טובעים במספרים

"כשנגמר הכוח ולפתע אין לך מה להגיד, תטביע את הקהל במספרים", גורס ספר הדרכה דמיוני שהומצא זה עתה, ושנטע ליבנה ובועז ביסמוט, עורכי העיתונים הנפוצים בישראל, ודאי היו שמחים לרכוש. כמו בסרט מהניינטיז על שני עיתונים מתחרים, שני הטבלואידים הפופולריים מוסרים הבוקר את כותרותיהם הראשיות לידיה האמונות של הסטטיסטיקה – וליתר דיוק, סטטיסטיקה ממלכתית.

בעיתון של מוזס מדפיסים בגדול את המספר 23,741 – מספרם של חללי מערכות ישראל – ופותחים כבר היום את אירועי יום הזיכרון, שיחול בשבוע הבא. כתבת השער (קורין אלבז-אלוש) היא מעין דף מידע על אירועי יום הזיכרון, עם עוד קצת מספרים (135 אלף צרורות פרחים, למשל) ואפס תוכן מקורי. למעשה, קשה למצוא הבדל משמעותי בין התוכן המערכתי בדפי העיתון לבין המודעות שרכש משרד הביטחון בין אותם דפים.

גם ב"ישראל היום" מציינים את מספר החללים והפרטים הנלווים, אך את הכותרת הראשית מקדישים שם למספר אחר, גדול יותר: 9,009,000. "שוברת שיאים: ישראל חצתה את רף 9 מיליון האזרחים", מודיעים בחינמון, ופותחים כבר היום את אירועי יום העצמאות.

"תשעה מיליון בני אדם בישראל. זה היה צפוי, ובכל זאת מפתיע", כותב אמנון לורד בטור פרשנות. זה אולי היה צפוי – אבל זה לא היה צריך להפתיע את לורד לו רק היה קורא "ישראל היום". כבר לפני שבועיים, לרגל חג הפסח, דיווחו שם ש"לראשונה" חיים בישראל יותר מתשעה מיליון תושבים, וליתר דיוק – 9,020,000 איש.

קוראי חינמון בעלי זיכרון של פיל ודאי ישימו לב שהמספר המדויק שנוקבים בו היום על שער "ישראל היום" קטן ב-11 אלף. לאן נעלמו כל-כך הרבה אנשים? מה זה משנה ולמי אכפת, זו הרי לא באמת ידיעה חדשותית, אלא חומר מילוי.

"ישראל היום", כותרת ראשית, היום

העיתונאי שחתום על שתי הידיעות הסטטיסטיות הסותרות הוא הכתב הכלכלי זאב קליין. על נתון אחד חוזר קליין במדויק בשני הדיווחים: 150 אלף. זהו מספרם של הערבים שחיו בישראל בערב מלחמת העצמאות, הוא מוסר לקוראים. היהודים, מוסיף קליין, מנו אז 650 אלף. הנתונים הללו מזמנים תהיות: הייתכן שבניגוד למה שמלמדים בשיעורי ההיסטוריה, הערבים בעצם היו מיעוט בארץ ישראל המנדטורית? האם יכול להיות שכשמספרים שמלחמת השחרור היתה מלחמה של מעטים מול רבים, מתכוונים שדווקא ליהודים היה יתרון מספרי?

לפי ההיסטוריונים (למשל, בני מוריס בספרו עתיר המספרים "קורבנות"), מספרם האמיתי של ערביי ארץ ישראל המנדטורית היה גבוה בהרבה, ועמד על למעלה ממיליון איש. הנתון של "ישראל היום" על 150 אלף הערבים מתייחס, כנראה, למספר הערבים שנותרו בתחומי מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות – ללא אלו שנהרגו, ברחו, גורשו או גרו בשטחים. כך משכתבים באגביות את ההיסטוריה.

בעוד "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" חוגגים מוקדם את מועדי השבוע הבא, ב"מעריב" עדיין לא סיימו לעכל עבור קוראיו את המועד שבדיוק הסתיים. "ישראל היא הניצחון של העם היהודי", מוסרת הכותרת הראשית של העיתון – ציטוט פומפוזי אך בנאלי למדי שיצא מפיו של איש ממשל אמריקאי שהשתתף אתמול באירוע לרגל יום השואה.

