורת על החלטת בג"ץ לאפשר כניסת פלסטינים לטקס הזיכרון האלטרנטיבי, וחוזה שואה שנייה אם וכאשר לא יעמוד לצה"ל כוחו.

"מה שאירע השבוע בדרום הארץ", נכתב במאמר, "מלמד שזאת מלחמת חורמה שמטרתה השמדת המדינה, חיסול כל יהודיה, לרבות אותן משפחות יהודיות התומכות בנרטיב הפלסטיני ורואים בחלליהן שווי זכויות לחללי עם ישראל".

מנזקי החג

יש לכם את זה בירוק זית? ב"ישראל היום" מתפרסם על פני כפולת עמודים מיזם תצלומים במסגרתו שיחזרו חיילי צה"ל עטיפות של אלבומים נודעים מתולדות המוזיקה הישראלית.

"ישראל היום", 8.7.2019

כל אחד והנטע ברזילי שלו. עוד ב"ישראל היום": ראיון שערך ערן סויסה עם נטע ברזילי לקראת האירוויזיון. הראיון מובלט בראש שער "ישראל היום" באמצעות תצלום של ברזילי, ועליו מוטבעת הסטמפה "בלעדי". עם זאת, גם בראש שער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של ברזילי, מה שעלול לגרום לקורא המזדמן לחשוב כי גם ב"ידיעות אחרונות" מופיע ראיון עם זוכת האירוויזיון של השנה שעברה.

למעשה, אין ל"ידיעות אחרונות" ראיון "הישגי" עם ברזילי, אלא סתם מיזם מערכתי שמדרג את שירי האירוויזיון הישראליים הגדולים בכל הזמנים. השיר של ברזילי הגיע למקום התשיעי בלבד, אבל כמה יקנו את "ידיעות אחרונות" אם יראו בראש השער תצלום של גלי עטרי, זמרת "הללויה", השיר שהגיע למקום הראשון?

השיר ששר שלמה ארצי באירוויזיון, "את ואני", הגיע למקום ה-11 בדירוג. לא ידוע אם גם כאן היה ב"ידיעות אחרונות" מי שהתערב כדי לקדם את ארצי על חשבון שירים של אמנים אחרים.

דירוגים לחג, גרסת "הארץ". לא רק בטבלואידים מדרגים. הצורך למלא עמודים במוספי החג מביא לכך שבמוסף "גלריה" של "הארץ" מפרסמים רשימה של "תשע הסדרות הכי חשובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית", במדור הספורט של העיתון מציינים מיהם 71 הכדורגלנים הגדולים בתולדות המדינה, ואילו בעמודי החדשות מדרגים את התגליות הארכיאולוגיות החשובות בתולדות המדינה (גלוסקמת אחי יעקב רק במקום ה-7!).

ריל טיים מרקטינג

מומלץ מאוד לקרוא את הראיון שערכה עבור "גלובס" טל שניידר עם עופר גולן, מנהל קמפיין הליכוד בבחירות האחרונות. גולן מתאר איך שרה נתניהו הורתה לו ולחבריו לצוות הקמפיין לחזור לעבודה גם עשרים דקות לפני סגירת הקלפיות, ומספר איך כשעה לאחר מכן חיבר בנימין נתניהו את נאום הניצחון שלו ביד אחת, אכל שוקולד ביד השנייה ותוך כדי כך צפה ב"נאום הניצחון" של גנץ והתחיל לעשות טלפונים לשותפים בקואליציה העתידית שלו.

בנימין ושרה נתניהו חוגגים את נצחון הליכוד בבחירות, 9.4.2019 (צילום: יונתן זינדל)

גולן חושף כיצד הצליח קמפיין הליכוד להגיב במהירות לאירועים: "היתה לנו גם מהירות תגובה, באמצעות יחידת מידענים שישבה במצודת-זאב. קבוצה של אנשים שכל היום קוראים מידע, יושבים על המדיות השונות, מאזינים, מקשיבים לדוברים של הליכוד ולאחרים, ומיד מעבירים לנו לידיעה, כאשר הם חושבים שיש משהו שמצריך תגובה. הם יודעים לזהות אם אירוע מתפתח למשברי [...] העבודה היא כמו בעולם המסחרי, ריל טיים מרקטינג, מגיבים מהר ולתגובה בזמן אמת יש משמעות גבוהה מאוד".

גולן מבהיר שאין לו כל נקיפות מצפון על כך שהליכוד ניצח, בין היתר, באמצעות טענות לאי-כשירות נפשית של בני גנץ ("אם אתקל בקו אדום אני אגיד לך"). עוד טוען גולן, יחד עם אחד מבכירי מטה הקמפיין, שילה אדלר, כי יוזמת הליכוד להצבת מאות משקיפים מצוידים במצלמות בקלפיות של יישובים ערביים היתה מתואמת עם "מערכת החוק", שידעה על כך מראש ונתנה את אישורה.

עושים לביתם

בין עמודי "דה-מרקר" משולבים הבוקר שלושה עמודים פרסומיים הנושאים את הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

ענייני תקשורת

ניגוד העניינים של רפי סמית. בראיון שהעניק עופר גולן לטל שניידר הוא חושף כי רפי סמית ממכון סמית סיפק לליכוד מידע וסקרים בבחירות האחרונות. שניידר מציינת כי "סמית סיפק סקרים במהלך הקמפיין של 2019 לחלק מכלי התקשורת, כולל ערוץ 20, 'ערוץ 7',‬ 'מעריב' ו'ג'רוזלם  פוסט' – באף אחד מהם סמית או כלי התקשורת לא ציינו שהוא עובד במקביל עם הליכוד".

קליל, קליל, קליל. במוסף "G" של "גלובס" מספר דובר צה"ל היוצא רונן מנליס לצאלה קוטלר-הדרי על מאמצי הדיגיטל של צבא ההגנה לישראל. בין היתר הוא מגלה כי כיום יש "יוטיוברים מצטיינים", שכמו ספורטאים או מוזיקאים מצטיינים מקבלים זכות לשרת את המדינה בתחום שבו הם מתמחים.

עוד מסביר מנליס כי צה"ל משלב בחשבונותיו ברשתות החברתיות "חומרים קלילים" – "לא בשביל לייקים, אלא כדי שביום פקודה נוכל להעביר את המסרים שלנו. אני צריך למשוך אותם אלי, שלא יחשבו שאני צבא כובש, אלא צבא שבא לעקוב אחריו".

דובר צה"ל היוצא, רונן מנליס (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

מהנעשה ב"מעריב". רון קופמן מוציא קצפו ב"מעריב" על ידיעה שפרסם אתמול נתי טוקר ב"דה-מרקר" על הקיצוצים הקרבים ב"מעריב". מלבד קללות, השמצות וגידופים, קופמן מבטיח גם תביעה נגד כתב התקשורת של העיתון הכלכלי. הסגנון של קופמן, והעובדה שב"מעריב" פרסמו את טורו, מעידה על המצב בעיתון לא פחות מאשר הידיעה של טוקר. אגב, המידע בידיעה של טוקר הופיע יום קודם לכן בידיעה מאת איתמר ב"ז כאן, באתר "העין השביעית". נכון לעכשיו לא התקבלה במערכת "העין השביעית" כל תביעה מצד "מעריב", ואף לא קללה עסיסית מקופמן.