בסך הכל, בסוף השבוע הזה מחלקות החדשות של הטבלואידים מגישות לציבור הקוראים מוצר דל ומזלזל במיוחד. עיתון אחד מוסר את הכותרת הראשית לנתונים של משרד הביטחון, שאפילו אינם בלעדיים. עיתון שני מוסר את הכותרת הראשית לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהם אמנם בלעדיים – אך התפרסמו כבר (בגרסה לא רשמית ומעט שונה) רק לאחרונה. עיתון שלישי מוסר את כותרתו הראשית לסיסמה שהפריח שגריר אמריקה בישראל.

המצב הזה ממחיש את המצוקה המתמשכת של העיתונות המודפסת, ואת הכישלון – או שמא הכניעה מראש – במערכה לייצור סדר יום עצמאי. תוצרת עיתונאית כמו זו שמוגשת היום לקוראים מעלה את האפשרות שעורכי החדשות למעשה אימצו לעצמם את הנורמות של מוספי התרבות והבידור, שנכבשים מדי שבוע בידי הכוכבים והמיזמים שענף היחצנות מעוניין לקדם באותה נקודת זמן. אלה מקדמים תוכניות ריאליטי ומבצעי מכירות, ואלה מקדמים טקסים ואירועים ממלכתיים. אלה וגם אלה מהדהדים את סדר היום שמכתיבים להם המקורות שלהם.

סדר יום עצמאי

"פרשת מסינג: הצעד החריג של הפרקליטות והמשטרה מחייב הסבר", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ", שמתנוססת מעל מאמר פרשנות. מחבר המאמר, גידי וייץ, הוא גם העיתונאי שבגלל פרסום שלו בכלל קיימת "פרשת מסינג" – דהיינו התהיות לגבי תפקידו של גיל מסינג, דובר צה"ל המיועד, בחקירת אחת מהסתעפויותיה של "פרשת ישראל-ביתנו".

נחום ברנע, שמוקדם יותר השבוע כתב על מסינג טור שנשא את הכותרת "מינוי טוב", מתייחס לחשיפה של וייץ ובאופן לא שכיח ב"ידיעות אחרונות" גם מעניק קרדיט לו ול"הארץ". "לווייץ היה סיפור טוב, שזור בתמלילים והקלטות. אבל כשאנחנו קוראים את צמד המלים 'סוכן משטרתי' אנחנו מניחים שמדובר בעבריין, חבר במשפחת פשע, שחצה בחשאי את הקווים", הוא כותב.

"עד כמה שאני יודע, אשמה פלילית או מוסרית לא דבקה בו", מוסיף ברנע, אך מציין כי מסינג "טעה בנכונות יתר". מדוע סיוע לחקירת משטרה היא "נכונות יתר" שמי שניחן בה מבצע טעות? על כך ברנע לא מרחיב.

בידיעה חדשותית שנדפסת מתחת לטור של ברנע מביאים יורם ירקוני ואלי סניור מדבריהם של "מקורביו של מסינג". אחד מאותם מקורבים (וייתכן שזהו אותו מקורב שמצוטט לכל אורך הידיעה) מפגין פוטנציאל נאה לייצור סחרירים: אף שההקלטה של מסינג בוצעה לפני כארבע שנים בלבד, הוא מתייחס אליה כאל משהו שמסינג עשה "בצעירותו".

חלק אחר בדבריהם של המקורבים מתייחס להיקף הסיוע שהעניק מסינג לחוקרים. לטענת הגורם האנונימי, דובר צה"ל המיועד הקליט אך ורק את רונן משה – יועץ התקשורת המקושר שעומד בימים אלה לדין בגין חלקו בפרשת השחיתות. מדוע זה חשוב? כי רק שלשום פרסם אלי סניור ב- ynet ידיעה בלעדית שלפיה מסינג "הקליט אישים נוספים", ו"בין היתר נשלח למשימה בהלוויה שבה הוקלט גם אביגדור ליברמן".

כעת, יומיים לאחר מכן, סניור מצטט את מקורבו של מסינג, שמסביר כי "למרות שקולו [של מסינג] נשמע בהקלטה אחרת בה נשמע גם השר ליברמן", הוא "לא הקליט שום אדם אחר בפרשה". כתב הפלילים לא טורח להפריך את הטענה הזאת, שסותרת את הדיווח של עצמו.

למעשה, כבר אתמול ניכרה נסיגה שקטה של סניור מהדיווח המקורי. בידיעה שפורסמה במהדורת יום חמישי של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "גרסת מסינג", העובדות עברו ריכוך מסוים: אביגדור ליברמן אמנם הוקלט בהלוויה, נכתב שם, אבל לא ברור על-ידי מי – אולי על-ידי מסינג, ואולי על-ידי עד המדינה אמנון ליברמן, שהיה תחת חסותו.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי (צילום: מאיר וקנין)

אם כך, מי הקליט את אביגדור ליברמן? לעמוס הראל, ב"הארץ", יש תשובה נחרצת. בטור סוף השבוע שלו, שמוקדש כולו לפרשה, הוא קובע כי אמנון ליברמן הוא זה שהקליט את אביגדור ליברמן (אין קשר משפחתי).

הפרשן הצבאי של "הארץ" טוען שהרמטכ"ל אביב כוכבי, מי שבחר במסינג לתפקיד, "מזהה פעילות של גורמים אינטרסנטיים המבקשים להכשיל את המינוי". שמותיהם של אותם גורמים אינם מוזכרים. "ההתקפות של עיתונאים על מסינג הן מכיוונים ונימוקים שונים", מוסיף הראל. "הם מתייחסים לפגיעה במשה, יועץ תקשורת אהוד ומוערך; ליחסים הבלתי אפשריים שצפויים בינו לבין ליברמן, וגם – איך לא – לרמיזות מימין על הקשרים האפלים לאותה 'דיפ-סטייט' (ובעצם, דיפ-שטעטל) מיתולוגית, שבה רשויות החוק רוקמות מזימות נגד נבחרינו. על מופע האימים של הפרשן האובייקטיבי יעקב ברדוגו, למחרת בתחנה הצבאית, מוטב לא להרחיב את הדיבור".

יוסי יהושוע, בטור שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות", לא נוקב בשמותיהם של הגורמים שבוחשים בפרשה – אך כן נוקב בשמותיהם של הגורמים שירוויחו מסיכול המינוי: בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, שר הביטחון המיועד, שעלולים לנקום ברמטכ"ל באמצעות תקיעת תוכניות ומינויים עתידיים. "נתניהו וליברמן הם אישים פוליטיים אכזריים", כותב יהושוע. "יש להם ניסיון גם בעולם החקירות והמשפט – נתניהו עם שלושה תיקים פתוחים וליברמן עם תיקים שנסגרו. מסינג אמור היה לעזור למפקדו להתמודד בין היתר איתם. אם יישאר, במקום להיות לעזר – הוא עלול להפוך לנטל".

ראש הממשלה

"בהשבעת הכנסת: מאבטחי נתניהו דחפו את ריבלין ואת חיות", מודיעה כותרת שמתפרסמת בשער "ידיעות אחרונות". "המאבטחים הדפו מספר פעמים את הנשיא ואת נשיאת העליון, עד ששניהם סירבו להמשיך לצעוד עם הפמליה", מדווח עמיחי אתאלי.

השבוע, זהו לא הדיווח היחיד על התנהלות אלימה ובלתי נחוצה של אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. כמה ימים לפני כן תקף אחד מהם את אילן אסייג, צלם של "דה-מרקר" שצילם את זרם המוזמנים למסיבה של איש יחסי-הציבור רני רהב. לאחר התקרית הבין שהסיבה לכך היא הגעתו של נתניהו למקום.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, באירוע לזכר חללי האצ"ל בתל-אביב, השבוע (צילום: תומר נויברג)

פרשות נתניהו נדחקות גם השבוע לשולי העיתונים, לטורים שבמרכזם הניסיון לקשור בין הפרוצדורלי לאסטרטגי. ב"גלובס" כותב חן מענית כי פרקליטיו של ראש הממשלה טרם אספו את חומרי החקירה, שהועמדו למסירה כבר לפני שלושה שבועות. הוא מעריך שמדובר בחלק ממהלך לעיכוב תהליך ההעמדה לדין: "הוא יחכה עד הרגע הכמעט-אחרון כדי להסדיר את סוגיית שכר הטרחה לסנגורים שלו, ואז הם יפנו בצורה נרגשת ליועץ המשפטי לממשלה ויודיעו לו שהם מעוניינים ללכת לשימוע, אך אין להם די זמן להתכונן אליו". מענית מציין שלדעתו התמרון יצליח.

סימה קדמון מספקת ב"ידיעות אחרונות" הערכה דומה, וקובעת ש"המשמעות של אי-לקיחת חומרי החקירה היא רק אחת" – קניית זמן שיאפשר לנתניהו לשנות את חוקי מדינת ישראל כך שיפטרו אותו מאחריות פלילית למעשיו. "זה גם מסביר את האמירה של נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, כשהורה לחברי-הכנסת לבטל את תוכניותיהם לחודש אוגוסט", מוסיפה קדמון. "נתניהו מתכנן להעביר בחודשים האלה את כל החוקים שיבטיחו לו את המשך כהונתו בלי ההפרעות המשפטיות שעומדות על הפרק".

לינדנשטראוס

כל העיתונים מדווחים הבוקר על מותו של השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה הקודם. רוח הדיווחים דומה. "הוא ייזכר כמי שניהל מלחמת חורמה בשחיתות ובבזבוז כספי ציבור – וכמי שדאג לשמור על כך שמעמדם של שומרי הסף לא ייפגע", כותבים ב"ידיעות אחרונות" (טובה צימוקי וליאור אל-חי), העיתון שנהג לתקוף את לינדנשטראוס כדי לגונן על מושא הביקורת הבכיר ביותר שלו, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, אז חביב העיתון ולימים עבריין מורשע.

מיכה לינדנשטראוס בכנסת, 2010 (צילום: קובי גדעון)

"לינדנשטראוס פעל להגביר את האפקטיביות של ביקורת המדינה ולא חשש מעימותים", מוסיפים ב"הארץ" (עופר אדרת ורויטל חובל). גדעון אלון, שמפרסם טור על המנוח ב"ישראל היום", מגדיר אותו כ"אדם ללא מורא וללא חת". ב"מעריב" מכנים אותו "מבקר המדינה המיתולוגי", ומעניקים לידיעה עליו (משה כהן) את הכותרת המתרפקת "פרידה מלוחם".

הסוס השחור

הפרשנים הפוליטיים ממשיכים גם השבוע לעסוק בספקולציות ושמועות על המשא-ומתן הקואליציוני. אחת מדמויות המפתח שהם עוסקים בה היא השר לשעבר והנחקר הסדרתי אביגדור ליברמן, שכנראה אוהב ליצור רושם שונה אצל כל אדם שבא איתו במגע. סימה קדמון למשל, כותבת היום שהפוליטיקאי הממולח "כועס כשאומרים עליו שהוא בלתי צפוי". לכן היא מכנה אותו אימפולסיבי, ומוסיפה ש"גורם שמכיר אותו היטב" אומר שליברמן אינו פוליטיקאי מהסוג שנוהג להתפשר.

בסך הכל, גם השבוע קדמון לא מפספסת הזדמנות לשרת את ליברמן: בפוקר השקרנים שהוא מנהל כעת מול נתניהו כדי להשיג לעצמו תפקיד כלבבו, היא נעמדת מאחוריו ומפטירה "ווא-ווא איזה קלפים – טוען גורם שמכיר אותו היטב".

אביגדור ליברמן נושא דברים בירושלים, בחודש שעבר (צילום: יונתן זינדל)

מתי טוכפלד, ב"ישראל היום", מציג תמונת מראה. אצלו, ליברמן הוא לא פוליטיקאי בלתי מתפשר ובלתי צפוי (סליחה), אלא סוס מת שרץ בזיגזגים. "בקמפיין הבחירות הבטיח יו"ר ישראל-ביתנו להיות גם ימין וגם חילוני. את המלחמה המסורתית בערביי ישראל החליף בחרדים", כותב טוכפלד. "אחרי שסיים לטפל בחמאס ובח"כים הערבים הלא נאמנים וגזר עונש מוות לכל המחבלים, התפנה ליברמן למשימה החשובה הבאה – למנוע הקמת מדינת הלכה.

"בראש החץ האידיאולוגי הציב את חוק הגיוס. אותו חוק שגרם לקיצור ימיה של הממשלה הקודמת. חוק הגיוס מעסיק את החברה הישראלית כבר עשרות שנים, במיוחד בכמעט-עשור האחרון, כשבג"ץ החליט לפתע לבטל את חוק טל. ליברמן מניף את דגל הגיוס, אבל קיפל כמעט לגמרי את דגל הגיור, חוק שאמור לנגוע ברבים ממצביעיו דוברי הרוסית פי כמה וכמה מאשר חוק גיוס, שלא יביא לגיוס אפילו של חרדי אחד יותר מהמצב הנוכחי והגידול הטבעי.

"כי האמת היא שלא גיוס, לא גיור ולא מדינת הלכה מעסיקים את ליברמן. גם לא המצב הבטחוני, גורלה של רצועת עזה ושלטון חמאס. את ליברמן מעסיק בעיקר עתידו של ליברמן. הבחירות, שמהן נחלץ בשן ועין, לימדו אותו יותר מכל כי ישראל-ביתנו במתכונתה הנוכחית לא תוכל לשרוד עוד מערכת בחירות". את מפלגתו של ליברמן, ישראל-ביתנו, מגדיר טוכפלד כ"מפלגה שכל כולה הונאה פוליטית".

פרשן שלישי, כתב תאגיד השידור הציבורי זאב קם, מייחס לליברמן קמילה נפשית. "אנשים שמכירים אותו היטב טוענים שלאחרונה משהו כבה אצל שר הביטחון לשעבר. זה לא אותו ליברמן", כותב קם בטור השבועי שהוא מפרסם בעיתון "בשבע". "בעבר הוא היה מקפיד ליהנות מסיטואציה שמציבה אותו בנקודה שעל פיו יישק דבר. הוא אמנם ממשיך להשאיר את כל השחקנים שסביבו במתח קבוע, וזורם לחלוטין עם הסיטואציה שזימנו לו הבחירות האחרונות, אבל את כל זה הוא עושה רק כי זה מה שנדרש ממנו כרגע. העזוז שליווה אותו כל-כך הרבה שנים, וגם הזיק בעיניים, כבר לא ממש נמצאים שם".

אין כניסה לכלבים ותמסחים

במדורי הפובליציסטיקה ממשיכים לעסוק בקריקטורת טראמפ-העיוור-היהודי-עם-הכלב-נתניהו, שפורסמה ב"ניו-יורק טיימס". רוב הדעות אחידות: מדובר בקריקטורה אנטישמית, והעיתון שפרסם אותו ראוי להוקעה – בגלל הקריקטורה, ובכלל. כי הוא אנטישמי.

מי שהולך היום הכי רחוק הוא אמנון לורד מ"ישראל היום", שקושר בין הקריקטורה של אנטוניו מוריירה-אנטונס לקו הסיקור של העיתון הניו-יורקי בזמן מלחמת העולם השנייה. לורד מזכיר לקוראים שה"טיימס" הצניע את הדיווחים הראשוניים על שואת יהודי אירופה. כדי להדגים את האטימות של עורכי העיתון לדורותיהם הוא מסתמך על טור ביקורת שפורסם, כפי שהוא מציין, ב"ניו-יורק טיימס".

במדינות דמוקרטיות, קריקטורות שמבזות (במתכוון) אישי ציבור מעוררות פולמוסים ייצריים שאת התפתחותם ניתן לנבא מראש. במדינות אחרות, מי שמצייר קריקטורות כאלה עלול לאבד את ראשו. ב"מוסף כלכליסט" מראיין השבוע אורי פסובסקי את ניק (ניקהנג) קווסאר, קריקטוריסט איראני שנמלט מארצו בעקבות רדיפה שלטונית שהסלימה לכדי איום ברצח: מעטפה שחיכתה לו יום אחד על מושבו בכנס של איגוד העיתונאים. במעטפה היה מכתב, ובו נמסר לו ששלושה כוהני דת דנו אותו למוות בגין מה שהוגדר כפעילות אנטי-אסלאמית.

קווסאר ברח לקנדה, קיבל אזרחות, עבר לחיות בארצות-הברית, ולאחרונה הגיע לישראל כדי להשתתף בכנס על טכנולוגיות מים. הרגע שבו השתנו חייו, הוא אומר לפסובסקי, היה כשנכנס לכלא בגין קריקטורה. "מסבח יזדי – שמכונה באיראן פרופ' מסבח, או אוסתאז מסבח – הוא אייתולה רב-עוצמה, ובינואר 2000 הוא טען שקצין CIA בכיר הגיע לטהראן עם מזוודה מלאה דולרים כדי לשחד עיתונאים מקומיים (לצאת נגד האסלאם)", מספר הקריקטוריסט הגולה.

הקריקטורה של קווסאר, מתוך הראיון עמו ב"מוסף כלכליסט"

"זה קרה כמה שבועות לפני הבחירות לפרלמנט, וזו היתה בעצם התקפה על התקשורת. עיתונאים רבים הגיבו לה, ואני ציירתי תנין שמזיל דמעות, חונק עיתונאי עם הזנב, וטוען שהוא הקורבן. קראתי לו פרופ' תנין – בפרסית זה 'תמסח', חרוז למסבח. לא ציירתי את האייתולה, אבל השתמשתי במלים שלו, והקריקטורה הטיפשית הזאת הובילה להפגנות נגדי. דרשו את מותי. בהתחלה עשרות אנשים, אחר-כך אלפים, ואז מאות אלפים יצאו לרחובות בגלל קריקטורה שרבים מהם כלל לא ראו, הם רק ידעו להגיד שמישהו צייר משהו נגד האסלאם".

נבואות זעם

שני בעלי טור מקדישים השבוע את מדוריהם לנבואות זעם אקלימיות: עפרי אילני ב"מוסף הארץ", שקושר בין ההתחממות הגלובלית ללקחי השואה – ומנגד דרור פויר במוסף "G" של "גלובס", שמרחיב את היריעה ומתייחס לנבואות זעם באשר הן.

כיאה לבעל טור ב"הארץ", הפסימי שבעיתונים, המסקנות של אילני שחורות משחור. "השוואות לשואה הן אמנם אמצעי רטורי נפוץ מדי, ובמקרים רבים דמגוגי. אבל כאשר מדברים באופן מעורפל על 'משבר האקלים', חשוב להבהיר מה נמצא על הפרק: ג'נוסייד, ואולי גדול יותר מכל ג'נוסייד שאירע עד כה בהיסטוריה", הוא כותב.

פויר מציג גישה הפוכה. "יש כל-כך הרבה דוגמאות נוספות לנבואות זעם שלא התגשמו", הוא כותב. "כל-כך הרבה דברים נוראיים לא קרו. בשנת 1798, לפני 221 שנים, פרסם הכומר והכלכלן תומאס מלתוס את ספרו המפורסם 'על עיקרון האוכלוסייה', שבו טען כי קצב ייצור המזון לא יוכל לעולם להדביק את קצב גידול אוכלוסיית העולם, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה קטסטרופה נוראית, ככל הנראה כבר במאה ה-20. זו חלפה בינתיים.

"חמש שנים אחר-כך, ב-1973, הכניסו מדענים מ-MIT את כל הנתונים שהיו להם על העולם לתוך מחשב-על בשם 'World One', שחישב כי כבר ב-2020 איכות החיים תרד לאפס, מצב כדור הארץ יהיה 'מאוד קריטי', 'והחיים התרבותיים כפי שאנחנו מכירים אותם יפסיקו להתקיים'.

"מי לא זוכר את החור באוזון? איזה פחד זה היה! ב-1985 זיהו מדענים חור עצום בשכבת האוזון מעל יבשת אנטארקטיקה, שמאפשר לכמות גדולה של קרינה אולטרה סגולה להגיע לכדור הארץ, לגרום לעלייה ניכרת בתחלואה בסרטן העור, לפגוע באיזון בין שכבות האטמוספירה ועוד. המצב היה כל-כך גרוע, עד שבדרום צ'ילה הונחו תושבים שלא לצאת לשמש; 'חשיפה לקרינה ברמות כאלה עלולה לגרום לעור לבעור (!) תוך שבע דקות'. התרחיש המקובל היה שהחור יתרחב ויתרחב עד שכולנו נישרף.

"בדרך היו גם האיידס, הסארס, הפרה המשוגעת ואחרים. כולם קמו עלינו לכלותינו ואנחנו עוד פה. [...] אני לא מכחיש את שינויי האקלים, את הנזקים הגדולים – חלקם אולי בלתי הפיכים – שעשינו לים, ליבשה ולאוויר. וכמובן שאני לא כועס או מזלזל או מבטל חלילה את החוששים. [...] משהו אחר חורה לי: הפסימיות, הפסיביות, החשיבה שמה שהיה הוא שיהיה, במיוחד אם הוא גרוע. בעיקר אני מתקשה להזדהות עם חוסר האמונה ברוח האדם, בעוצמתה, נחישותה וחתירתה הבלתי פוסקת קדימה, אל הטוב".

ביקורת התקשורת

"למה מדורי ביקורת התקשורת הולכים ונעלמים", מבשרת כותרת שנדפסת בשער "גלובס", המובילה לכתבה מאת כתבת התקשורת ענת ביין-לובוביץ'. "'וואלה ברנז'ה' נסגר. 'מי נגד מי' יצא לחופשה ארוכה ו'העין השביעית' נאבקת על קיומה. איך יכול להיות שדווקא בצל פרשות 2000 ו-4000 אתרי ביקורת התקשורת הולכים ונעלמים", מפרטת כותרת המשנה.

החלק המעניין בכתבה לא קשור לשאלה שעומדת בבסיסה, אלא לשאלה הפוכה: מדוע מראש נוסדו אותם מדורי ביקורת תקשורת – למה בעצם כלי תקשורת מסחריים שפונים לקהל הרחב הקימו מדורים כאלה, שפונים לפלח צר מאוד של האוכלוסייה?

אבי משולם, המגיש האחרון של "תיק תקשורת", חולק סיפור מהתקופה שבה ערך את "וואלה". "לקראת סוף הקדנציה שלי, ב-2009–2010, בעקבות מריבה עם אילן ישועה (מנכ"ל 'וואלה'; עב"ל), אחרי שהתעקשתי לכתוב על כלי תקשורת מסוים והוא חשב שלא, המלצתי לסגור את 'וואלה ברנז'ה'. חשבתי ש'וואלה' כבר גדולה מדי", הוא אומר.

"היה לנו אז שיתוף פעולה אסטרטגי עם 'ישראל היום', עם ערוץ 10 וערוץ 1, לצד בעלות של בזק שהיתה קשורה גם בשיתוף פעולה עם yes, ואמרתי 'רבותי, אי-אפשר. אני מבין את הקושי ואת אי-הנוחות שלכם, אבל בואו נסגור. זאת הדרך'. אבל הם לא יכלו להרשות לעצמם כי אילן (ישועה; עב"ל) הפך את זה לשוט. לכלי לסגירת חשבונות עם עמוס שוקן". דוד ורטהיים, העורך האחרון של "וואלה ברנז'ה", מחזק את ההסבר הזה: ההצדקה לקיומו של מדור ברנז'ה, לדבריו, היא תדמיתית. "זה נותן כוח, כמו אקדח בכיס", הוא אומר.

שוקי טאוסיג, עורך "העין השביעית", מספק ניתוח דומה. "הרבה ממה שאנחנו מכנים 'ביקורת תקשורת' היה סוג של פרוטקשן", הוא אומר לכתבת "גלובס". "לדעתי, הדחף של קשת להעלות טור ביקורת תקשורת של 'מי נגד מי' – תחום איזוטרי ולא פופולרי עם רייטינג זניח – היה קשור לקרב שלהם ב'ידיעות אחרונות'. mako מבית קשת ו'וואלה' הם אתרים מסחריים, וכשכלי כזה מעלה טור שעוסק בתקשורת ובברנז'ה יש לו מטרה: או לקרוץ לקהל הזה, שלא ידע אז איך לבלוע את האתרים האלה, או להחזיק שוט נגד אנשים".

אורי רוזן, מנכ"ל mako, מאשים בתגובה את "העין השביעית" באימוץ תיאוריות קונספירציה ומציע גרסה משלו (שהוזכרה בחטף כפרשנות אפשרית בדבריו של טאוסיג): "האסטרטגיה מאחורי הקמת המדור, בשנים הראשונות של האתר, היתה לתפוס את תשומת הלב של קהלים מסוימים שלא נהגו לקרוא אותו והתייחסו אליו בתור אתר בידורי של ערוץ טלוויזיה. כשהמדור עלה היו אנשים מהקהלים הספציפיים האלה שאמרו: 'הדבר היחיד שאני קורא ב- mako זה את 'מי נגד מי'', ולאט-לאט הם גילו שיש עוד הרבה מה לקרוא אצלנו".

התהייה לאן נעלם העיסוק העיתונאי בענף התקשורת דווקא כשהענף נמצא באחד מרגעי השפל ההיסטוריים שלו – מסחרית, מקצועית ופלילית – היא תהייה מתבקשת (שהועלתה גם כאן, באתר "העין השביעית"). הרי ככל שהמצב גרוע יותר, עצם הסיקור נעשה יותר חשוב וגם יותר מעניין. אז מדוע זה קורה? התשובה שמספק דוד ורטהיים לענת ביין-לובוביץ' היא ש"פרשות ראש הממשלה הפכו למשהו שהוא גדול על מדור ברנז'ה".

האבחנה של ורטהיים מדויקת. אלא שסגירה של מדור היא לא בהכרח הפעולה המתבקשת כאשר נוחתת התובנה שהעיתונאים לא מסוגלים להשתלט על תחום הסיקור שלהם. הפעולה המתבקשת יכולה להיות גם חיזוק המדורים, באמצעות תקציבים ושכירת עיתונאים שפרשות ראש הממשלה, שחיתויות ובחישות פוליטיות אינן גדולות על מידותיהם. נכון להיום, אף מוציא לאור לא בחר באופציה הזאת – מצב שמחזק את המסקנה שלפיה המדורים הללו לא באמת נוסדו ממניעים עיתונאיים.

לגיליוטינה

לידיעת עורכי "מוסף הארץ", הציור המפורסם של פול דלארוש שפרט מתוכו שובץ בטורו של אביגדור פלדמן אינו מציג את כובשי הבסטיליה מחוץ למלון פריזאי בשם "דה-ויל". הוא מציג אותם מחוץ לבית העירייה – או כפי שמכנים זאת הצרפתים, "הוטל דה-ויל".

מתוך "מוסף הארץ", היום

ענייני תקשורת

השידור הציבורי. במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מראיין איתי סגל את אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, שמצהיר כי הוא סמוך ובטוח שהממשלה לא תקצץ את תקציב הגוף שבראשו הוא עומד. "ברגע שכופים עלי קרב, הניצחון האמיתי, מעבר לניצחון בקרב, זה ליהנות תוך כדי הקרב", מצהיר קובלנץ.

אלדד קובלנץ (צילום: יונתן זינדל)

"הרבה פעמים אני מסתכל על זה מהצד, כאילו זה לא קורה לי, ואז הניתוחים האנליטיים משופרים וכל העולמות של חרדות ופחדים נעלמים, כי אתה מייצר לעצמך עולם דמיוני, בין משחק לאגדות ילדים על קרבות נגד דרקונים". בהמשך הראיון אומר קובלנץ כי אין לו שאיפות להיות חבר בגוף פוליטי כלשהו, אבל שבעוד שמונה שנים ייתכן שיחשוק בתפקיד שר התרבות והספורט.

הון-שלטון-מדמון. גיא רולניק, בטורו השבועי ב"דה-מרקר", מקדיש חטיבה למינוי מנכ"ל "גלובס" לשעבר, איתן מדמון, לתפקיד מנכ"ל איגוד הבנקים. "הבחירה של הנהלות הבנקים במדמון ללוביסט שלהן אכן סמלית במיוחד. לכאורה, האדם האחרון שהבנקים ירצו שייצג אותם מול המערכת הפוליטית הוא מנהל לשעבר בקבוצת החברות בשליטת טייקון ש'עקץ' אותם בסכום הגבוה ביותר בתולדות מערכת הבנקאות הישראלית – כ-1.5 מיליארד שקל", כותב רולניק.

"אבל מנהלי הבנקים לא חשים טינה של ממש כלפי מדמון; הכסף שנתנו לפישמן [בעל השליטה ב'גלובס' לשעבר] הוא הרי ציבורי, יחסי-הציבור שהם קיבלו בעיתונות הם אישיים, ולכן המינוי שלו מבטא את הערכתם לדרך שבה מדמון התנהל מולם כאשר היה האיש החזק בעיתון. הוא שירת אותם ב'גלובס', שמומן בעקיפין בהלוואות של מיליארדים שהעמידו לפישמן – ועכשיו הם גומלים לו וגם מאותתים לבאים אחריו בעיתונות שכדאי להיות תמיד בצד שלהם".

שער "גלריה", היום

סל-אאוט. ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", שוב מכרו את השער למפרסמים.

פודקאסטים. "האם זה הדבר הבא בתעשיית הבידור או שמדובר בבועה?", תוהים ב"דה-מרקר" בעוד כתבה על ענף ההסכתים העברי (שגיא כהן).

רגולציה. "שנה חלפה מאז נכנסו לתוקף תקנות הפרטיות המחמירות (GDPR) שהטיל האיחוד האירופי על חברות המטפלות במידע של תושבי היבשת. סיכום ביניים מגלה שהתקנות הצליחו להפחיד את התעשייה – מספר הדיווחים מצד חברות על תקלות ופרצות הוכפל – חרף העובדה שהשוט לא ממש מופעל", כותב ליאור באקאלו ב"מוסף כלכליסט". "אירופה הראתה לחברות האמריקאיות שהיא יודעת לנבוח; השלב הבא יצטרך להיות להתחיל לנשוך".

הספד. ב"בשבע" מפרסם קובי סלע טור הספד לחברו פינחס קופר, שדרן ערוץ 7 בשנותיו כרדיו פיראטי. הטור אמנם מתרכז בקריירה התקשורתית של קופר, אבל המחבר מוצא מקום גם כדי לשתף את הקוראים בתהייה שהעסיקה אותו ואת עמיתיו: האם, חוץ מלהיות שדרן בתחנה פיראטית, קופר היה גם סוכן מוסד? קופר, בתשובה, רמז שיש דברים בגו. "התחקיר העמוק שלי גילה שהוא חלק מצוות קטן וייחודי שמשייט באוויר במרחק אלפי קילומטרים ומלווה פעילויות מסוכנות וכמעט בלתי אפשריות מטעם צה"ל", מציין סלע.